השערות על טרור במבחן העובדות ההיסטוריות

נסיגות מובילות לטרור? בואו נסקור את ההיסטוריה מאז הקמת מדינת ישראל ונבחן זאת מול העובדות. נציג כמה אמונות רווחות לגבי מה מגביר את הטרור הפלסטיני. נבחן את האמונות הללו כהשערות ונראה איזו השערה תואמת יותר את העובדות ההיסטוריות; איזו השערה מוסברית על ידי העובדות טוב יותר ובאופן לכיד יותר. ומתי ניתן להגיע לשיווי משקל הרתעתי.

השערה 1 – נסיגות מלאות מגבירות את הטרור.

השערה 2 – מגעי שלום ונכונות לפשרות מגבירים הטרור

השערה 3 – שליטה מלאה מגבירה את הטרור.

השערה 4 – גירוש ופליטות מביאים לטרור מוגבר.

ולבסוף השערה קצת פחות שגרתית:

השערה 5 – שליטה חלקית מגבירה את הטרור

ניתן לזהות מספר שיאים של טרור פלסטיני מקום המדינה: תקופת הפאדיון, תקופת הטרור מעזה בשנות ה-70 המוקדמות, תקופת פת"ח לנד, הטרור פוסט-מלחמת לבנון הראשונה, האינתיפאדה הראשונה, טרור אוסלו המוקדם, והאינתיפאדה השנייה, שהיא גם גל הטרור הקשה מכולם. לבסוף ישנו הטפטוף הרקטי מרצועת עזה על יישובי עוטף עזה. [ראו גרף היסטורי של הטרור הפלסטיני ושיאיו, בוויקיפדיה – http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Palestinian_teror.png%5D

השיא הראשון של הטרור הפלסטיני, זה של הפאדיון, נעשה ללא כל שליטה בשטח ממנו יצאו הפאדיון. לא ניתן לכנות אותו נסיגה מלאה, כי לא הייתה נסיגה, אך הוא הכי קרוב לקטגוריה זו [מבחינת סוג השליטה – כלומר היעדר שליטה ,ישראלית]. מבחינה אחרת, השיא הזה יכול להיות מוסבר על ידי ההשערה שגירוש ופליטות מביאים לעלייה בטרור כי תופעת הפאדיון מתרחשת על ידי פליטים, מייד לאחר 48', עת ברחו\הוברחו\גורשו פלסטינים רבים לארצות שכנות. בכל מקרה שיא זה נגמר בשיווי משקל הרתעתי לאחר מבצע קדש [כלומר לאחר נסיגה מלאה מסיני אף ללא הסכם שלום], ולאחריו אחת מתקופות השקט הגדולות שידעה ישראל מבחינת טרור.

השיא השני מתרחש קצת אחרי כיבוש השטחים. אבל הוא מתרחש בעיקר ברצועת עזה [העמוסה פליטים] ופחות בגדה [בה הפליטים הם מיעוט]. שוב נתמכת פה ההשערה שפליטות מעודדת טרור. אבל נוסף פה עוד אלמנט, זה של הכיבוש [משטר צבאי]. מאידך כיבוש יש גם בגדה ובשלב הזה הוא לא מוליד שם טרור משמעותי. ההבדל הוא שהשליטה הישראלית ברצועת עזה מאופיינת בשליטה על פליטים, ובהיותה שליטה חלקית, מחוץ לריכוזי האוכלוסין ומחנות הפליטים הצפופים והמאתגרים. שיא זה נמשך עד להגעה לשליטה ישראלית מלאה ומתפוגג [עד לחזרתו באינתיפאדה הראשונה].

בחפיפה מסויימת באה תקופת פת"ח לנד. תקופה זו מאופיינת בטרור "מקצועי" – דהיינו פחות עממי, ספונטני ונרחב, אבל יותר מאורגן, מקצועי ויעיל. הטרור מבוצע ע"י פליטים, וכולל גם ירי רקטי מלבנון. אין שליטה ישראלית על האוכלוסייה הספציפית המבצעת את הטרור [אם כי ישנה שליטה על בני עמם בשטחים]. תקופה זו מגיעה גם היא לשיווי משקל הרתעתי ולהסכם הפסקת אש שכובד במשך 11 חודשים. אלא שאז מבצע פת"ח פיגוע, אך לא מהגבול בלבנון כי אם בלונדון, ופוצע קשה את שגריר ישראל שם. ישראל פותחת בצעד תגובה מאסיבי – במלחמת לבנון הראשונה. היא מתייצבת בסוף על קווים של שליטה חלקית[ברצועת הביטחון של דרום לבנון] והירי  הרקטי מלבנון נמשך פחות או יותר עד לנסיגה מלאה שלנו מדרום לבנון כעשרים שנה לאחר מכן, והגעה לשיווי משקל הרתעתי לאחר מלחמת לבנון השנייה. זהו הטרור של פוסט-מלחמת לבנון הראשונה. מאפיינת אותו כמובן השליטה החלקית של ישראל בשטח וכן המעבר של השיעים מהיות תומכים בישראל לתומכי חיזבאללה.

האינתיפאדה הראשונה מתרחשת מתוך שליטה מלאה של ישראל בשטח, לאחר כל המבצעים והיד הקשה, ללא אופק מדיני ומתוך ייאוש. שיא זה מאופיין בשליטה מלאה. הוא מגיע לרגיעה איטית שסופה הרשמי בהתחלה של מהלכים מדיניים, ובפרט אוסלו.

השיא של טרור אוסלו המוקדם [וההתפרצות התחומה של מנהרת הכותל לאחר הגל הראשון] מגיע לאחר שישראל עוברת להיערך בשליטה חלקית בשטחים, ויוצאת מריכוזי האוכלוסייה. מאידך ישנם גם מגעים לשלום ונכונות לפשרות, אולי הם מסבירים את השיא? מצד שני מגעים אלו עמדו קודם דווקא במתאם להשקטה הסופית של האינתיפאדה הראשונה. כך שנראה שמגעים יכולים לשחק תפקיד משתנה. מאידך השליטה החלקית בינתיים לא "אכזבה" – היא תמיד הגבירה את הטרור. הסבר נוסף, מתחרה, הוא שלא המגעים הובילו לטרור אלא הטבח של ברוך גולדשטיין במערת המכפלה, בפרט שלאחריו הוטל סגר חסר תקדים דווקא על הפלסטינים, סגר שנמשך במידות משתנות של הרמטיות במשך שנים לאחר מכן והביא את הפלסטינים לחוות את אוסלו כהליך שמזיק לחייהם. בנוסף, במקביל לתהליך אוסלו החלה תנופת בנייה בהתנחלויות, במקביל לתהליך שנתפש כאמור להוביל למדינה פלסטינית, וגם היא יכולה להסביר חלקית את הזעם. אין כלים להכריע בין שני ההסברים בהקשר הספציפי הזה. אבל אף אחד מהם לא סותר את ההשערה הכללית כי שליטה חלקית תורמת להגברת הטרור.

השיא הקשה ביותר של הטרור, זה של האינתיפאדה השנייה, מתרחש לאחר התפוצצות של מגעים לשלום והתפוצצות האפשרות לפשרות – אחרי שהצדדים רואים אחד בשני כלא-פרטנרים [גם אם לפני ההכרזה הפומבית המפורשת של ברק]. מאידך מה שמאפיין את ההתפרצות הזו היא שוב התצורה של שליטה חלקית של ישראל בשטחים, לאחר שלא נכחה במרכזי הערים הפלסטיניות. האינתיפאדה שכחה לאחר שהרשות, ומנגנוני הביטחון שלה, לקחו החלטה שהטרור מזיק לפלסטינים, ומילאו את החסר – השיבו את השליטה הביטחונית המלאה לאזור עבור ישראל [כך מדווחים גם בכירים בצה"ל ובשב"כ]. בנוסף ישראל בנתה את חומת ההפרדה [גם אם לא על גבולה המוכר בינלאומית] וכך הגבירה את שליטתה לפחות בהפרדה בין האזור העויין לבין ריכוזי האוכלוסין של מרבית אזרחיה.

השיא של הטפטוף הרקטי מרצועת עזה הוא מעניין. במידת מה הוא מתחיל כשישראל שולטת בשטח. אבל הוא מתגבר לאחר שישראל נסוגה כיביכול מהרצועה, אך מעולם לא מפסיקה לשמר שליטה על המרחב הימי והאוויר של הטריטוריה ממנה התיימרה לסגת. במילים אחרות – ישראל עוברת לשליטה חלקית והטרור הרקטי גובר. גם לאחר שני מבצעים ברצועה, טרם הגענו לשיווי משקל הרתעתי והטפטוף הרקטי נמשך.

יוסטון, יש לנו מנצחת. ההשערה כי שליטה חלקית מגבירה את הטרור, היא ההשערה שעומדת בתאימות כמעט לכל שיאי הטרור, וביחס לשיאים הקשים ביותר. מכאן סביר כי גם אם ההשערות האחרות אינן מופרכות, ויש להן תרומה כזו או אחרת להגברת הטרור, עדיין ניכר שהשערה אחת היא דומיננטית: התדלוק העיקרי של הטרור הוא במצב בו מקיימים שליטה חלקית על עם אחר. שליטה מלאה מביאה לנזקים הדיפלומטיים הקשים ביותר [ואינה מבטיחה היעדר טרור – ע"ע האינתיפאדה הראשונה]. ואילו נסיגה מלאה מביאה לרוב לגלי טרור מתונים עם אפשרות להגיע מהר יחסית לשיווי משקל הרתעתי [מול הפאדיון אחרי מבצע קדש, מול לבנון וחיזבאללה אחרי מלחמת לבנון השנייה].

זה אמור להיות די ברור – מחד משאירה השליטה החלקית יחסי כפיפות ואפלייה, מאידך היא משאירה חופש פעולה ותימרון לפעול כנגד הגורם החזק וההגמוני. וכך פורח הטרור בשל מהלכים שלא הולכים עד הסוף אך מוצגים כצעד משמעותי. כעת יש לנו יותר כלים להעריך באופן ראציונלי מה ייתן לנו ביטחון, מה יביא לנזק מדיני ובידוד, ומה יביא לשגשוג.

3 מחשבות על “השערות על טרור במבחן העובדות ההיסטוריות

  1. היי יריב,

    אני חושב שהפרמטר החסר בדיון הזה (לא רק בפוסט, אלא בכלל בשיח העוסק בסוגיה) הוא מדינות כושלות מול מדינות ריבוניות.
    מדינות כושלות מוגדרות כמדינות אשר אינן יכולות לאכוף את הריבונות שלהן במלואה, ובאזורנו מדובר "מסורתית" בלבנון וברש"פ, כאשר לאחרונה יש סימני שאלה לגבי מצרים ובמיוחד לגבי סוריה.

    לעניות דעתי, ההיסטוריה מראה שקל יותר ואפשרי יותר להשיג שיווי משקל הרתעתי (או על בסיס הסכמי) עם מדינות ריבוניות, וניתן לראות איך נסיגה מלאה מסיני הביאה שקט, כנ"ל לגבי הסכם שלום עם ירדן (שלא היה כרוך בנסיגה, אך בירדן יש אוכלוסיית פליטים גדולה), ואפילו מול סוריה גבול שאיננו מוסכם בינ"ל, אלא רק בהפסקת אש מוסכמת מ-73 (!), נשמר השקט (עד לאחרונה, כשסוריה הופכת אט-אט למדינה כושלת).

    לעומת זאת, מול לבנון לא הצליחה ישראל במשך שנים להשיג שיווי משקל הרתעתי בגין חוסר הריבונות של ממשלת לבנון. זה איפשר לכל מיני אלמנטים זרים לנצל את חולשתה ולהשתמש בשטחה ללא נשיאה במחיר הריבונות – אש"ף, סוריה, ובשנים האחרונות חיזבאללה. וגם כיום, למרות השקט, לא הייתי מגדיר זאת שיווי משקל הרתעתי, מכיוון שההרתעה איננה מול ממשלת לבנון, אלא מול החיזבאללה, שלו יש אינטרסים אחרים (הגזרה עלולה להתלקח, למשל, אם ישראל תפעל באיראן).

    החזית הפלסטינית היא המעניינת מבין כל החזיתות. ייתכן ששליטה מלאה של צה"ל מסוגלת לדכא *בסופו של דבר* גלים של טרור, אך כל גל יישא במחירים שהחברה הישראלית כבר לא מוכנה לשלם, ובכל מקרה לא ניתן יהיה לסכל את הגל הבא. הרי מהפכות אלימות קרו לאורך ההיסטוריה, כאשר התקיימה שליטה מלאה של המשטרה/צבא, ודוגמאות אנו רואים היטב בימים אלו, כאשר שליטה מלאה של משמרות המהפכה לא הצליחו למנוע הפגנות אלימות ברחבי העולם הערבי.

    אי לכך, תהליך השלום עם הפלסטינים היתה משימה סיזיפית ממש. היה צריך להתמודד עם שני אתגרים קשים מנשוא, ובו-זמנית: מצד אחד השגת הסכם שלום, ומן הצד השני הקמת יישות פלסטינית ריבונית ולא כושלת. כיום, עשרים שנה אחרי תחילת התהליך, עדיין לא הושגה הצלחה באף אחד משני האתגרים, אם כי האתגר השני מעסיק יותר את הקהילה הבינ"ל בשנים האחרונות. כיום ניתן לומר שיש שליטה מסוימת של הרש"פ בגדה, אך גם זה בספק. גם בעזה יש שליטה מסוימת עד מלאה של חמאס. יחד עם זאת, בשתי החזיתות ספק רב אם ניתן יהיה לשמר שיווי משקל הרתעתי לאורך זמן, הן בגלל שליטה מוגבלת על השטח מלכתחילה, והן בגלל שחימום הגזרה בעצמו עשוי לשרת את האינטרסים של ההנהגה (יוצר לכידות פנימית ומבסס את ההנהגה, תוך כדי יצירת לחץ בינ"ל על ישראל), למרות המחירים האדירים שצה"ל גובה על כך.

  2. יש אמת ברעיון, אך בל נהיהה עיוורים: בכל מקום כמו לבנון-עזה לאחר נסיגה מלאה!! (ללא שליטה חלקית) הובילו להתעצמות טרור – מאותם נקודות שטח!
    הפתרון הוא הבנה אמיתית ורצון כן לשלום מצד ההנהגה הפלסטינית. ניתן להבחין בנקל עם כל פתיחת פה של אבו מאזן או צפייה ברשתות השידור שלהם שמסיתות נגד ישראל בהפצת שקרים, כולל מות העציר בשבוע שעבר – שמטרתם היא לסלק אותנו מכאן. כאחד שתמך באוסלו – אני מודה טעיתי הניסיון לא היה מוצלח גם כשנתתי לו עוד צ'אנס ועוד צ'אנס. אין לי ספק שגם יצחק רבין המנוח היה מודה בזה, שהניסיון לא צלח (אך אני שמח שהניסיון נוסה)

    • יונתן, אני לא מבין על איזה נסיגות אתה מדבר? לאחר הנסיגה מלבנון הצלחנו להגיע לשיווי משקל הרתעתי ולשקט בפועל כפי שלא היה שנים בגבול הצפון. על עזה אנו עדיין שולטים מבחינת המרחב האווירי והימי של הרצועה – דהיינו שליטה חלקית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s