הדרך מהכרה רגשית בנכבה לתמיכה בזכות השיבה

מרתק בעיני הקישור שעושים רבים בין היכולת להזדהות עם כאב הנכבה ובין תמיכה בזכות השיבה או התנגדות לה. 


זה כאילו עצם ההכרה וההזדהות עם הכאב מהווה תמיכה בנראטיב שסופו – אשמה ישראלית נצחית שלא ניתן לתקן אלא ע"י ביטול משק כנפי ההיסטוריה, כלומר מימוש זכות השיבה. בנוסף, ההכרה בכאב הנכבה מקושרת, כיביכול, עם יחס מבטל לסכנה הקיומית ליישוב היהודי בישראל והתעלמות מהפעולות ההתקפיות הקשות שביצע העולם הערבי ב-48.

אבל תיאורטית יכול אדם להיות מתנגד נחרץ לזכות השיבה ומזדהה מוחלט עם כאב הנאכבה.

ויכול אדם להכיר בכך שהיישוב היהודי היה בסכנה גדולה, 3 שנים אחרי שואה מזעזעת, ועדיין לזכור כי הרבה מאוד מהערבים שעברו את הנכבה, וגורשו או נהרגו, כלל לא לחמו ביישוב היהודי. ולא מדובר רק פרטים – קשה להיות כה ממוקד ודקדקן במלחמה – אלא לעיתים קהילות שלמות לא נלחמו נגד היישוב היהודי, או אף נלחמו לצד היהודים [כמו חלק ניכר מהבדואים] ועדיין גורשו או נורו. ויכול אדם לזכור שהנאכבה החלה לפני פלישת צבאות ערב.

בחלק מהתגובות לפוסט בפייסבוק ברוח זו, עלה והחשש המעשי מהזדהות רגשית עם הנכבה. כלומר עלה החשש כי הזדהות רגשית לעולם עשויה לגלוש לוותרנות פוליטית, למשל בעניין זכות השיבה. כך שאם אנו פתוחים לכאב הפליטים שברחו\גורשו, אנו בהכרח פותחים פתח גם לוויתורים בעניין השיבה או לקבלת כל מיני אלמנטים פוליטיים אחרים בנראטיב הפלסטיני. ומכאן שצריך איזו "רצועת ביטחון נראטיבית", שלא רק תתנגד לשיבת הפליטים הפלסטינים בפועל, אלא תבלום את המהלך כבר בהכרה באסונם ובהזדהות רגשית עימו. בבחינת: נאכבה? חארטה!

מעניין לבחון את העמדה הזו בחינה מעשית. האומנם הכרה רגשית באסון תוביל בהכרח לקבלה של פעולה פוליטית מעשית שכיביכול נובעת מהכרה זו? הבא נקח את רצח העם בדארפור. רוב הישראלים לא מתכחשים לרצח העם הזה, ואף תופסים אותו כאיום ונורא (וזה גם קל, כי ערבים הם אלו שביצעו אותו). האם הכרה רגשית זו מתורגמת לעמדה התומכת בקליטה בפועל של מיליוני הפליטים מדארפור? במקרה הטוב יש לישראלים (ואפילו לח"כית הימנית איילת שקד) מעט יותר סובלנות לקלוט מספר מצומצם של דארפורים (לעומת פליטים אפריקאים אחרים), אבל הם כלל לא בעד קליטה המונית של פליטי דארפור. לצד הכרה רגשית ברצח העם שם, ואף הזדהות עם הזוועתיות שבו, אין שום זליגה סנטימנטלית לתמיכה בקליטה המונית של פליטי דארפור.

בין שהנתק הזה ראוי או לאוו, הוא מצביע על המופרכות של תפישת "רצועת הביטחון הנראטיבית", הגורסת שהכרה רגשית בנכבה עלולה לזלוג לתמיכה בזכות השיבה. בעוד שמצדדי התפישה הזו מדמים את הציבור הישראלי לקבוצה של סנטימנטלים חסרי תקנה שברגע שסכר הדמעות שלהם יפרץ יסכימו לוותר על הכל, הרי שבפועל הציבור הישראלי – כמו מרבית הציבורים, אני מהמר – יכול להכיר באסון ברמה הרגשית, אבל להיות מוכן לסייע לפתרונו רק כשזה לא מסכן אותו ברמה המעשית.

ולכן שוב אפשר לראות כי אין לחשש הסחף הסינטימנטלי בסיס. זה לא פחד ראציונלי מהתרסקות עמדתינו הפוליטית, אלא אטימות היסטרית או קרה לכל אסון של מי שמזהו כ"אחר" וכ"אויב" (גם, כשכאמור, רבים מאלו שעברו את הנכבה כלל לא נלחמו ביישוב היהודי בארץ ישראל, ולעיתים אף לחמו לצדו).

2 מחשבות על “הדרך מהכרה רגשית בנכבה לתמיכה בזכות השיבה

  1. כמובן שזה לא מוביל בהכרח אבל הכרה בנאכבה ובעיקר הכרה באחריותה של מדינת ישראל(ודאי אם מדובר בהאשמת מדינת ישראל בלבד) פותח פתח ל:
    א. הסכמה אפשרית לקליטת פליטים בעתיד ע"י מיעוט מהאוכלוסייה.
    ב. לחץ בינלאומי על ישראל לקלוט פליטים. (מתוך הנחה שעמדה מהוססת מבפנים מביאה ללחץ מבחוץ)

  2. אגב, למרות הסיכון אני בהחלט חושב שאדם ועם צריכים להיות מודעים למעשיהם ולהשלכות שלהם ולהכיר גם בצדדים הבעייתיים שלהם כולל במקרה הנ"ל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s