למה אנחנו לא עקביים בתפישת הצדק שלנו

נדמה כי רוב הצביעויות או הסתירות בתפישות הצדק שאנו מבטאים נובעות מתנועת מטוטלת בין שיפוט פרוצדוראלי לתוצאתי של צדק.

ישנם שני מקרי קיצון אבסורדיים ביחס לצדק: ברור שלא נשפוט מצב כצודק רק בגלל שהפרוצדורה שלו צודקת. לא נסכים שמנהיג שנבחר בבחירות דמוקרטיות לחלוטין ועומד בכל דרישות החוק יזניח קבוצה ענייה ומודרת באוכלוסייה עד שרוב חבריה יגיעו לידי רעב. אנו נראה בכך חוסר צדק למרות שהפרוצדורה שהביאה למצב זה תקינה לחלוטין.
באותו אופן, אני מקווה, לא נסכים למנהיג נאור, מוכשר ושיוויוני, שהינו דיקטטור המעביר את שלטונו לבנו. לא נראה במצב כזה מצב צודק למרות שהוא מביא לתוצאות צודקות. גם הפרוצדורה חשובה, ולא ניתן לראות בה דבר מה זניח [הן כשלעצמה, והן מתוך מחשבה על העתיד, על היום הוא ימות הדיקטטור הנאור וכלי הדיקטטורה ייאוייש על ידי מישהו שינצלו לרעה ללא איזונים ובלמים].
אז כשאנו נעים משיפוט לפי הפרוצדורה לשיפוט לפי התוצאה אנו יוצאים לא פעם צבועים: פעם אחת איכפת לנו איך נתקבלה החלטה על פינוי של משפחה ענייה ופעם אחת אנו מחליקים פרוצדורה לא תקינה כשההחלטה הכרוכה בה מצילה את המשפחה מפינוי. אבל בעצם אנו עושים מעשה של השכל הישר – הצדק לא יכול להימצא לא במשקפיים הפרוצדורליים ולא במשקפיים התוצאתיים, אלא רק בתנועת מטוטלת היגיונית ביניהם, בהחלפה תמידית של העדשות.
נדמה לי שג'ון רולס גיבש את הנוסחה האולטימטיבית לאיך ומתי להחליף את העדשות הללו: כללי ה"מקסימין". המקסימין היא יותר השערה לגבי איך אנשים מתנהגים בפועל מאשר ציווי מוסרי. אבל השערת המקסימין משוקללת לבסוף גם ברמה הזו, ברמה הנורמטיבית, על ידי רולס. הרעיון הוא שאנשים מנהלים סיכונים כך שהם רוצים למזער את התוצאה הנוראה ביותר. ואם איננו יודעים אילו סיכונים ינחתו אלינו – כלומר במצב היפוטתי בוא אנו נמצאים מאחורי "מסך בערות" ולא יודעים אלו קווי מדיניות ממשלתית יחולו עלינו (האם אילו של קבוצת המיעוט או אלו של קבוצת הרוב, למשל) – אנו נבחר במדיניות שתוצאותיה הקשות ביותר הן הפחות קשות יחסית לשאר החלופות. לכן נבחר למשל בקווי מדיניות שלא מדכאים את המיעוט. בכך אנו יוצרים פרוצדורה שצופה פני תוצאה; פרוצדורה לצדק שחלק מהגדרתה הוא מיזעור התוצאה הרעה, מיזעור הסבל והדיכוי.
מכאן אנו רואים כי רולס הוא לא כזה פרוצודורליסט כמו שנהוג לחשוב, הפרוצדורה שלו לצדק כרוכה ושזורה מהגדרתה בפרספקטיבה תוצאתנית – כלומר במיזעור התוצאה הגרועה ביותר. זאת מתוך הנחות לגבי הקוגניציה של בני האדם ואיך הם תופסים תוצאות וסיכונים – מזווית הימנעותית, מתוך רצון למזער סבל ולא למקסם עונג. בכך נכון יותר לשייך את רולס [או לכל הפחות את הקונסטרוקציה התיאורטית שלו על "מסך הבערות"] לגישת התועלתנות השלילית [מיזעור הסבל] ופחות לתורות פרוצדורליסטיות במובהק.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s