גם ניהול הסיכונים הקר ביותר מוטה אידיאולוגית בצורה מסוכנת

האם אנחנו כחברה או ככלל האנושות יכולים להתמודד עם סיכונים קולקטיביים בוערים בצורה עניינית?

התחום המדעי של חקר ניהול הסיכונים יודע ללמד אותנו דבר לא מחמיא על הטבע האנושי: אנו לא יודעים לנהל סיכונים. גם הדיון המדעי היובשני ביותר על הסיכונים העומדים בפנינו כחברה מוטה לחלוטין בהטיות קוגנטיביות לא ענייניות, וחמור מכך, מוטה בשל תפישות עולם ואידיאולוגיות. בפרט זהו דימוי החברה האידיאלית שיש לנו – הדימוי לגבי מהי חברה ראויה – שמטה לחלוטין את הערכת הסיכונים שלנו. 

מי שחולמים על עולם טכנולוגי מואץ בו יש תחברוה חופשית ופיתוח כלכלי אינטנסיבי, למשל, ישתדלו למזער ולראות כזניחה כל ראייה עובדתית המצביעה כיביכול על התחממות גלובלית ונזקי זיהום אוויר כתוצאה של אורח החיים הזה. מי ששואפים לשלום ימזערו כל ראייה המצביעה כי הצד השני מתכונן ונחוש דווקא לממש את אופציית המלחמה, ומי שרוצים אחדות לאומית, שפורחת בחברות הטרוגניות דווקא לנוכח אויב חיצוני, ייתקשו לראות איתותי שלום מהצד השני כרציניים. בקצרה, כל בני האדם מוטים בהערכת הסיכונים שלהם, באופן שמקשה עליהם לקיים ניהול סיכונים ענייני שמטרתו באמת הפחתת סיכונים.
נכון, גם ההגדרה של מהו בכלל סיכון, של מה מהווה סכנה, מוטה אידיאולוגית. אבל רק במידה מועטה: גם מרבית הניצים לא ששים למלחמה, גם התעשיינים גסי הלב ביותר כלפי איכות הסביבה לא רוצים התחממות גלובאלית, וגם רוב מוחלט של פעילי השלום לא רוצים להיות מופתעים ממתקפה צבאית של אויב חזק. יש סיכונים שהגדרתם כסיכון או כסכנה חוצה-נטיות אידיאולוגיות, אבל מידת הרצינות, החומרה או הדחיפות שאנו מייחסים להם, דווקא חופפת במידה רבה לתפישות העולם שלנו, ולדימוי החברה האידיאלית: התחממות גלובאלית זה בעיקר מיתוס, יגיד התעשיין, הוא לא יטען שאין שום דבר רע בעלייה רבתי של הטמפרטורה הגלובלית ובהמסת הקרחונים.
ובגלל שבמחקרים אמפיריים על תופעות נרחבות ומורכבות, תמיד ישנם תימוכים עובדתיים לכל צד [גם אם נצמדים למחקרים הרציניים והקפדניים ביותר], תמיד ניתן למצוא בדל ראייה, ולו יוצאת הדופן או הזניחה ביותר, כדי לבסס ולתקף דווקא את העמדה האידיאולוגית שלך, דווקא את דימוי החברה האידיאלית היקר לליבך. המחקרים האמפיריים כמעט תמיד פחות חד-משמעיים ופסקניים מתפישותינו האידיאולוגיות, ומעבר לעובדות ישנן הפרשנויות שלנו שמשאירות מרחב תימרון פרשני רב ביותר על מנת להנמיך או להעצים סיכונים בצורה גמישה, ולפי האידיאולוגיה.
מאידך, אין נקודת מבט אובייקטיווית, אבסולוטית, כזו הנמצאת מעל נקודות המבט השרויות בתוך תפישת עולם שונותו ואף סותרות. אז מה עושים? האם נגזר עלינו לנהל סיכונים בתוך דו שיח של חירשים, שאופן שמשאיר אותנו חשופים לסכנות איומות כחברה וכעולם? תיאוריית ניהול הסיכונים מותירה פתח אחד קטן: מולטי-ווקאליות. הכוונה ליכולת להבין, ולמסגר, סיכון שמהדהד תפישת עולם מסויימת גם במושגים [מיסגורים] היקרים לליבה של תפישת עולם מנוגדת לה. למשל: אם השמרנות הפוליטית אובססיבית ככלל על סמכות וסדר, והליברליזם אובססיבי בהכללה על חופש הפרט ואוטונומיה, הרי שהיחס, למשל, לאוכלוסיה הבדואית בנגב, עלול להתחלק לפי מפתח זה: השמרנים יראו כסכנה את אי-הציות כיביכול של הבדואים לחוקי המדינה; ואילו הליברלים יראו כסיכון את הכפייה שמבקשים להחיל עליהם שעלולה להביא לאלימות וכן לפגיעה בעקרונות דמוקרטיים.
אבל אפשר לראות את הדברים גם כך: סמכות מתערערת כשמישהו בז לה, אבל לא פעם זה קורה משום שהסמכות חסרת כל הוגנות כלפיו. למעשה אוכלוסייה לעולם לא תכבד סמכות שאינה הוגנת כלפיה באיזשהו אופן (בין אם בפוליטיקה החומרית – של החלוקה – או בפוליטיקה הסמלית – של ההכרה). רק כוח דכאני ואגרסיבי במיוחד יכול להכניע אוכלוסייה לקבל סמכות לא-הוגנת כלפיה, וספק אם כוח ברוטאלי כזה מתיישב עם טווח הפעולה האפשרי או הלגיטימי לישראל [אפילו מול הפלסטינים שאינם אזרחי ישראל, ושיזמו פיגועי טרור רבים בלב האוכלוסייה, נאצלה ישראל למתן את תגובותיה]. מכאן שחיזוק ההוגנות מול האוכלוסייה הבדואית הוא פתח לחיזוק תפישתם את המדינה כמקור סמכות לגיטימי שראוי לכבדו – דהיינו לחיזוק הסמכות. ומכאן שיחס הוגן לבדואים אינו שבירת סמכות אלא דווקא פתח לחיזוקה. זוהי רק דוגמא קטנה כיצד הבנת סיכונים במונחים של תפישת עולם שכיביכול לא מתיישבת עמם, יכולה להביא לדכנוע ולדיאלוג הרבה יותר ענייני לגבי הסיכונים. הדיון ייטה פחות לגלוש לפסים אידיאולוגיים חסרי תקנה, אלא יעלה לרוב לפסים של דיון על הסתברויות – של הערכת הסיכויים כי תסריטים מסויימים ייתרחשו או ימנעו.
כך לפי טענתו של דן קהאן, חוקר ניהול סיכונים מאוניברסיטת ייל:
"This stance, then, creates the possibility, at least as a matter of theory, that adherents to competing ways of life might converge on shared understandings of societal risk and the most effective means for abating them. One strategy for promoting such an outcome involves the adroit framing of information, and of policies, to make them bear a plurality of meanings that can be simultaneously endorsed by oppos-ing cultural groups. "

לעיון נוסף:

Cultural Cognition as a Conception of the Cultural Theory of Risk

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s