לעולם חוסן? שאלה קיומית

במובן עמוק מסויים יש רק שתי תפישות אידיאולוגיות בישראל: לעולם חוסן לעומת לא לעולם חוסן‎

 מי שחושבים, בניגוד לרוח היהדות, כי לעולם חוסן, כי תמיד ניהיה הצד החזק, יכולים להרשות לעצמם להינתק מכל שיקול של הוגנות מול הצד השני.
מי שחושבים שלא לעולם ניהיה הצד החזק יודעים שהוגנות, אנושיות ומוסריות הם גם אינטרס שלנו, מעבר לצו רוחני. הם לא מבקשים לוותר על הכוח, רק מאמינים כי הוא לבדו לא מספיק.
ויש את מי שחושבים שייתכן ולא תמיד ניהיה הצד החזק, אבל הסיכוי למהפך כזה נמוך יותר מהסיכוי שיחסי ההוגנות שניצור יופרו על ידי הצד השני. לכן ההוגנות מיותרת והכוח הוא החשוב. כך חווים רוב הישראלים את הלקח, כיביכול, מהסכם אוסלו. הסכם אוסלו רחוק היה מלהיות הסכם הוגן או חכם, אבל בוא נתנתק לרגע מההקשר הזה ונשאל  שאלה עקרונית: איפה טמון הסיכוי הגדול יותר שמישהו יהפוך לאנטישמי הרודף את היהודים? לדוגמא מה הסיכוי שפלורליסט אמריקאי, הביקורתי כלפי מדיניות ממשלות ישראל, יהפוך לאנטישמי רודף יהודים לעומת אוונגליסט נוצרי פנאט ו"אוהב ישראל" מדרום ארה"ב? הפנאט הנוצרי רק צריך מנהיג דתי שיאמר לו כי המשיח הגיע וכי זה הזמן של היהודים להתנצר או לחדול כדי להמיר אהבה פטישיסטית בשנאה פטישיסטית. הפלורליסט לכל היותר ידרוש ממדינת היהודים לכבד קבוצות אחרות. כדי לרדוף יהודים הוא יצטרך לשנות את כל תפישת העצמי שלו ולא רק מרכיב קטן בפרשנותו של מי הם בני האור ומי הם בני החושך.
ובהקשר המקומי, בין הירדן לים, יש להכיר ולדעת כיצד בכפרים הפלסטינים בהם מתקיימות הפגנות משותפות קבועות של ישראלים ופלסטינים, המבקשות לקדם הוגנות, רווחות הרבה יותר התפישות של פתיחות כלפי יהודים והכרה בהם כקבוצה שוות זכויות. האתוס הזה, אם יתפתח ויפרח, חזק יותר מכל כוח צבאי. מאזן כוחות צבאי יכול להיות מופר במחי ברית צבאית אחת והתפרקותה של ברית צבאית אחרת. וזה לא לגמרי בשליטתנו. אבל האתוס האזרחי, מרגע שיהפוך לפופולארי מספיק, יכפיף את כל שיגיונות הדומיננטיות וההגמוניה להיגיון של האזרחות השווה ויחסי הגומלין השיוויוניים. עובדה: אין כיום שום חשש מבוסס מצד לבנים להיות תחת שלטון שחור בארה"ב למרות שנים של התעללות בשחורים ולמרות קבוצות הטרור והנקמה השחורות שפעלו בשנות ה-70 בארה"ב. הלבנים מוגנים הרבה יותר על ידי האתוס האזרחי, הפלורליסטי, מאשר על ידי "הכוח הלבן" או תפישתו של תומאס ג'פרסון שהתנגד לביטול העבדות כי  "צדק זה דבר אחד, והיכולת לשמור על קיומנו זה דבר אחר". ג'פרסון חשב שלעולם חוסן ומזל שלא הקשיבו לו.
כן, לעולם חוסן היא גישה מסוכנת. הצביעו לא לעולם חוסן. אל תשכחו מה זה להיות יהודי.

4 מחשבות על “לעולם חוסן? שאלה קיומית

  1. העמדה הציונית אינה "כי לעולם חוסן". אתה מנסה להציב מטרת-דמה נוחה, כדי לפגוע בה וגם להרגיש צודק/הוגן. אף ציוני לא אמר שתמיד נהיה חזקים, אלא רק שחשוב שינהיה חזקים. לכאורה אין לזה ולעניין הצדק/הוגנות דבר. תיאורטית יכול להיות שהערבים צודקים אבל הם חלשים בכוחם ובנפשם, כמו שיכול להיות שהישראלים אינם צודקים אבל כוחם במותנם. ויכולים הערבים להיות חלשים היום וחזקים מחר, והישראלים חזקים היום וחלשים מחר, למרות שמידת הצדק / הוגנות של הישראלים חזקה יותר. לכן, רוב הציבור היהודי חושב שיראל הוגנת ביחסה לפלסטינים, ללא שאלת כוחה של ישראל להכריע משברים בכוח. העובדה שישראל נוהגת באוייביה במידת שיקול הדעת הראויה, לטשטשת לעיתים אצל אויביה את הבנת עוצמתה של ישראל, כי אצל המוסלמים החזק הוא אכזר, ואם שליט מאן דהוא מתחשב והוגן, הוא מעלה חשד בנתיניו ובשכניו שחלש הוא. מכאן, שמטבע הברייה שליט ערבי חזק הוא שליט אכזר וכופה את דעתו על הציבור שלו (שבדרך כלל דעת זו צפונה בפרשנות הקוראן והחדית' וכתבי חכמים אסלאמיים).

    הסכסוך בין היהודים הפלסטינים למוסלמים הפלסטינית אינו על שטח כבוש משנת 1967. מי שחושב כך משלה את עצמו באמונת שלום שווא. מבחינת המוסלמי אין לישראל זכות קיום גם לא לפי גבולות 48' ואפילו לא לפי גבולות החלוקה של 47'. צריך רק להאזין היטב לדיברי מנהיגים, אנשי רוח, מטיפי מסגדים, מחנכים ואנשי ציבור במרחב הערבי פלסטיני. העמדה האסלאמית היא בסיסית ואחת – אין זכות לאף ציבור לא-אסלאמי להקים ישות עצמאית (כמו למשל מדינת לאום) במרחב המזרח התיכון האסלאמי, שנמצא מבחינתם בדאהר אל-אסלאם (מרחב האסלאם, מרחב הכניעה והשיעבוד לאללה). אין הדבר דומה לספור השחורים-לבנים בארצות הברית שמושתת על עמדות גזעניות (בד"כ של הלבנים כנגד השחורים). אצלנו מדובר בסכסוך דתי, שמונע לפי כללים דתיים של הציבור האסלאמי. אומנם יש מקומות בהם אינטלקטואלים (גם נוצרים ערבים) שמנסים להגדיר את הסכסוך כסכסוך לאומי בין שתי ישויות היסטוריות, אבל גם אם הם עצמם מאמינים בזה, הרי שבסיס הסכסוך נובע מהעמדה האסלאמית הראשונית, ךפי הלא-אסלאמים במרחה הרוחני שלהם, אינם זכאים לזכויות הראויות למוסלמים. לכן אנחנו רואים שלכל המאה ה-20, עם התעוררות לכאורה של הלאומיות במזרח התיכון (שלמעשה היתה ללא בסיס לאומי של עמים ערביים כלשהם, אלא הכובשים האימפריאליסטיים יצרו מסגרות מדיניות בלבד למקורביהם שהכילו בתוכם אזרחים חדשים במדינות שהוקמו) נוצרו מדינות ללא עמים. יש אזרחים סורים, אבל לא עם סורי. יש אזרחים עיראקים אבל לא עם עיראקי. יש אזרחים ירדנים אבל לא עם ירדני. יש אזרחים פלסטינים אבל לא עם פלסטיני. בעוד שכל העמים הערביים המדומיינים (מלבד מצרים שיצרה עם בטרם נולד האסלאם) מתפרקים ומתפוררים להם, הרי שאותה דבר המתכנה "עם פלסטיני", שנולד בשנות ה-70, מצליח כאילו להחזיק מים רק בגלל המלחמה שיש לציבור הזה נגד ישות חיצונית לאסלאם – ישראל/ציונים/יהודים. אילו לא היתה קיימת ישראל, לא היה נולד "עם פלסטיני". רוצה לומר, שזכות היהודים לארץ ישראל היא זכות היסטורית ולאומית קיימת (היא הוכרה גם על ידי חבר הלאומים ב-1918, 1920, 1921 וגם על ידי האו"ם ב-1947) וכשירה. הערבים שישבו בה יכולים להביע את שותפותם לאחיהם הערביים בכל מדינה ערבית שהיא (שהרי מוצא אותם ערבים הוא מהמרחב הערבי-אסלאמי – ממרוקו ועד הודו, מסרביה ועד סודאן ותימן), ליהודים יש רק ארץ אחת היא ארץ ישראל. היהודים אפילו ויתרו על חלקה המזרחי ואחר כך על חלקים גדולים בצידה המערבי, ובכל זאת הערבים רוצים עוד והכול לעצמם.

    • אברהם היקר,
      אתה טוען שהסכסוך אינו קשור כלל למה שאירע ב-67' ומאז, אלא לתקופה קדומה יותר. אך תיאור זה שלך לא עומד בקנה אחד עם העובדות. לו מקור השנאה היה קדום, ולא קשור למהלכים היסטוריים, הרי שהיינו מצפים לאותו שיעור של השתתפות בטרור ואותה מידת איבה כלפי יהודים ישראלים בשטחים כמו גם בקרב פלסטינים אזרחי ישראל. ולא כך הדבר. שיעור ההשתתפות של פלסטינים אזרחי ישראל בטרור נמוך דראמטית משיעור השתתפות בטרור של הפלסטינים החיים כנתינים תחת משטר צבאי בשטחים. כל למשל את באקה אל גארבייה שבתחומי ישראל לעומת הכפר הסמוך לה, באקה א שארקייה שמעבר לקו הירוק – בכפר אחד מבקרים ישראלים יהודיים בהמוניים לקניות בשבת, לא פעם עם דגל ישראל על חלון האוטו. בכפר השני הכניסה לישראלים אסורה ע"י צה"ל בשל סכנת מוות. כפר אחד תחת שלטון דמוקרטי [גם אם מפלה], ואילו הכפר ה"מסוכן", נמצא תחת שלטון צבאי שהדיכוי שלו מובהק ונוקשה בהרבה.

      עכשיו, ייתכן כי שנאה קדומה מניעה חלק מהעויינות שבכל זאת ניתן למצוא בקרב פלסטינים אזרחי ישראל, אבל באותה מידה ייתכן ומניעה את העוינות הזו ההזדהות של הפלסטינים אזרחיי ישראל עם אחיהם מעבר לקו הירוק, וכן האפלייה והגזענות שהם מנת חלקם בישראל.

      • יריב הנכבד
        הניסיון לצייר את תחילת הסכסוך הערבי-יהודי בכיבוש 67' הוא מטעה ומסוכן, הוא התעלמות מהסיבות האמיתיות של הסכסוך ולכן הנצחת הסכסוך. אינני מאמין שאינך מכיר את המאבק המתמשך של המתנחלים הציונים מסוף המאה ה-19 ועד ימינו. וכאן אינני נכנס להיסטוריה רחוקה יותר בעניין יחס המוסלמים למיעוטים בתוכם (יהודים ונוצרים היו במעמד נחות ונטולי זכויות אל מול האדון המוסלמי). עמדת רוב המוסלמים היתה תמיד שהנכסים הגשמיים והרעיוניים שייכים להם מעטם אמונתם, ולכן יהודים ונוצרים נשללה זכותם לרכוש פרטי שלא באישור מיוחד של השליט המוסלמי המקומי. מטעם זה ראינו כיצד לכל אורך המאה ה-20 שבטים ועממים לא-מולסמים נרדפו, נפגעו והיגרו מהמזרח התיכון. זה התחיל ברדיפת הנוצרים במה שנקרא לבנון כבר בתחילת המאה ה-20. אם בשנות ה-20 אחוז הנוצרים (המארונים והאורתודוכסים בעיקר) היה כ-70% מכלל האוכלוסיה הרי שהיום חלקם מגיע לסביבות 35%. למה? בגלל ההתעמרות המוסלמית בהם, רדיפות, פגיעות, השמדה.
        מה קרה לקהילה הנוצרית העתיקה והמכובדת בעיראק? כמעט רובה נעלמה, ברחה או הושמדה בעיקר ב-30 השנים האחרונות.
        למה הקופטים במצרים נרדפים וחלקם מהגרים? עכשיו לאחר ש"האחים המוסלמים" תפסו את השלטון המצרים הרדיפות אחריהם מחריפות.
        אני חרד למה שיכול לקרות לנוצרים בסוריה לאחר שהמורדים יתחזקו יותר והם יתחילו גם לרדוף מיעוטים (כמו גם את הכורדים והדרוזים).
        אבל למה ללכת רחוק? הרי בשנים האחרונות שמענו יותר מפעם אחת כידצ הנוצרים המעטים בעזה נרדפים ונפגעים. ולא רק שם, מאז 1994 השנה בה אש"פ לקח פיקוד על הערים ביו"ש (חוץ מחברון שם הם שולטים רק על 70% מהעיר) ומה קרה לנוצרים שם? יותר מחצי ממספר הנוצרים של רמאללה, בית לחם ובית צאחור היגרו לחו"ל (בעיקר לארה"ב ולמדינות דרום אמריקאיות) בגלל רדיפת המוסלמים, איומים, פגיעה בעסקים וכו'. מבחינת הנוצרים לא היה להם הכובש שיגן עליהם.
        כמו שטענתי הסכסוך הערבי-יהודי החל בעיקר עם התפרקות האימפריה העות'מנית והכיבוש הקולוניאליסטי הבריטי. הבריטים יצרו כאן עוגנים חשובים לקיום הערבים, בדיוק כמו שהם יצרו עוגנים לקוניאליזם שלהם (ושל הצרפתים) בכל המזרח התיכון. הבריטים והצרפתים יצרו מדינות יש-מאין, בלי קשר לריבוד האוכלוסיה המקומית, אלא רק מטעם האינטרסים האסטרטגיים של עצמן. לכן לא היה חשוב להן משמעותה של הגיאוגרפיה השיבטית, אלא רק אותם אינטרסים של עצמן. בשל כך המדינות האלה גם לא הצליחו ליצור עמים חדשים מקומיים, ומכאן שסיבות הסכסוכים הפנימיים נותרו והתעצמו. מאבקים פנימיים במדינות ערביות תמיד היו, אבל ה"אביב הערבי" הוא התפרצות גדולה ואלימה של אותם לחצים פנימיים שגדלו ונאצרו בתוך אותם מיכלים שנקראים 'מדינות ערביות'. בתוך אותו פסיפס מזרח תיכוני מדומיין , התנהל כאמור המאבק המקביל של המוסלמים נגד המיעוטים הלא-אסלאמיים. לכן המאבק הערבי-יהודי הוא רק מאבק אחד בתוך עשרות מאבקים במזרח התיכון.

        כאמור המאבק לא החל בגלל כיבוש 67', אלא כיבוש 67' היה תוצאה ושלב אחד בלבד בסכסוך ההיסטורי הזה. האמירה שלך כאילו הסכסוך הערבי-יהודי בא לידי ביטוי רק "בשיעור ההשתתפות בטרור" אצל הערבים, היא אמירה בעייתית, שאינה משקפת אמת היסטורית. שהרי טרור היה כבר מתחילת המאה ה-20. גם אם ניקח את פרעות 1921 שראשית הטרור הערבי, אז נראה שמאז לא פסק אותו טרור. כל דור והטרור שלו, כל גל טרור באינרציה שלו. הרי בין 1948 ועד 1967 היו מאות פעולות טרור שבמהלן נהרגו 1500 ישראלים (כאשר ברוב התקופה מספר היהודים בישראל היה כמיליון עד שני מיליון איש). הפת'ח הוקם על ידי גמאל עבד אל-נאצר ושליחו האזרח המצרי יאסר ערפאת ב-1964, כזרוע המצרית הארוכה למלחמה נגד ישראל, 3 שנים לפני מלחמת 1967.
        ערביי מדינת ישראל נדונו לחיות תחת הכיבוש הישראלי ב-1948 ולכן נאלצו להתיישר עם המרחב הציבורי שכפתה עליהם המדינה. לכאורה, אם ישראל היתה מספחת את יו"ש אליה ב-1967 וכופה על הערבים שם את הריבונות הישראלית יתכן שתהליך דומה היה עובר גם עליהם.אבל השארת השטח בלי הכרעה ובהמתנה לישות ערבית כלשהיא שתדבר עם ישראל, יצרה חוסר בהירות שנוצל ע"י ארגון הטרור אש"פ/פת'ח להטמיע את הטרור וההתנגדות. רק אחרי 67 הפכו ערביי השטחים מאזרחי ירדן ומצרים לעם פלסטיני ערבי חדש. ההגדרה לראשונה הופיע במסמך "תורת השלבים" של ערפאת ואבו מאזן ב-1974. לפחות העניין הזה הוא הצלחה חסרת תקדים של התעמולה הפלסטינית. ערביי ישראל לא ראו את עצמם שייכים לעם ערבי כלשהו, בהיעדר עמים ערביים של ממש. הטענה כיום לגבי שייכותם לעם הפלסטיני היא יצירת תודעה חדשה שהחלה כאמור באמצע שנות ה-70 והתבשלה בשנות ה-80. להזכירך שעד אז טענו ערבים שהם ערבים סורים (במובן של 'השלטון הסורי' ולא 'העם הסורי') או ערבים מצריים או ערבים לבנוניים. אם תסתכל בספרי ההיסטוריה ובעיתונות של שנות ה-60, ה-70 וה-80 תראה את השינויים האלה בצורה ברורה ביותר.
        אני מתנגד לתיאור השלטון הישראל עם ערביי יו"ש כ"דיכוי מובהק וקשה". הכיבוש אינו 'מובהק וקשה' כי עד ל-1988 לא היו שום צעדים מובהקים מיוחדים נגד ערביי יו"ש, כפועל יוצא מאי הפעלת הטרור בצורה מאסיבית. מ-1988 ועד ל-2001 התעצמו הפיגועים ולכן הופעל "דיכוי" הולם ונגדי. ב-2001 היתה התפרצות אדירה של טרור שמיקסמה את פעולות "הדיכוי". ישראל נמצאת בין הצורך להחזיק ב-70% של השטחים עד שייקבע גורלם, אל בין הצורך להגן על חיי היהודים בהתנחלויות בישראל ובהתנחלויות ביו"ש. כרגע אנחנו ממתינים לשותף הוגן מהצד הפלסטיני. אבו מאזן אולי מצטייר כהוגן, אבל הוא מסוכן. אבל לנו אין ברירה אלה להתמודד מולו, אבל הוא מפחד לחזור לשיחות, שמא נחשוף בצורה ברורה וגלויה את "תוכנית השלבים" שלו.

        כמו שטענתי המנוע להתנהגות אלה הנקראים כיום בפינו "פלסטינים" הוא קודם כל דתי-תרבותי וכלל לא לאומי. הם לא באמת חולמים על מדינת פלסטין בין ירושלים ליריחו, כי כמו שדאמרתי מנגנון המדינה אינו חשוב להם כלל, אלא היום רק אמצעי נוסף למלחמה בישראל. במה ערבי שיושב ברמאללה פלסטיני יותר מאחיו שיושב בעמאן? למה אחמד שיושב ברמאללה הוא בן ל'עם הפלסטיני' ומוחמד אחיו שחי בעמאן הוא בן ל"עם הירדני" ואחיהם מחמוד שיושב בלבנון הוא בן ל"עם הלבנוני"? אפילו הערבים עצמם דחו את הקונספציה הזאת ביתר נראות, מאז "אביב העמים".
        אינני מזהה "אפליה וגזענות" נגד ערביי ארץ ישראל. נכון שיש בהם לעיתים חוסר התחשבות משווע, כמו סיוע בתקציב לרשויות המקומיות. אבל צריך להבין שהסיוע לרשויות מקומיות לא ניתן לפי כותרת "ערבי" או "לא ערבי", אלא לפי התנהלות הרשות המקומית. ומה לעשות שהרשויות הערביות ברובן מתנהלות בדרך מפוקפקפת, שלטון של חאמולות, שלא מאפשר למדינה לסייע לאותן רשיות אלא דרך מינוי ראש רשות מטעם. אין הפלית ערבים בחינוך, השכלה, בריאות, אלא להיפך. יש הפליה של ערבים בתעסוקה מטעם שני דברים: רוב העסקים של היהודים נמצאים מחוץ לכפרי הערבים ויש מפעלים שלא מקבלים ערבים מטעמי הסוגיה הביטחונית (למשל, למיטב ידיעתי אין מהנדסי אלקטרוניקה ערבים ב"רפאל"). ממשלות ישראל לסוגיהן יצאו עם פרוייקטים להגדלת כושר התעסוקה במגזר הערבי, והאחרונה יצאה לני שנה וחצי, עם הצלחות יפות אבל חלקיות. המדינה החליטה בצדק לסייע לאזרחים הערביים ליצור מקומות תעסוקה עבור עצמם או בשיתוף עם יהודים, ולא לדאוג רק לקליטת ערבים במקומות עבודה קיימים.

    • אברהם, ההבדל היחיד בין הערבים החיים בגבולות 48 לעומת אלו החיים בשטחים הוא סוג המשטר תחתיו הם חיים – דמוקרטי לעומת משטר צבאי. ולכן זה הדבר היחיד שיכול להסביר את הפער בגישות שלהם, שהוא עקבי וחריף – ראה מקרה באקה אל גארבייה לעומת באקה א שארקייה. אינך יכול להסביר את הפער הזה, במילים פשוטות? זהו פער עובדתי ברור, שהבאתי לו הסבר קוהרנטי. או שתציע הסבר אחר, משכנע יותר, או שתודה שאין לך אחד כזה. אמפיריקה פשוטה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s