כמה ביטחון הביאה "רצועת הביטחון"?

כמה ביטחון הביאה "רצועת הביטחון"?

***

כשמונה חודשים לפני פרוץ מלחמת לבנון הראשונה הגיעו צה"ל והפלגים הפלסטינים בלבנון להבנות על הפסקת הירי הרקטי משם לכיוון צפון ישראל, ואכן היה שקט. שמונה חודשי שקט.

ואז בוצע ניסיון התנקשות בשגריר ישראל, בכלל בלונדון, התגובה הלא פרופורציונאלית הייתה כניסה מאסיבית ללבנון, ופתיחת מלחמת לבנון הראשונה.

מאז ישבה ישראל בלבנון, בעיקר בדרום לבנון ["רצועת הביטחון"] עשרות שנים, ורקטות נחתו תדיר על יישובי קו העימות הצפוני בישראל.

לאחר שישראל נסוגה מ"רצועת הביטחון", ולאחר מלחמה אחת להבהרת הגבולות ושינוי כללי המשחק מול חיזבללה, שוב נפסק הירי הרקטי על ישראל, כמעט באופן כליל. הושג שיווי משקל הרתעתי ושקט.

יישובי קו העימות הצפוני לא זוכרים שקט כזה מזה זמן רב.

נו תגידו אתם, לא שווה האסטרטגיה הזו של רצועות ביטחון בלב אוכלוסייה עוינת, שמפתחת רק יותר ויותר עוינות כשהיא נשלטת ע"י צבא זר?

אלא שעמוק במרכז ואף בשמאל הישראלי, יש אנשים שלא מעניין אותם ארץ ישראל השלמה אבל רואים במשטר הצבאי בגדה מעין רצועת ביטחון. אהה, זכרו את העשור שלפני ששת הימים מבחינת שיעור הטרור…

4 מחשבות על “כמה ביטחון הביאה "רצועת הביטחון"?

  1. גם אם נניח שהטענה שלך על הכיבוש/נסיגה מלבנון מול כמות הרקטות משם נכונה, הרי שהיא נשללת מיד עם הניסיון של הנסיגה מעזה. לכן אין לגזור חוקי התנהגות קשיחים על המקרה הלבנוני לבד.

    מעבר לכך בשלבנון יש לנו מספר ארגוני טרור שמטרתם להילחם נגד ישראל במטרה לממש את החזון האסלאמי – השמדתה של ישראל. העובדה שהחזבאללה יושב בשקט (ב-99.9% של הזמן מ-2000) זה לא בגלל העיניים היפות של ישראל אלא בגלל האסטרטגיה החכמה של החזבאללה – החזבאללה רואה ב"שחרור ירושלים" את אחד מיעדיו העיקריים. בהיותו ארגון שיעי הוא גם רואה את השתלטותו על לבנון והפיכתה לנכס שיעי מטרת-על. לפי טענתך, מאחר שהחזבאללה לא יורה כל יום על ישראל מכאן שהוא ארגון שוחר שלום. להזכירך שגם החמאס הפסיק לשגר קסאמים על ישראל החל מסוף 2012 וזה לא היה מאהבת ישראל או מהשלמה עם קיומה.

    לגבי הסיבות לפרוץ מלחמת לבנון הראשונה אני רוצה להבהיר משהו חשוב. הפיגוע נגד שגריר ישראל בלונדות לא היתה הסיבה למלחמה אלא העילה למלחמה. הסיבה היתה אחרת ולאורך זמן הוכח שהיא היתה מוצדקת. הבעיה של ישראל היתה שהיא שכחה לסגת מדרום לבנון מיד לאחר השלמת המשימה.

    סוף שנות ה-70 תחילת שנות ה-80 היתה התקופה שאש"פ שיקם את עצמו מתבוסת "ספטמבר השחור", אוגוסט 1970 (בגדול אש"פ של ערפאת ניסה להפיל את המלך חוסיין ולהשתלט על מזרח פלסטין ולנהל משם את המשך המלחמה להשמדת "הישות הציונית") אז חוסלו להם כ-20,000 אנשים והם גורשו בבושת פנים מירדן. לבנון, ארץ ללא ארץ וארץ ללא עם, קלטה את אש"פ והכוח הלוחם הפת'ח שלו, וערפאת התחיל לבנון סמי-צבא, בנוי לפי עקרונות של צבא פורמלי-מדינתי, כשהוא מתכוון לפעול נגד ישראל עם השלמת הבנייה. ישראל ראתה בקיום הצבא של ערפאת איום גדול על ישראל ובעיקר על צפונה ולכן הוחלט שבהזדמנות נכונה תתקוף ישראל במטרה להשמיד את הצבא הזה שבבנייה ולא לחכות על לסיום המלאכה. התוכנית היתה טובה ומציאותית, עובדה שכל אותם שדרות הצבא עם מנהיגם ערפאת ברחו לטוניס. בשלב זה ישראל היתה אמורה לסגת חזרה לגבול הצפון, אבל הכאוס הפוליטי בארץ שאיים על ממשלת בגין-שרון והמחוייבות להגן על צד"ל מוססו את התוכנית המקורית וצה"ל שקע בביצה הלבנונית לשווא. הכשלון לא היה בכניסה אלא ביציאה. המטרה הושגה – הפת"ח ישב רחוק בתוניס והלך ודעך, ערפאת הפך לשחקן קטן וחסר משמעות בזירה הישראלית, הערבית והאזורית (כוכבו של הדיקטטור הקטן זרח דווקא בקרב חוגי שהמאל המתקדם במערב שראו בו מין פידל קסטרו עם זיפים, אבל זה סיפור מורכב אחר). רק יוזמת אוסלו הכושלת של קומץ תגרני שמאל ששירתו מתחת לשמעון פרס הולידו את התוכנית הנוראה ביותר מבחינת ישראל – העלאה מחדש את מעמדו של ערפאת והבאתו לראשונה לתוך ארץ ישראל המערבית עם קבוצת הטרוריסטים הגדולה שלו. כאן בעזה וברמאללה חזר ערפאת להיות שחקן מרכזי, דבר שלא היה מחוייב המציאות.

    לכן אני חוזר ואומר, מלחמת של"ג היתה מלחמה נכונה, אחראית ובזמן והשיגה את יעדה, ממשלת רבין השניה ביטלה את הישגיה וסיבכה את ישראל עם הקונפליקט הלא פתיר בנקל של ארגוני טרור אסלאמיים בתוך השטח הכבוש בידי ישראל.

    • לא נשללת ולא בטיח, אם כבר מחוזקת. מלבנון יצאנו לחלוטין ואיננו שולטים על המים הטריטוריאליים ועל המרחב האווירי של מדינה זו. במקרה של רצועת עזה צהל ממשיך – וזה עניין רשמי, לא מוכחש – לשלוט על המרחב הימי והאווירי של חבל הארץ ממנו כיביכול התנתקנו.

      המסקנה היא בדיוק שהרתעה יעילה לא יכולה לכלול שליטה. לא על כל שטח עוין צריך לשלוט, זה למעשה גם לא חכם וכם לא הוגן כלפי כלל האוכלוסייה. עובדות, לא אגדות וספקולציות.

  2. לגבי מלחמת לבנון הראשונה. בתקופת טרום המלחמה היתה אוירה דומה למדי לאוירת הנכאים טרום מלחמת ששת הימים בכל הנוגע לחששות מיכולתה הצבאית של סוריה. סוללות הטילים הסוריות נטעו בסורים תחושה שהם יכולים לגבור על חיל האויר הישראלי ותחושה כזו היתה גם אצלנו. סיכוי גבוה שאלמלא היתה פורצת המלחמה בלבנון היתה פורצת מלחמה עם סוריה עקב נסיון סורי למחטף בגולן שנזקה היה רב הרבה יותר. כמובן קשה לעסוק בספקולציות של מה היה אילו אבל זה חומר למחשבה (התבוסה הסורית המוחצת במלחמת לבנון הראשונה היא אולי הסיבה העיקרית שמאז איננו חוששים יותר ממלחמה סימטרית שנזקה גדול לאין ארוך ממאבק בארגוני טרור. מבחינה זו מלחמת לבנון היתה ברכה.).

    • לא רק שאלו ספקולציות מאוד יצירתיות, עם פרשנויות מרחיבות, הן גם מנותקות מהעובדות. ב-82, עת פרצה המלחמה, גם הושלם השלב הסופי בתהליך כינון השלום עם מצרים [שנחתם כהסכם ב-79]. היה מאוד לא סביר שמצרים תכנס למערכה משולבת עם סוריה כנגד ישראל. ב-73, אפילו במערכת פתע משולבת ניצחה ישראל במערכה. ב-82 היא הייתה חזקה בהרבה, גם באופן יחסי. ואילו רוסיה, המעצמה הפטרונית של סוריה, הייתה כבר במעמד הרבה יותר מעורער וליקקה את פצעיה הכלכליים. אין שום סבירות שסוריה של אסד האב הייתה נוקטת בצעד של מאבק ישיר ומסוכן כל כך מול ישראל.

      אני מעדיף להצמד לעובדות ולפרשנויות שכל-ישר מינימאליות בלבד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s