מה הוליד את מה – הטרור את המשטר הצבאי בגדה או להפך?

מה הוליד את מה: הטרור את משטר האפלייה הצבאי בגדה או שמא משטר האפלייה הצבאי הוליד את הטרור? לפחות כשמדברים על טרור כתופעה עממית נרחבית, התשובה ברורה.

לאחר המלחמה ב-67' וכיבוש הגדה ע"י ישראל היה שיעור הטרור *שהגיע מהגדה* נמוך ביותר ומוגבל בעיקר למעט ארגונים פלסטינים ממוסדים ומיליטנטיים. בתקופה זו הטרור כלל לא היה תופעה עממית רחבה בקרב תושבי הגדה הפלסטינים. הייתה נכונת להרפות מהעבר, ואפילו תקווה ברחוב הפלסטיני שהשלטון הישראלי יהיה טוב מזה הירדני, ולכן הייתה אפילו אהדה סמויה וגלויה אליו. ולראייה: ישראלים-יהודים הסתובבו חופשי בגדה וערכו קניות בשכם. אולי רק מחנות הפליטים היו קצת מסוכנים, שם עוד לא הירפו מזכר העבר.

אבל לאחר שנים של משטר אפלייה צבאי עלה רף האלימות הפוליטית פלאים, ולבסוף פרצה האינתיפאדה הראשונה. כבר שנים שיש הבדל תהומי בשיעור הטרור והאלימות הפוליטית בקרב פלסטינים משני צדי הקו הירוק – אלו שבתחומי 48', על אף האפלייה האזרחית החמורה ממנה הם סובלים, הם עדיין אזרחים של משטר דמוקרטי (פגום ככל שיהיה, הוא אינו משטר צבאי) ושיעור הטרור בקרבם נמוך בהרבה. שיעור נמוך כזה של טרור היה כאמור קיים גם בקרב הפלסטינים תושבי הגדה סמוך ל-67', אך שנים של משטר אפלייה צבאי הקפיצו את הטרור והאלימות הפוליטית שם, כפי שקורה בכל מקרה בהיסטוריה שבו הוחל משטר צבאי ו\או משטר אפלייה על אוכלוסייה אזרחית אמיצה ונחושה.

בכלל, שיעור הטרור באזורנו עולה ככל שהזכויות האזרחיות פוחתות (מבוסס על נתוני השב"כ, לא "בצלם"): שיעור הטרור גבוה ביותר במחנות הפליטים, אחר כך באה הגדה ככלל, אחר כך מז' י-ם, אחר כך, ובירידה משמעותית, זהו שיעור הטרור הנמוך בקרב הפלסטינים אזרחי ישראל. ואילו בנווה שלום, שם חיים בשיוויון מלא פלסטינים ויהודים, אין אלימות פוליטית כלל, על אף שיש ויכוחים נוקבים ברמת השיח.

ובאירופה הדמוקטית שיעור הטרור בקרב מוסלמים נמוך יותר מפי 100 לעומת בקרב הפלסטינים אזרחי הגדה (השוואה בין נתוני היורופול לנתוני השב"כ). לעומת זאת במדינות ערביות בהן ישנם משטרים לא-דמוקרטיים ניתן לראות סערות של טרור רב בכל הזדמנות שמאפשרת זאת, ודיכוי מדינתי איום בשאר הזמן.

אז טוהר הנשק שההכרח לקיומו נובע ממשטר אפלייה איננו הגיוני גם לא מבחינה ביטחוניסטית טהורה.

3 מחשבות על “מה הוליד את מה – הטרור את המשטר הצבאי בגדה או להפך?

  1. מאז קום המדינה ההגמוניה האשכנזית מתוחזקת באמצעים כלכליים, תרבותיים ופוליטיים שדובר עליהם רבות בזמן האחרון, אך גם באמצעות השפה. זו כוללת מושגים וביטויים לשוניים… השומרים יחדיו על המבנה המעמדי הקיים. באמצעות שדה סמנטי זה, הקבוצה ההגמונית מצליחה לשמור מרחק סוציולוגי בינה ובין שאר הקבוצות, לתחזק תחושות השפלה, בוז ועוינות כלפי קבוצות המאיימות על בכורתה ולקיים שליטה על יתר הקבוצות.

    ההיסטוריוסופיה המעוותת של הסיפור הציוני מדגימה זאת. הציונות מתחילה את הספירה באופן שרירותי במפעלה שלה. באמצעות ספירה מבזה זו, ילידי המקום, אלו שאדמותיהם נשדדו על ידי הציונים, נשארו מחוץ לסיפור ומחוץ להיסטוריה. בדרך זו הקבוצה ההגמונית מתחזקת בפועל את חלוקת העולם ל"הם ואנחנו": הם הטרוריסטים, אנו הריבון – הגוף היחיד לו מותר, ע"פ חוקי הריבון אותם חוקקנו – לפעול בכח. הם מפירי הסדר, המתפרעים, אנו משיבים את הסדר על כנו. חלוקת עולם זו השתקפה למשל גם בדברי פושעת המלחמה לבני, בגיבוי ובעידוד מפלגות כמו מרצ והעבודה: "נדפוק אתכם בגדה כמו שדפקנו את הערבים בעזה".

    המצאות יעילות של שיח דכאני:
    השיח הישראלי ספוג בביטויים מבזים שעברו עם הזמן תהליך לגיטימציה. השיח הישראלי מתייג את מפעל ההתנגדות לפורענות הציונית כטרור. במשתמע, המתנגדים מוצגים באמצעות ביטוי פוגעני זה כאוכלוסיות הזקוקות למשטר צבאי, קרי, כאוכלוסיות אויב המהוות עול על מה שמכונה האינטרסים הבטחוניים של המדינה הציונית.

    במקום לשלב את מפעל ההתנגדות הזה באתוס של מה שמכונה השמאל הישראלי ולראות בהתנגדותם – הרחק ממנעמי המרכז, לעתים תכופות ללא עבודה וביטחון כלכלי, בתנאים של מחסור – חוליה משמעותית בבניין פלסטין, ובמקום לראות במפעל ההתנגדות בעזה ובגדה אקט של הגשמה חלוצית, הקרבה עצמית, תרומה לכלל ומעשה בעל חשיבות אסטרטגית ממעלה ראשונה לביטחונה וכלכלתה של מדינת כל אזרחיה בין הנהר לים, קוראים לארגונים אלה "ארגוני טרור". העובדה המדהימה המתלווה לביטוי פוגעני זה, היא עצם הִשְׁתַּגְּרוּתוֹ בשפה העברית והיקף השימוש בו בשיח הישראלי בפי ציונים ואנטי-ציונים כאחד.

    הביטוי "טרור" הוא אחת ההמצאות היעילות ביותר בשיח הדכאני הזה. זו המצאה לשונית מניפולטיבית שנועדה לחנוק כל אפשרות לשינוי יחסי הכוחות החברתיים ולתחזק לאורך זמן את יחסי הכוח הקיימים, בלא כל יכולת לשנות את הסטטוס קוו. באמצעות ביטוי זה, ההתנגדות הלגיטימית מקושרת באופן סמנטי לטרור. ביטוי מפלצתי זה מכנס ארכיטיפים, מטענים אסוציאטיביים, חרדות, דימויים ודעות קדומות אי רציונאליים מפחידים. כל בקשה לשוויון נענית בהטלת רגשות אשמה מניפולטיבית על הדובר, שמא יוציא את השד האנטישמי ויישא באחריות לפגיעה בכושר קיומה של מדינת ישראל.
    התגובות ההיסטריות של אשכנזים רבים נגד הסדרה של ערפאת, מקורן בתחושת האשמה המתלווה לעיסוק בנושא. אשכנזים החלו ככל הנראה להאמין במסר הסמוי המשוקע בביטוי, וחוששים כי דיון ציבורי בנושא עלול לפגוע בהם או במעמדם הכלכלי והתרבותי, אולי גם לסכן את המפעל הציוני.

    יריב מוהר יכול היה לעסוק בסדרת מאמריו למה שהוא מכנה טרור באותן סוגיות בדיוק, לטעון את אותן טענות מבלי לדחוק את המתנגדים למגננה. כל זמן שגבולות הוויכוח בציבור הישראלי יסתמנו על פי נאמנות שבטית, "העסק יישאר תקוע".
    הדרך למוסס את גבולות הנאמנות מחייבת את כולנו ובעיקר את אלה העוסקים בתקשורת, לשנות את השדה הסמנטי שבאמצעותו יוצרים ומתחזקים דימויים הדדיים, ומשמרים מנגנוני כוח דרך שימוש או הימנעות משימוש בכינויי גנאי. זאת כדי לאפשר אופציה לכינון מרחב לשוני ציבורי שוויוני יותר, נקי ככל האפשר מסטיגמות וארכיטיפים הדדיים.

    מבוסס על מאמרו של דן אלבו – "המשמעות העמוקה של בדיחה על דוד לוי" YNET בשינויים הרלוונטים.

    • מלכתחילה רציתי לכתוב שהכתבה המומצאת שלך לא נכתבה על ידך אלא היא העתקה של פסקאות מכתבות של אחרים והינה כשהגעתי לסוף ראיתי שצדקתי – לפחות אחד אחר כתב אותה.

      אני גם רוצה לטעון שמותר לצחוק על דוד לוי כמו שמותר לצחוק על ההרשל'ה מאוסטרופולי. אתה יכול לטעון כלפי כל אשכנזי שהוא הרשל'ה מאוסטרופולי והאשכנזי לא ייפגע, גם אם ההרשל'ה הזה הוא גוף, חוילם-גוילם, לא-יוצלח וכסיל לא קטן. זו שאלה של תרבות, ההומור באשכנז ובעיקר ההומור עצמי היה כוח מחזק של החברות היהודיות באשכנז. בדיחות התרוצצו כל הזמון נגד אישים בממשלות מכהנות – על לוי אשכול ושריו האשכנזים מבינהם (על שיטרית לא). אם על לוי אשכול כן, אז למה על לוי דוד לא?

      אולי כי החברות המזרחיות / ספרדיות לא פיתחו את ההומור למעלת תרבות גבוהה?

      אין דבר כזה "הגמוניה אשכנזית" , היום המזרחיים שולטים בכל טווח התפקידים הממלכתיים והציבוריים בישראל. אפשר לראות את זה יפה בצבא, שם היום רוב האלופים הם מזרחיים. רמטכ"ל מזרחי זו תופעה שכיחה יותר בעשור האחרון. היום ישנם מזרחיים מקצועיים ששמירת "המזרחיות המדוכאת" נותנת להם תעסוקה ופרנסה ראויה יותר משהם יכלו להתפרנס מכל מלאכה הוגנת ותורמת לכלל, אחרת. ש"ס קמה רק בגלל שהבעיה במזרחית איימה לחלוף מהעולם, ולכן יעדה העיקרי של ש"ס הוא לקיים את הפער הזה ככל הניתן כדי להצדיק את הקיום המפלגתי המכניס. פתאום ש"ס מקימה ישיבות, גני ילדים, מתחילה להעסיק אלפי מורות וגננות, לטפח את הנחיתות בילדי המזרחיים, לא ללמד אותם את תורת המדע אלא רק את התורה שבכתב ושבעל פה. בצורה זאת יוצרת ש"ס עשרות אלפי אזרחים מקופחים מעטם עצמם לעתיד שמייצרים אזרחים קטנים מקופחים כמותם. לכן יש לומר שלידת ש"ס היתה בחטא והמשך קיומה בחטא כפול ומכופל.

      אותם מזרחיים שהחליטו לא ליפול ברישתה של ש"ס הצליחו לבנות חיים בדיוק כמו חברם האשכנזי. יש גם עניים אשכנזים כמו שיש מיליונרים מזרחיים. ואני מציע לכל מזרחי-מקצוען שלא יערוך שתי רשימות שמיות זו מול זו, כי הוא יגלה שמספרם של המזרחיים עולה על מספר האשכנזים העשירים.

      החלטת האזרח הישראלי אם להתשייך לכת המקופחים המקצועית היא שאלה מוסרית ומעשית. המדינה צריכה להקשות על מי שמחליט להשתמש במוצאו כנבוט לחבוט בחברה (ובמילים אחרות להשתמש בהמצאת הדיכוי העדתי כדרך שטרוריסט משתמש במטען חבלה) על ידי העדפת אלה שפתוחים לחיים אזרחיים פתוחים ושווים.

  2. משום מה אתה נמנע מלהזכיר את הטרור טרום-67.
    הטרור הערבי (בטרם ערביי ארץ ישראל החלו לקרוא לעצמם 'פלסטינים', פורמלית זה החל רק ב-1974 עם פרסום "תוכנית השלבים להשמדת הישות הציונית" מאת ערפאת ואבו מאזן), החל מסוף המאה ה-19. בתחילה הטרור היה בין כנופיות ערביות מקומיות על רקע כלכלי אבל מאז סיום מלחמת העולם הראשונה הטרור התמסד לפעילות מאורגנת של ההנהגה האסלאמית של ערביי ארץ ישראל-פלשתינה. היא הובלה ע"י הנהגה דתית ברוב הזמן על ידי האנטישמי ומשתף הפעולה עם הנאצים בהשמדת יהודי יוגוסלביה, הונגריה וטרנסילבניה חג' אמין אל-חוסייני (עד שהוא ברח מהארץ לעיראק ומשם ב-1941 לגרמניה). המכנה הרחב של ערביי ארץ ישראל אז הגדיר את עצמו ערביי פלשתינה, שם לטיני שלא היה מקובל על הערבים.

    הערבים אינם מקבלים את קיום המדינה על בסיס לאום, לכן מלבד מצרים שהיתה מסגרת מדינית היסטורית בת אלפי שנים לפני פרוץ האסלאם, לאחר התפשטות האסלאם במרחב לא נוצרו עמים ערביים חדשים. המוסלמי הוא בן לאסלאם ולא בן ללאום, שזה מונח מערבי שלא היה מקובל בחברה הערבית אסלאמית. נסיון ההתעוררות הלאומית, שאותו בדרך הטבע הובילו נוצרי לבנון בשנות ה-20 לא צלח, כי המציאות הכתיבה שלטון של עדות, חאמולות ושבטים במסגרות המדיניות שהכתיבו הכובשים הבריטי והצרפתי. כפי שאנחנו רואים ב"אביב הערבי" צריך לציין שנחשף בפנינו העדר עמים ערביים של ממש – בסוריה המלחמה היא בין עדות, שבטים ומפלגות (קואליצייה עלאווית עם אליטה סונית קטנה נגד המורדים הסונים עם תגבורת של ערב רב של תנועות טרור אסלאמיות מכל העולם) – עלאווים, שיעים וקצת סונים נגד סונים וכולם נגד הנוצרים, נגד הארמנים, נגד האשורים ונגד הכורדים; בעיראק ישנו סכסוך מרכזי בין השיעים שבשלטון והסונים שאיבדו את השלטון ושניהם נגד הכורדים בצפון (אם כי ישנה הפסקת אש מול הכורדים שקיבלו חצי-אוטונומיה לפחות עד המשבר הבא); בירדן יש רוב סוני-פלסטיני שמתגבש בתנועות טרור מפלגתיות-אידיאולוגיות שזוכות לתמיכה של ארגוני טרור סונים במרחב נגד הממשל הבדואי-האשמי עם קבוצה קטנה של סונים שעדיין נאמנים למלוכה; בלוב יש לנו קואליציות מתחלפות בין יותר מ-100 שבטים שונים הרקע ההיסטורי והאמוני שלהם וכו' וכו'.

    רוצה לומר, שלפי תפיסת האסלאם המהות של המאמין היא הוא עצמו, משפחתו ושיבטו. המדינה היא מבנה חברתי זר למוסלמי ולכן אנחנו רואים שקשה לחברות המוסלמיות לתפקד ולסנכרן במבנים הכפויים עליהם. היכן שישנה התרחקות מהאסלאם, אנחנו רואים מסגרות חברתיות ומפלגות פוליטיות שמסוגלות להתנהל במסגרת של מדינה. כנראה שאנחנו נמצאים באמצעיתו של תהליך ארוך בו החברות המוסליות לומדות להתמודד על הפתרונות החברתיים שמציעה להם החברה המערבית. התהליך הזה גובה מחירים גבוהים של מלחמות פנימיות עקובות מדם.

    לכן גם ישראל נפגעת מהמגמה הזאת. הימצאותה של ישראל שהיא מדינה לא-אסלאמית במרחב האסלאמי הבלעדי, בתפיסת המוסלמי הממוצע, היא הגורם לחכוך, למתח ולמלחמה. לכן הפתרון לבעיה הזאת מבחינת המוסלמים הוא בתנהלות לפי "תורת השלבים" הפלסטינית, שמעדכנת את צורת המשך המלחמה נגד ישראל.

    עד אז החברות הערביות הפעילו טרור נגד הישוב היהודי, התאגדו לקואליציה צבאית ופתחו במלחמה עם ישראל (כמו ב-1948, 1967 ו-1973), ויצרו ארגוני טרור ככוח פרוקסי של מדינות ערב שהמשיכו את המלחמה נגד ישראל דרך אותם ארגוני טרור (הוגה האסטרטגיה הזאת היה גמאל עבד אל-נאצר). הרווח המיידי של מצרים, ירדן וסוריה היה הפגיעה המתמשכת בישראל וגביית מחיר על קיומה בגבולות 67'. הפת'ח שהוקם ב-1965 ביוזמת נאצר ראה שבקיומה של ישראל על שיטחי הכיבוש של 1948 כקיום לא-לגיטימי. אם הפת'ח, שערפאת היה חבר בכיר שלו לפני 67' היה באמת רואה את יעדו להקים "מדינה פלסטינית" הרי שהם היו יכולים להקים אותה ביו"ש שהיתה עד 67' תחת כיבוש ירדני לא-חוקי. אבל כמובן שאז הפת'ח עוד לא ידע שהוא עם ולכן עסק במה שהוא יועד לו – השמדת 'הישות הציונית'. זה שכוחותיו היו דלים מדי זוהי לא בעיה יהודית / ישראלית, זוהי הבעיה שלהם. כיבוש יו"ש ועזה ב-67' הכניס גם אותם למשוואת "שיטחי הכיבוש הציוני". מבחינת אבו מאזן כיבוש טבריה וחיפה הם כמו כיבוש חברון ושכם. מאחר שאבו מאזן וכל הערבים הפלסטינים מבינים שאין בכוחם לממש היום את רצונם / חזונם (להחזיר את שליטתם בין הנהר לים). מה שמלכד את ערביי ארץ ישראל, הנקראים משנות ה-70 "פלסטינים" הוא המאבק האסלאמי נגד קיומה של ישראל. ללא קיומה של ישראל היה חסר להם הקטליזטור להגדיר קבוצות ערבים עם מכנה משותף מבוזר ושונה כ"עָם". המאבק נותן להם אורך נשימה, ולכן כל עוד ישראל קיימת וכל עוד ערביי ארץ ישראל מגדירים את עצמם קודם כל לפי החזון האסלאמי, הסכסוך ביננו לא יסתיים והטרור שלהם יימשך ויתחזק.

    השאלה הרלוונטית העיקרית מבחינת ישראל היא מהי האסטרטגיה הישראלית הטובה ביותר, הרלוונטית ביותר להמשך הקיום היהודי בארץ ישראל אל מול הדחייה האסלאמית. והיה ונגיע כחברה למודל שמקובל על רובנו, נוכל לבצע אותו אפילו באופן חד-צדדי וליצור מציאות שתחייב את הפלסטינים להיערך ולהתמודד מולה, אבל בתנאים טובים יותר לישראל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s