מתי כפייה חברתית הופכת לרעה ובעיני מי

לקטתי יחד כמה אימרות שמרניות רווחות: "הפכנו לחברה שכל אחד עושה בה מה שהוא רוצה, אין יותר נורמות התנהגות". "כל אחד אחראי על עצמו, מספיק להסתמך על החברה". "אין כזה דבר חברה, יש רק פרטים ומשפחות". "אנחנו עם אחד". "אבל הם, הם פשוט מצפצפים על החוק". "אם הם לא מזדהים כישראלים אלא כפלסטינים, אז שיילכו מפה". "איזה מן אנשים לא מזדהים עם העם שלהם?". "מי שרוצה להזדהות עם האויב שיעזוב את המדינה". "יש פה יותר מדי רגולציה, המדינה נכנסת לאנשים לתחתונים".
נדמה שהאימרות הללו סותרות אחת את השנייה באופן מגוחך, אבל זה לא מדוייק, הן נמצאות במתיחות שמאפשרת להן לחיות יחד בלי סתירה בוטה מדי. הקו שמאפשר את יישוב הסתירות נוגע לשאלה מהם גבולות הסולידריות החברתית מבחינת השמרנים, ומכאן: אילו סוגי כפייה מצופה החברה לקיים על הפרטים ואלו סוגי כפייה אסור שתקיים.
אז נראה כי בחברה קפיטליסטית ושמרנית אסור לכפות על הפרטים להתגייס לטובת הכלל או לטובת החלשים באמצעות מיסוי פרוגרסיבי גבוה ומערכת רווחה מושקעת; אבל הכרחי שתיהיה לחברה יכולת לכפות על הפרטים לצאת למלחמה, לדכא מיעוט שלא מקבל את עול הרוב או להטיל סנקציות חברתיות ואחרות על מי שדוחה את האתוס המאחד את אותה חברה.
כי לא כל כפייה חברתית היא רעה. כל עוד היא מלכדת את השורות נגד מיעוט או אויב חיצוני הכפייה טובה, כשהיא שואפת לגיוס הפרטים לטובת הכלל היא בדר קומוניזם מרושע.
אומרים שאין "אנחנו" (תחושת זהות סולידרית המאחדת רבים) בלי "הם" (אויב או קבוצה שמתבדלים ממנה). אבל גם אם זה נכון בהכרח, וספק שכך, השאלה אם ההדגשה של ה"הם", כלומר של ההתבדלות, זה רק כלי כדי ללכד תחושת "אנחנו" סולידרית לטובת הכלל? או שמא ההתבדלות הופכת  למעין מטרה או צורת פעולה מרכזית, כך שהסולידריות החברתית ממלאת בעיקר פונקציה של דיכוי או הפרדה ולא פונקציה של תמיכה וסולידריות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s