פורצי או מרחיבי גבולות

שני הטיפוסים נראים לעיתים אחד, אבל הם נבדלים מאוד: פורצי גבולות אינם מרחיבי גבולות. פורצי גבולות בזים לגבולות – קווים שרירותיים שהחברה קבעה – ורוצים לנתץ אותם. מרחיבי הגבולות מכבדים את הגבולות של החברה יותר מכל, כקווים שנוצרו כדי לשרת מטרות חשובות לדידם. הן רק רוצים לבחון עד להיכן ניתן להזיז את הגבול כך שעדיין ישמור על התכלית לשמה נוצר אך לא יגביל את מרחב ההתפתחות האנושית. אחת היא אם מדובר בגבולות רוחניים או פיזיים.

אז השאלה היא פורצי או מרחיבי גבולות? ואם אתם מתעקשים על משחק מילים – מרחיבי או מחריבי גבולות?

זו שאלה ערכית אבל יש לה גם השלכה על הסיכוי להניע המונים לפעולה. פורצי הגבולות מביעים זלזול בכל מה שקשור לחברה ובכך עושים עצמם חיצוניים לה, מתנשאים מעליה או אף בזים לה. מרחיבי הגבולות פועלים מבפנים ויש להם יותר סיכוי לתקנה…

3 מחשבות על “פורצי או מרחיבי גבולות

  1. זו נקודה מעניינת, ברמה הרטורית, אבל השאלה היא מה קורה כאשר באמת נדרשת פריצת גבול?למשל, כאשר הפרדיגמה הקיימת מתבררת כבלתי מספקת לתיאור המצב הקיים, ונדרשת פרדיגמה חדשה.
    אני חושב באופן ספציפי על הקונסטלציה הלאומית שמהווה את מסגרת החשיבה בקרב רבים היום, למרות שהיא כבר לא מתאימה באופן מלא לתיאור המציאות הגלובלית. אנשים שרגילים לחשוב במונחים מודרניים של ריאל-פוליטיק עדיין מנסים להסביר את המציאות במונחים של אינטרסים של מדינה ושל ריבונות הרמטית, בעוד שהמציאות מסביב כבר עובדת במונחים של פוליטיקה קוסמופוליטית ושל ריבונות מוגבלת ודיפוזית. האם גם במקרה כזה, ולו רק בשם הכלי הרטורי, עדיף לדבר במונחים?של "הרחבת גבולות השיח הלאומי", או שבעצם עדיף לדחוף למהפכה פרדיגמטית ולשיח פוסט-לאומי.
    או במילים אחרות, האם בשם הנעת ההמון לפעולה עדיף לנסות למכור לו לוקשים, או שיש ערך לרטוריקה ישירה, גם אם היא רדיקלית?

    • עודד, שאלו חשובות ומעניינות, ותשובות חדות אין לי. אבל נדמה לי שכדאי לשאול האומנם הקונסטלצייה המתהווה היא פוסט-לאומית בלבד, או שהיא מתקיימת יחד עם מגמה של רגרסייה ללאומיות ואף ללאומנות? והאם זו רק רגרסייה זמנית או קיום כפול יציב יחסית של שתי קונסטלציות במקביל?

      לגבי שינוי פרדיגמה, הוא עדיין לא פורץ את כל הגבולות, אלא רק גבולות מסויימים – של השיח הלאומי. והוא יקרה כשתיהיה מאסה קריטית לכך…

      • מתקיימת רגרסיה, אין ספק. אבל נדמה לי שעצם קיומה של תגובת הנגד רק ממחיש עד כמה המתנגדים חשים את כובד האיום הפוסט-לאומי על הזהויות הישנות.
        בכל מקרה, בגלל שברטוריקה עסקינן, זה פחות הנושא. גם בשביל להשיג "מאסה קריטית" נדרשת איזו עבודה רטורית מוקדמת. השאלה היא אם הרטוריקה הזו צריכה להתנהל באופן ישיר ורדיקלי, או שצריך "to ease people into it"? השאלה הזו הולכת רחוק יותר מהדוגמא שהעליתי, היא פשוט זו שמעסיקה אותי כיום.
        אני נוטה להאמין שבאמת קל יותר להקשיב ל"מרחיבי גבולות" מאשר ל"מחריבי גבולות", אבל נדמה לי שקיימת נקודה שבה אין ברירה אלא להחריב את הגבול, פשוט בגלל ששיח בתוך גבולות הפרדיגמה הישנה פשוט לא מסוגל לתאר בכלל את המצב החדש.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s