בין מאבק טוטאלי לאזרחי – קולות חשובים מאינטלקטואלים פלסטיניים

ד"ר ראיף זרייק בטקסט חשוב וחד ביותר, מסביר מדוע שיח "המדינה האחת" חיוני (למרות שהוא תומך בפיתרון שתי המדינות) על מנת שהמאבק בין הפלסטינים לישראלים יהפוך ממאבק טוטאלי בין זרים למאבק לשיוויון בין שתי קבוצות באותה חברה, כשהיהודים לא נתפסים עוד כגורם זר [וקולוניאלי] על ידי הפלסטינים. השפה גבוהה וקצת קשה, אך המאמץ משתלם והטקסט יפייפה:
"לשיח המדינה האחת יש פוטנציאל להפוך את המאבק הפלסטיני למאבק אזרחי לזכויות שוות, מאבק שמתרחש בתוך הישות עצמה ולא מכוון כנגד הישות הישראלית; מאבק על מהותה של הישות ולא על עצם קיומה. מאבק כזה מחייב סוג אחר של דמיון, והוא מניח את קיומו של "אנחנו" עתידי שיכלול הן את היהודים והן את הפלסטינים. הוא לא יאיין אמנם את "האנחנו העכשווי" של יהודים ופלסטינים, אך הוא יציג רובד אחר
של "אנחנו" שיכלול את שתי הזהויות הללו. מאבק מסוג כזה הוא בהרבה מובנים מעבר ממאבק־עד־מוות, לסוג אחר של מאבק לשוויון, אשר מתקיים בתוך אותה מסגרת. ככזה הוא אמור להיות נשלט על ידי הגיון אזרחי, ליברלי הפועל לפי ההגיון של יחסי מדינה עם תושביה, ולא נשלט בהגיון בין מדינתי אשר גדוש ברטוריקה של מלחמה בין שני לאומים. מובן כי לשיח מעין זה דרישות רבות והוא מחייב טרנספורמציות עמוקות, הן מהציבור היהודי והן מהציבור הפלסטיני. הוא מחייב את שני הצדדים לנסח עמדה ברורה לגבי העתיד הנכסף, ולנסח חזון חדש של "אנחנו" חדש בעידן של פוסט־קונפליקט. במובן זה, למעבר לשיח של מדינה אחת יש פוטנציאל להפוך את החולשה הפלסטינית למקור של כוח, לנטרל את היתרון הצבאי הישראלי לרגע ולהעביר את המאבק ממאבק־עד־מוות, לרמה חדשה של מאבק, במודל של הדיאלקטיקה של האדון והעבד."[…]
"אין בכוונתי לומר שהמאבק בין שני העמים הוא מאבק של השמדה, ואין בכוונתי להפוך את הפלסטינים לעבדים של הישראלים. האנלוגיה ההיגליאנית חשובה כדי לזרות אור על ההבדל בין מאבק אשר מתנהל בין שתי יחידות נפרדות, וזרות אחת לשנייה, לבין מאבק אשר מתנהל בתוך יחידה אחת שמכילה את שני הצדדים ומכפיפה אותם ואת ההיגיון של הקונפליקט ביניהם לאותה אחדות. אחדות זו גורמת לכך ששני הצדדים כפופים לשדה גרביטציה נורמטיבי השונה במהותו מהמצב שבו התנהל המאבק קודם, מאבק בין שני סובייקטים זרים ללא תנאי רקע משותפים. אחת הטענות אשר ארצה לפתח במאמר זה היא, שהאינתיפאדה השנייה הייתה במובנים רבים מאבק בין זרים, מאבק־עד־מוות. טענתי היא שסוג זה של
מאבק נתן לגיטימציה לשימוש בכוח ובאלימות. מנגד, השיח של פתרון המדינה האחת, יכול בנסיבות מסוימות להוביל לסוג אחר של מאבק, אשר דומה במהותו למאבק של העבד בתוך הדיאלקטיקה של אדון ועבד.
הפיכת המאבק למאבק לשוויון בתוך מדינה אחת, יש בו כדי לנסח מחדש את הדרישות הפלסטיניות מכיוון שהמאבק מתנהל בתוך היחידה האחת (המדינה האחת), ולא כנגד היחידה האחת עצמה. זהו מעבר ממאבק על הקיום למאבק על המהות, על מהותה של אותה יחידה, כך שהמאבק הוא מבפנים ולא מבחוץ. זהו מעבר חד מהמודל האלג'יראי לסיום יחסי קולוניאליזם וניצול למודל הדרום אפריקאי. המודל הדרום
אפריקאי סיפק ללבנים מדרום אפריקה מקום ומעמד בדרום אפריקה החדשה, במידה ורצו להמשיך ולהישאר במדינה. בכדי ליצור זאת היה צורך לנסח ולהציג אידיאל עבור כל תושבי דרום אפריקה לבנים כשחורים — כלומר, לדמיין קיומו של "אנחנו" חדש שהלבנים יוכלו למצוא עצמם בתוכו. המודל האלג'יראי, לעומת זאת, נשאר ברמה הראשונה של המאבק ההיגיליאני –מאבק־עד־מוות בין שתי יישויות נפרדות בלי חזון של "אנחנו" עתידי כלשהוא".
גילוי נאות – אני נמצא עם ד"ר זרייק בקבוצת למידה ומחקר במכון מינרווה, אוניברסיטת ת"א.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s