כיצד הניאו-אימפריאליזם מניע את הסכסוך הציוני-ערבי משני צדדיו

פורסם לראשונה ב"אפשר לחשוב".
הסכסוך הציוני-ערבי תואר כבר כסכסוך טריטוריאלי, לאומי, תרבותי, קולוניאלי ודתי; אבל כמעט ולא הודגש המרכיב הניאו-אימפריאלי כדלק לסכסוך. הכוונה היא לפנטזיות שיש לשני הצדדים לחדש את מה שהם תופשים כעבר המפואר; עבר שנתפש כעתיר עוצמה לאומית\דתית ושליטה על המרחב, והמאופיין ביריאת העמים מסביב. ליתר דיוק הפנטזיה הזו שייכת למיעוט קיצוני אך רב עוצמה בשני הצדדים ותכן ייתכן שהיא עולה לנו בשנאה, גאוותנות ודם.
מחד, בקנה מידה צנוע ולוקאי, זוהי האימפריה שכוננו בעבר התנ"כי בני ישראל, ברגעי העוצמה שלהם, שמסעירה את דמיון חלק מהציונים; ומאידך האימפריה המוסלמית רבת העוצמה שסופה בדעיכת שלטון העות'מנים, מסעירה את דמיון חלק מהאיסלמיסטים [המזרחן הנוטה ימינה, ברנרד לואיס, ניסח זאת בחדות, גם אם בצורה קצת מכלילה מדיhttp://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=9809]. למעשה האסלאם שסוע בין הגישה הניאו-אימפריאלית של קיצוניים לבין גישות מתונות בהרבה [http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=44321]. אבל לקיצוניים המעטים הרוצים לחדש את העבר כאימפריה (בין אם זה שתי גדות לירדן או חזרה לתקופת החליפות) יש כוח רב בשני הצדדים להשריש דימוי קולקטיבי – מודל. וכך לשני הצדדים יש מודל לפיו הם חזקים ונעלים ברמה העקרונית ובזכרון הקולקטיבי (המדומיין), ובה בעת חלשים, מאויימים, קורבניים ומושפלים בפועל.
עם או קבוצה שרואים בעצמם אימפריה נעלה אך חווים מציאות משפילה (או רק מאכזבת ביחס לפנטזיה) הופכים להיות רדיקלים במיוחד. הדיסוננס בין התפישה העצמית לבין המציאות מניע זעם, גאוותנות וקיצוניות. גרמניה שלאחר השפלתה במלחמת העולם הראשונה היא דוגמא קיצונית במיוחד לכך. ההיסטוריה של אירופה מלאה באימפריות שהושפלו ונקמו. בצורה שונה מאוד אבל עם קווי דמיון עקרוניים, היהודים כמיעוט נרדף באירופה היא דוגמא רכה לכך. במשך שנים הדיסוננס היה מזערי בקרבם כי זכר היותם אימפריה לאומית כבר היה מעורער ומעורפל בקיום הגלותי של יהודי אירופה. אולם עם התעוררות הלאומיות ואביב העמים באירופה, קמה גם בקרב היהודים באירופה תנועה לאומית שרוצה לשחזר עבר ישן – הציונות.
"יהודי הוא בן של מלך" – מהעם הנבחר לעם השולט
אם כן גם הציונות ביטאה את הדיסוננס הזה – שבין נעלות פוטנציאלית לקורבנות ומוחלשות בהווה; מחד התקיים בה שיח של הגנה עצמית לקורבנות של פוגרומים ורדיפה כמיעוט מופלה וחלש באירופה; מאידך שיח של עוצמה לאומית מתחדשת, של הקמה מחדש של גזע גאון ונדיב ואכזר, כמילותיו של המשורר הריוויזיוניסט. [ר' הרחבה על השאיפה "הרסטורטיבית" של ז'בוטינסקי במאמרו של אריה נאור http://humanities.tau.ac.il/zionism/templates/ol_similu/files/israel16/Israel16_naor.pdf].
על רקע הפער בין נחיתותם של הציונים (הנחיתות הכללית באירופה והמספרית בפלשתינה), לעומת שאיפות הגדולה לחדש את העבר של אימפריה תנ"כית, ניתן להבין את הראדיקליזציה של הציונות. כך ניתן להסביר את תגובותיה של הציונות כלפי הערבים באופן שחורג מהגנה עצמית. למשל, גם אם נניח שאנו עיוורים לתגובה האלימה הצפוייה כתוצאה של יישוב כפוי של חבל ארץ בידי זרים ובחסות מעצמה קולוניאלית, ורואים בציונות תנועה מותקפת באלימות לא מוסברית, עדיין עולות תהיות לגבי תגובת הציונות למתקפות כנגדה. למשל מדוע בוצעו הגירושים בעת הנאכבה גם כנגד קהילות ערביות שככלל לא פעלו נגד היישוב היהודי או אפילו נלחמו לצדו (מרבית הבדואים וקהילות פלסטיניות שחתמו על הסכמי אי-לוחמה מקומיים כמו בדיר יאסין סבלו אף הם מגירוש ואף הרג)?
המערב כג'היליה – בורות – שתחלוף 
באותו אופן, בעת צמיחת הציונות היו הערבים המוסלמים רמוסים תחת הקולוניאליזם האירופאי בה בעת שהם "זוכרים" עדיין בזכרון הקולקטיבי את היותם אימפריה. זכרון מדומיין זה הדהד בקרבם בחוזקה רבה יותר לנוכח עליית הלאומיות בכלל, כשהלאומיות שמצטלבת עם דת האסלאם באופן דומה למדיי להצטלבותה עם היהדות (בעוד שהנצרות היא דת לא לאומית במובהק, לשתי הדתות האחרונות במשולש המונותואיסטי יש גרעין לאומי).
בהתאמה, תגובתם של חלק מהערבים לציונות חרגה מהתמודדות עם יישוב כפוי של חבל הארץ בו הם חיים. לאורך כל ההיסטוריה עמים ילידיים אכן נלחמו באכזריות במיישבים – כפי שציין גם ז'בוטינסקי – ואת מרבית ההתנגדות הפלסטינית נכון לראות בהקשר הזה, אך היו גם חריגות.
בין החורגים ממסגרת המאבק ביישוב כפוי של הארץ בלט חאג' אמין אל חוסייני שהיה לא רק פנאט דתי אלא סוג של ניאו-אימפריאליסט מוסלמי, עם שאיפה לחדש את גדולתה של האימפרייה המוסלמית בעוד הוא מכהן כמופתי של אחד המסגדים החשובים. מכאן ניתן להבין גם את חבירתו לאימפריה אחרת – גרמניה הנאצית – ואת האימוץ הפנאטי שלו את האידיאולוגיה הפאשיסטית שלה.
צריך להבין שבהגיון קר מסויים, מחרידה ככל שתיהיה תמיכתו של אל חוסייני בהשמדת יהודי אירופה, יש לה בסיס ראציונלי – היהודים האירופאים היו עתודת העליות של המהגרים שנכפו על המרחב הערבי בפלשתינה המנדטורית. אבל האימוץ הנלהב שלו את מכלול האידיאולוגיה הפאשיסטית חרג מכך. הוא הראה על שאיפה אימפריאליסטית. בהתאמה לפי הלל כהן רצחו תומכי אל חוסייני מעל אלף פלסטינים המתנגדים לו בתקופת המנדט. כן, הניאו-אימפריאליסטים לרוב פוגעים קודם כל בבני עמם.
הפנטזיה על היפוך יחסי הכוח…
במובן מסויים בקרב כל קולקטיב מדוכא יש סנטימנטים שמגיעים לכדי פנטזיה על היפוך יחסי הכוח – יום יבוא ואנחנו, הנשלטים, ניהיה השולטים; ואפילו יום יבוא ואנחנו ניהיה המדכאים. הפנטזיה הזו היא טבעית ונפוצה, מה שלא אומר שהיא מוסרית ובריאה. זו גם המתנה הטובה ביותר לאלו בצד המדכא שרוצים להמשיך להאחז בהגמוניה ומתארים את ההאיחזות הזו כהגנה עצמית ולא כדורסנות (וזה הקושי שתיאר ממי של אלו בקרב אלו בצד השולט שרוצים להאבק ביחסי השליטה). אבל כל הדינמיקות הללו מועצמות אף יותר כשמדובר בשני צדדים עם פנטזיות ניאו-אימפריאליות. העבר המיתולוגי רק מפיח אנרגיה חדשה ומסוכנת בפנטזיה על היפוך יחסי הכוח. מסנטימנטים גמישים וספורדים זה הופך למשהו ממוסד, מעוגן, עוצמתי, שיטתי וקבוע יותר. ואז חזון של שיוויון, הוגנות וחיים משותפים נעשה קשה במיוחד.
אך מול הקושי  הזה עולה הצורך בגישה של הגונות קשוחה, שמציעה קיום מכובד לאחר, אך עומדת נחושה מול שאיפותיו האימפריאליסטיות המחודשות. זה נכון גם לנו וגם לערבים.
הסוציולוג דאג מק'אדמס, שחקר את ההפגנות הלא אלימות שארגן מרטין לותר קינג, טוען שאחד מהבסיסים להצלחתו של קינג הוא השימוש הרב במוטיב ה"סליחה", כלומר הסליחה של השחורים ללבנים. מק'אדמס טען כי זהו לא רק מוטיב נוצרי אלא גם מה שהצליח להרגיע את הפחד הקמאי של הלבנים מזעמם של השחורים ומנקמתם, באם יתהפכו יחסי הכוח. ייתכן שבכל סכסוך במסגרת יחסי כוח, הסליחה של הצד המוכפף לצד השולט היא המפתח לביטול יחסי הכוח שלא בדרך מהפכה אלימה.

3 מחשבות על “כיצד הניאו-אימפריאליזם מניע את הסכסוך הציוני-ערבי משני צדדיו

  1. אני לא רואה איזו התנהגות יש כאן שחורגת מהמתבקש ביחסי העמים מרגע שהיהודים התיישבו בישראל.
    הפלסטיני נאבקו על האדמה שהם גם תפסו כשלהם וגם ראו כחובת קודש להחזיק בה.
    היהודים גם ראו את הקרקע כשלהם (חובת קודש הייתה פחות משמעותית בהתחלה) וגם ידעו שתבוסה משמעה מוות.
    יתכן שאל חוסייני ספציפית פיתח שאיפות אימפריאליות אבל לא ברור לי האם בלעדיהן היה משהו משתנה בסכסוך.
    אם יהודים אכן פגעו בכפרים שחתמו על הסכמי אי לוחמה זה פשע אבל לצערי נראה לי מאוד תואם לטבע האדם- כשנלחמים נגד עם אחר שמאיים על קיומך הרבה פעמים לא מבחינים בין סיעות וקבוצות באותו עם.

    הערה סמנטית: נראה לי שחזון ניאו-אימפריאלי זה ביטוי קצת מפריז לחלום על א"י ב2 גבולות הירדן (עדיין מדינה זעירה).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s