ביחסים בינלאומיים זו רק הכוחנות שמדברת לא הצדק

ויש את אלו שאומרים כי ביחסים בין מדינות אין הוגנות ואין צדק, יש רק כוח ואינטרסים [מיידיים]. הם כמובן לא רק מתארים מצב אלא מצדיקים את המשך קיומו. הם כמובן לא מדייקים – חוסר הוגנות בוטה מצד מדינה מטפח אויבים מדיניים נחושים שבשעת כושר יכולים לפגוע בה גם אם הם כעת חלשים. אבל מעבר לכך, עולה השאלה מדוע שההיגיון הזה יעצור רק ביחסים בין מדינות? אם אנו מטפחים את ההיגיון האינטרסנטי-כוחני בין מדינות מדוע שהוא לא יחלחל לרמה של היחסים בין האזרחים? מה ימנע ממנו מלצבוע את כל היחסים של מי שמחזיקים באידיאולוגיה הזו בצבעי האינטרסנטיות נטולת ההוגנות?

מה פתאום, יאמרו מצדדי הכוחניות ביחסים בינלאומיים, בין מדינות זה רק הכוח והאינטרסים שמשחקים תפקיד וצריכים להמשיך לשחק תפקיד. זאת משום שאין שום הסכמות ואין אתוס מאחד בין מדינות; אבל בתוך המדינה יש אתוס אחיד והסכמות אזרחיות.

אתוס אחיד במדינה כמו ישראל? נניח. אבל הבעייה קשה יותר: כשאתה מדגיש את האינטרס כאתוס המצדיק פעולה לא הוגנת ברמה הבינלאומית, אתה מעלה את הערך של פעולה אינטרסנטית ולא-הוגנת בכלל. ומבחינת ניהול סיכונים משתלם הרבה יותר להיות שחקן בלתי הגון כאזרח בתוך מדינה מאשר להיות שחקן בלתי הגון כשאתה מדינה בתוך עולם. האזרח הוא שחקן אחד במדינה של מיליוני אזרחים [כלומר שחקן אנונימי ולא מוכר, שהפוקוס לא עליו, ושבא באינטראקציה עם שחקנים משתנים – היום רימית מישהו מחר תעשה עסקה עם מישהו אחר. פראיירים תמיד מתחלפים]. לעומת זאת המדינה היא שחקן מוכר בזירה עולמית קבועה של כמה מאות מדינות, מתוכן רק עם כמה עשרות יש לרוב אינטראקציה ברמה גבוהה או יחסי שכנות [המדינה היא שחקן מוכר שהפוקוס עליו, בזירה עם מעט שחקנים ועם שחקנים קבועים]. מדינה לא יכולה למצוא "פראיירים מתחלפים", כי, כפי שמלמדים אותנו תרגילים בתיאוריית המשחקים, חוסר הוגנות במשחק עם שחקנים קבועים יוביל להפסד בטוח, לא כך אם אתה רמאי במשחק עם שחקנים משתנים.

לכן, מהרגע שהאתוס של חוסר הוגנות זמין, די קל להבין שהרבה יותר נוח להיות אינטרסנט חסר הוגנות כאזרח ולא לשמור את חוסר ההוגנות רק לרמת המדינה. אתוס לאומי מלכד לא בהכרח יעמעם את הפיתוי שבאינטרס הזה משום שהאתוס של העדפת האינטרס על המוסר לא עוצר איפה שרוצים שהוא יעצור.

כל זה מלמדנו שוב כי הוגנות-קשוחה היא השיטה התואמת ביותר את האינטרס של מדינה שחושבת על הטווח הארוך.

5 מחשבות על “ביחסים בינלאומיים זו רק הכוחנות שמדברת לא הצדק

  1. אהלן יריב,
    אני כמובן מסכים איתך על השורה התחתונה של ההוגנות הקשוחה, אבל אני לא מסכים עם הדרך שהגעת אליה בפוסט הזה, ובפרט עם המעבר בין יחסים בינ"ל ליחסים תוך-מדינתיים.

    ישנן גישות ניתוח מסוימות, לא בהכרח מופרכות, שינתחו את כל העולם האנושי כמשחק לא הוגן שבו החזקים שולטים בחלשים, ורק אופני השליטה משתנים – משליטה יותר גלויה (הפאודליזם, האוטוקרטיה, ה"קונצרט של אירופה") לשליטה יותר סמויה עם זריעת חול בעיני החלשים (השוק ה"חופשי", הדמוקרטיה, האו"ם). ארחיק לכת ואוסיף שגם המוסר עצמו עלול להפוך לכלי בידי החזק (טענה שבוודאי איננה מקורית לי), ואפשר להדגים זאת בקלות עם טענות "מוסריות" כאלה ואחרות על אי המוסריות של גניבה (כל גניבה, גם מגנבים), של הפרת החוק, ושל סרבנות שירות בצה"ל תוך כדי שהמסרב "נהנה" מה"מוצר" שצה"ל מספק.

    אבל טענות כוללניות כאלה הן לרוב דה-קונסטרוקטיביות, ולכן לא ניתן באמצעותן לקדם דיון לשום מקום. אכן, הרוע והיצר האנושי של החזק לשלוט בחלש קיימים בכל מקום, הן ביחסים הבינ"ל והן בתוך כל מדינה. אולם אין זה אומר שבשל כך אפשר לקחת את הכשלים המבניים של הזירה הבינ"ל ולעשות בהם גזירה שווה לזירה הפנים-מדינתית, בה כשלים אלו אינם קיימים. מוסד הריבונות, הכולל בתוכו את הסמכות הבלבדית להפעיל כוח, איננו קיים ביחסים הבינ"ל, אבל קיים בתוך מדינה. זה שמדינות (והחזקים ששולטים בהן) עושות בסמכותן זו שימוש לרעה עדיין איננו מאפשר לגזור גזירה שווה בין השניים.

    למרבה הצער, הזירה הבינ"ל תמיד היתה ותמיד תהיה ג'ונגל שבו החזקים שורדים והאינטרסים משחקים את התפקיד העיקרי. תקופות ה"שלום" הארוכות ביותר שידענו היו בזמן שמעצמת-על בודדה שלטה בעולם (בריטניה במאה ה-19, ארה"ב מאז המחצית השניה של המאה ה-20, עם כל הכבוד למלחמה הקרה). ואותו "שלום" (כלומר, שלום של האדם הלבן) לא הופרע למרות שבעולם השלישי המעצמות האלו שלטו מקרוב (קולוניאליזם) ומרחוק (משטרי בובה) תוך הפעלת זוועות ופשעים לרוב.

    התקווה היחידה של מדינה קטנה כמו ישראל לשרוד בתוך אזור שעוין אותה מבחינה זהותית היא באמצעות הזדנבות למעצמה עולמית (ולמעשה, זה מה שעשתה הציונות מאז ומתמיד). שיקולי מוסר (כמו למשל להפסיק את ייצוא הנשק לכל משטר אפל בעולם) והוגנות-קשוחה – אף שהם ראויים בפני עצמם – צריכים להישקל אך ורק בתוך סבך האינטרסים (אחד מהאינטרסים האלו הוא ללא ספק ההשפעה של מדיניות כזו על דמותה של החברה, כפי שציינת, מאחר שהמדינה זקוקה לגיוס המונים). עם זאת, וללא שום ספק, *האינטרס* ארוך הטווח של ישראל הוא אכן לפעול באופן יותר "מוסרי" בזירה הבינ"ל (לכל הפחות לפי הסטנדרטים הבעייתיים של האדם הלבן), וכמובן גם מול הפלסטינים (ופה אנחנו בוודאי מסכימים).

    • הי יניב, השאלה היא האם ככל שמאזני הכוח יחסית מתאזנים והופכים נזילים [ע"ע הצבא המצרי חזק משל רוב מדינות אירופה], ויחסי התלות ההדדית מתחזקים [ע"ע גלובליזציה], האם אז משחק הוגן לא נשעה יותר בגדר אינטרס. העולם של פעם היה מושתת על פערי כוח מובהקים ומוצקים ועל תלות הדדית נמוכה. העובדה שאירופה הגיעה לשיווי משקל הרתעתי פנימי היא משום שחלומות מגלומניה בלתי הוגנים המיתו אסון על צרפת גרמניה ושות'. כלומר זה לא שהוגנות התגלתה כאסטרטגיה מועילה כמו שחוסר הוגנות בוטה התגלתה כאסטרטגיה מנחילת-תבוסות או לפחות מסוכנת [ע"ע 6 מיליון גרמנים שמתו במלחמת העולם השנייה]

      • 1. אני בספק אם צבא מצרים חזק יותר משל רוב מדינות אירופה (אולי אם מודדים טנקים, אבל מה היכולת של מצרים לכבוש את המדינות האלו?), אבל על כל פנים, תפיסת הבטחון של מדינות אלו נשענת כיום על ברית נאט"ו. אם ברית זו תתפרק, אני מניח שמדינות אלו יתחילו להתחמש (פשוט כי לא תהיה להן ברירה)

        2. בשלהי המאה ה-19, לאחר שאירופה זכתה לכמעט 3 דורות של שקט יחסי מאז מלחמות נפוליאון, היו שטענו כבר אז שעידן השלום נובע מהסחר הגובר בין המדינות (תלות הגומלין). יחסי סחר ענפים הם אחד מהסימנים של מעצמת-על השולטת (מכיון שהיא הראשונה להרוויח מכך), ולכן אין זו בהכרח הוכחה שיחסי סחר מובילים לשלום. (אולי דווקא להיפך, הרי בכל סחר בינ"ל נרחב יש מנצלים ומנוצלים)

        3. לטענתך המרכזית:
        הדוגמא הגרמנית דווקא מרתקת, כי היא נותנת שני מקרי בוחן, ואפשר להשוות את מצבה של גרמניה אחרי כל אחת ממלחמות העולם: משטר דמוקרטי, השפלה צבאית (הסכם וורסאי מול כניעה ללא תנאי), השפלה מדינית (אובדן השטח ופיצויי הענק מול פיצולה לשתי מדינות חלשות ושלילת חברות במועצת הבטחון).

        אז איך אפשר להסביר את ההבדל בין קריסת ויימאר לאי-קריסת הסדר אחרי 45? יש כמה הסברים אפשריים:
        א. גרמניה היתה חלשה מדיי אחרי 45, וכוחה היחסי היה אפסי בהקשר של המלחמה הקרה;
        ב. תכנית מרשל איפשרה לה להשתקם כלכלית וזה מנע את עלייתן מחדש של תנועות לאומניות;
        ג. התבססות הדמוקרטיה (דמוקרטיות נוטות לא להילחם זו בזו, וזה גם משקף ונובע מהמחיר הכבד של מלחמת העולם השניה, אבל זהו בהחלט לא כל הסיפור!);
        ד. התבססותה של קהילה אירופית שהתחילה ממניעים בטחוניים (להימנע ממלחמה נוספת + הגנה מברה"מ) והפכה אט-אט ליישות משל עצמה (עם כל הבעייתיות שלה כיום).

        בהינתן כל הסיבות שנתתי, אני לא סבור שההסבר העיקרי לגרמניה הוא ההוגנות הקשוחה (או היעדרה). הוגנות, כפי שאנחנו מכירים מפה, היא ברוב המקרים לפי תפיסת המשתתף. אני לא חושב שהגרמנים סוברים עד היום שהם לא היו הוגנים בין שתי מלחמות העולם, כשנאלצו לחיות תחת העול שיצר הסכם ורסאי.

        עם זאת, ההשוואה לגרמניה היא לחלוטין לא רלוונטית למקרה של ישראל. גרמניה היתה מעצמה עולמית אחת בין שוות ערב מלחמת העולם השניה, ולאחריה הפכה למדינה אירופית שולית. כיום היא מעצמה אירופית (אבל לא עולמית, כי יש רק אחת), ואפשר אפילו לומר שכוחה הרב באיחוד האירופי מימש את החזון הפרוסי העתיק (ע"ע מיטל אירופה) באמצעים דיפלומטיים. אולם אם תרצה להתחמש ו/או להרחיב את מעגל השפעתה אל מעבר לאירופה, היא תיתקל בהתנגדות.

        ישראל, לעומת זאת, היא אמנם מעצמה איזורית, אבל תלויה לחלוטין בתמיכה של מעצמת-על. בלי תמיכת מעצמת העל, ישראל תיאלץ לשנות את מדיניותה הכוחנית מהקצה לקצה (אחרת תקרוס מבפנים, או אפילו מבחוץ. אפילו במלחמת לבנון השניה מול צבא גרילה ישראל נזקקה לתגבורת נשק אמריקני). אם וכאשר רגע זה יגיע, אנחנו נהיה עדים מהר מאוד להתפוגגותם של כל הטיעונים התנ"כיים למיניהם (אלא אם ההנהגה לא תהיה רציונאלית).

        (סליחה ששוב הארכתי.)

    • יניב, אני טענתי [ושמא שיערתי] כי ברמה יותר עקרונית וכללית [לא כהשוואה] במצב של יחסי תלות הדדיים גוברים ויחסי כוח נזילים המערכת תשאף לבסוף להוגנות קשוחה, שזה מעין שיווי משקל. כמובן, התהליך הזה יכול לקחת מאות שנים כשכל מיני משוגעים מנסים לבדוק את גבולות הכוח וכשכל מיני אנשים נופלים קורבנות לכך.

      • (ההשוואה נועדה לבחון את התאוריות, והמקרה הגרמני כמובן מעניין בפני עצמו)

        בגדול, אפשר לומר שהטענה שלך נכונה, כי המערכת הבינ"ל רואה יותר ויותר איזורים של שלום והופכת יותר ויותר דמוקרטית. מצב עתידי שבו קיים "האיחוד המזרח תיכוני" יכול להתהוות בעוד כמה עשורים או יותר. אם וכאשר נגיע לשם, הזהות שלנו ושל הערבים תהיה שונה לחלוטין משהיא היום (חילונית לא-לאומית ודמוקרטית או דתית-מתונה לא לאומית – שינוי הלאומיות הישראלית הוא תנאי הכרחי, לצד תנאים אחרים לשכנינו.) אבל נשאלת השאלה מהו הטריגר להגיע לשם – האם רק השחקנים של המערכת עצמם, או כניסה של שחקנים מבחוץ.

        וזו חולשת הטענה שלך: היא מתעלמת לחלוטין מחלוקת הכוח העולמית. בעולם של היום, שבו אנחנו רואים כמה חזקה מעצמה עולמית וכמה היא מטה את הכף לטובת שחקן אחד – טענתך לא מבוססת. דווקא הניסיון האירופי הראה שיחסי כוח נזילים ויחסי תלות הדדיים הובילו לשתי מלחמות עולם, ואולם יחסי כוח חסרי משמעות בצל 2 מעצמות-על (ואח"כ רק אחת) הביאו שלום.

        יחד עם זאת, אני סבור שהאסטרטגיה הנכונה לישראל בתוך מארג הכוח הזה איננו לנצלו כדי לצבור עוד כוח ושטח, כי לא לעולם חוסן, ואי אפשר לדעת כמה זמן תמשיך ארה"ב בדרכה הנוכחית. האסטרטגיה הנכונה לדעתי (ובזה אנחנו בוודאי מסכימים, ואולי בכלל לזה התכוונת מלכתחילה) היא לנצל את כוחנו כדי ליזום מערכת המבוססת על הוגנות קשוחה (וערבויות בינ"ל חיצוניות, למרות שכאמור לא ניתן לסמוך עליהן לעד), שתוביל לנורמליזציה ועשויה להוביל ליתר דמוקרטיזציה של האזור ולשלום ארוך-טווח, כמו במקרה האירופי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s