הבעייה של הסמכות ועתיד החברה

ש: יש לך בעייה עם סמכות?

ת: לא. כלומר לא עם הסמכות שלי.

ש: אבל אם לכל אחד יש סמכות משל עצמו אז אין סמכות בכלל, לא?

ת: אז קח על עצמך את הסמכות שלי.

נדמה לי כי לחלקים נרחבים בחברה המודרנית יש בעייות עם מושג הסמכות בחברה, בעיית סמכות חברתית. נדמה לי גם שזו סוגיה חברתית קריטית. הבעיות מול הגדרת הסמכות והיחס כלפיה מגוונות ומשתנות כשנעים מאזורי השמאל הרדיקלי ועד הקצה הימני של הסקאלה; ובין השמרנות החברתית והליברטריאניזם. כמובן, בין אם חוששים שהחברה מתפוררת בשל היעדר כללים, ערכים ונורמות, ובין אם חוששים כי היא נוהרת אחרי רעיונות טוטליטריים של מנהיג חזק, בשני המקרים מדובר בבעייה של סמכות – היעדרה או עיוותה.

אבל בתור התחלה הייתי רוצה להתמקד בימין ובשמרנות. הבעייה של הימין והשמרנות עם מקור הסמכות בחברה היא שהם לא יכולים להבין או לבטוח בסמכות אם איננה באה בצורת סמכותנות, דהיינו כהכתבה ברורה של כללים מוחלטים ממקור ברור, לעיתים אפילו פרסונלי (ממנהיג חזק, רבנים או מועצת חכמים). יש בהם חשדנות כלפי סמכות הסכמית, הנובעת לא ממקור סמכות מוגדר אלא ממשא ומתן חברתי הוגן בין קבוצות ותרבויות שונות בחברה. משא ומתן דיאלוגי והוגן בין ערבים, חרדים, מתנחלים וליברלים חילוניים, שנעשה במסגרת ללא יחסי כוח של רוב ומיעוט, מה לו ולסמכות? האם הוא לא מתכון לקקופוניה של עמדות בלתי-מתיישבות? הדיאלוגיות הזו נראית להם כהיעדרה של סמכות ולא כסמכות. למעשה חלקים נרחבים בשמאל מסכימים איתם. הם כל כך רגילים לעמדה אופוזיציונית-קיומית – עמדה המתנגדת לממסד באשר הוא – שהם לא יכולים לראות בדיאלוג רב-תרבותי מקור לסמכות הסכמית אלא רק חלק ממאבק בסמכות ה"רעה" המוכתבת מלמעלה מהגדרתה, והמבקשת לכפות אחידות במקום ריבוי.

אבל האם העניין המרכזי בסמכות הוא הכתבה של כללים ממקור מוגדר או ההכתבה של כללים מסדירים יסודיים בלבד, וכאלו הבאים ממקור לגיטימי? אם אנו נוטים לקוטב הסמכותני, העמדה הראשונה היא הנכונה – הסמכות היא הכתבה ממקור מוגדר ומצומצם. אבל בחברה מורכבת כמו החברה המודרנית, ובפרט זו הישראלית, שום מקור מוגדר ומצומצם לא יזכה ללגיטימציה רחבה. ולכן הסמכותנות מובילה להיעדר סמכות המקובלת על כלל האנשים; הסמכותנות מובילה לאזורים נרחבים של כאוטיות חברתית בקהילות מוחלשות ומודרות. הרי מקור הסמכות המצומצם בחברה סמכותנית לא מתייחס לקהילות מודרות בכבוד ובשיוויון ולכן הן בזות לו. כך, למשל, הכפרים הבדואים לא מכבדים את החוק והסדר הישראלי משום שסדר זה פועל במידה רבה להדרתם וצמצום המרחב שלהם, ובוודאי שאינו משתף אותם בקבלת החלטות. וכך באופן אבסורדי יוצרת הסמכותנות – למשל זו הציונית-ימנית – אזורים שלמים של כאוטיות חברתית, שאין בהם לא דין ולא דיין. וכאוטיות זו ניתן להכריעה רק בכוח ברוטאלי. בהיעדר סמכות מוסרית ודיאלוגית, רק הכוח יכול להוות אמצעי כפייה (ויש להדגיש: אמצעי כפייה ראשון ולא אחרון).

הבעייה של השמאל הרדיקלי עם הסמכות הוא תפישתה כמקור כל רע הרבה יותר מאשר כדבר-מה הכרחי, דבר-מה שהתרופפותו היא סכנה חמורה. בכך אני נוטה להסכים עם הגישה השמרנית החרדה מהתפוררותה של הסמכות בחברה המודרנית. בפרט כשמדובר בחברה מורכבת ומרובת קבוצות וקהילות, המפרשות את המציאות החברתית בדרכים שונות ומגוונות. זו סכנה איומה – בין השאר כי היעדרם של כללים מסדירים יסודיים להתנהלות הוא מתכון לכך שקבוצות חזקות יכפו את עמדותיהן ואת האינטרסים שלהן על קבוצות אחרות. וגם כי משבר סמכות מוביל לכאוטיות חברתית ואז לריאקציה – לשאיפה למנהיג חזק שייעשה סדר.

מהפרספקטיווה הזו ההוגים הקלאסיים של האמנה החברתית נראים כמו קפיצה תהליכית – הם מציגים מצב של שיווי משקל מוסכם וסמכותי. אך איך מגיעים אליו? חוקרי מדע החברה בולטנסקי ות'בנו הציעו סקירה מקיפה על אודות האופנים בהם מגיעים אנשים להסכמה בהיעדר אלימות, ובהקשרים חברתיים ומוסדיים מגוונים. אחד מהממצאים המרכזיים לגבי האופנים המשמשים להגעה להסכמה הוא פנייה לעקרון משותף עליון שמהווה מקור סמכות מוסרית\מקצועית ביחס לשני צדדים יריבים. בהקשר הזה למשל יכולים אנשי חמאס ומתנחלים חסידי הרב פרומן להסכים כי האדמה בארץ הזו שייכת לאל בלבד. זוהי דוגמא כללית לעקרון משותף עליון המהווה מקור סמכות לשניהם, ושם את שניהם במצב של הסכמה. זוהי דוגמא לסמכות מוסרית שאיננה תוצר של כפייה ברוטאלית אך יש לה כוח של כפייה מוסרי בשל עולמות המשמעות בהם משוקעים שני הצדדים.

הסוציולוג אמיל דורקהיים, במסה שלו על האינדיווידואליזם [מסה יוצאת דופן בכתיבתו הקולקטיוויסטית] ממשיג את האינדיווידואליזם כצורה החדשה של סמכות קולקטיבית. אבסורד? דורקהיים מראה כי הכוח שיכול לכפות כללי מוסר על אנשים בחברה מורכבת [וכבר במאה ה-19 החברה המערבית נראתה לו מורכבת מאי-פעם, מן הסתם כיום המצב הזה מובהק בהרבה] הוא רק האמונה בפרט. אבל כוונתו איננה שכל אדם יתעסק בעצמו ובאינטרסים שלו, אלא הוא מכוון לאיכות שהופכת כל אדם לסובייקט שלם, אדם מלא. זוהי איכות שאיננה פרטית כלל אלא מחברת את הפרט לחבריו בקהילה רחבה יותר. זוהי עוד דוגמא לסמכות מוסרית שמלווה בכפייה אך על פי רוב אינה מלווה בכפייה ברוטאלית, כוחנית או סמכותנית. כמובן דורקהיים מושפע פה – אולי יתר על המידה –מהרפובליקניות הצרפתית שאינה רואה כי גם הליבה של "היות אדם" עדיין צבועה בצבעים שונים למדיי בין קהילות תרבות שונות. זה לא שאין מאפיינים אוניברסליים לאנושיות, אבל הם רק קירובים, ומובנים בדרכים שונות דרך פילטרים תרבותיים, מעמדיים, מגדריים ודתיים שונים. הרפובליקאיות עיוורת לכך.

ולכן הסמכות המוסרית לא יכולה להיות מצב מקובע לחלוטין, שנגזר מחקריה מטאפיזית, היא חייבת תמיד להיות חלק מדיאלוג הוגן ומוסכם. ניתן לחשוב על משהו כמו הדיאלוג לשם הבנה הדדית שמציע הבראמס. אבל הברמאס חוטא בשרטוט מסגרת שכלתנית לדיאלוג באמצעות טיעונים מפורשים. נכון יותר לדמות את המשא ומתן גם כדיאלוג על רגישויות, סמלים, מטאפורות ומיסגורים שאינם באים בצורת טיעונים ותחרות על "הטיעון הטוב ביותר". תחרות טיעונית, השואפת לקוהרנטיות ו"ראציונליות תקשורתית", היא המכניזם שמציב הברמאס ככלי להכרעה בין עמדות שונות. אך ההכרעה של הסמכות המוסרית נדמית קרובה יותר לזו של בולטנסקי ות'בנו – זו של החיפוש אחר עקרון עליון משותף, ולא כתחרות כיפוף ידיים לוגית-רטורית של השחזת טיעונים כפי שמציע ההוגה הגרמני חמור הסבר והמודרניסטי משהו. לא כך ניתן להגיע להסכמות יציבות ולסמכות הסכמית בין קבוצות משמעות שונות.

גם בהקשר הישראלי נדמה לי שהבעייה של הסמכות היא הבעייה המרכזית, הן בימין והן בשמאל. והיצירה של סמכות הסכמית ודיאלוגית היא אולי המפעל החשוב ביותר שיש לממש אם רוצים להציע חלופה לסמכותנות; חלופה שאיננה התפוררות חברתית מסוכנת. הגישה של בולטנסקי ות'בנו מרמזת על כיוון של רב-תרבותיות קשוחה; הוגנות-קשוחה; דהיינו דרך להציע מוסר שהוא דיאלוגי מחד, אך בעל כוח כפייה והסדרה חברתית מאידך. המרכיב הקשוח חיוני כנגד גורמים ששואפים להגדיל את כוחם על חשבון אחרים או לכפות עליהם את עמדותיהם.

אבל כדי שסמכות דיאלוגית כזו תעבוד דרושה קבוצה נחושה ומלוכדת שתקדם את אותו הדיאלוג, שכן לא סביר כי הוא יתקדם מאליו. הסכנה היא שאותה קבוצה תשתלט על הסמכות הדיאלוגית ותצבע את תוצרי הדיאלוג בצבעיה המסויימים. כדי להימנע מכך זו צריכה להיות קבוצה המורכבת מהנציגים היותר פלורליסטים ופתוחים לדיאלוג של כלל הקבוצות בחברה – אליטת פלורליזם, קבוצה דיאלוגית ממהותה.

2 מחשבות על “הבעייה של הסמכות ועתיד החברה

  1. יריב, מאמר מעניין מאד. אבל בכל זאת, נראה לי שהמשפט האחרון שלך בעייתי. מה זה בדיוק "הנציגים היותר פלורליסטים"? מי יבחר אותם? ואולי קבוצה מעוניינת לבחור נציגים שאינם פלורליסטים במיוחד? בסופו של דבר, תצטרך להיעזר בכפייה, ואז כמובן ה"נציגים" לא ייצגו איש. יוסי יונה הוא אולי פלורליסט, למשל, אבל הוא בוודאי לא מייצג את תושבי עיירות הפיתוח. גם הרב פרומן הוא פלורליסט, אבל הוא לא מייצג את המתנחלים בדיוק כפי שאי אפשר לבחור בראלב מג'אדלה כנציגו של המיינסטרים הערבי ישראלי. האתגר הוא דווקא לחבר את המיינסטרימים של הקבוצות אלו לאלו. ברגע ששמת את התנאי של "אליטה פלורליסטית" סטית מהקו הזה, וחבל.

    • תודה דני. לצערי אני לא מכיר דרך שמציעה היעדר מוחלט של כפייה – גם בדמוקרטיה תקינה ביותר כופה הרוב על המיעוט חוקים רבים [כל עוד אינם מפירים זכויות ייסוד של המיעוט]. לכן העניין הוא אולי למזער את הכפייה ולא לבטלה בכלל, שכן אז הכפייה תצמח שוב מלמטה – בהינתן כאוטיות חברתית הכוחות היותר חזקים ונחושים ייכפו את עמדותיהם ו\או האינטרסים שלהם על אחרים.

      זו בעצם עמדה של פלורליזם מתגונן: אני מוכן לקבל כל עמדה למעט עמדות שהן שלילת זכותם של אחרים להביע עמדה. מתנחלים הרוצים בסיפוח השטחים אך לא בסיפוח הפלסטינים לאלקטורט הישראלי חוטאים בדיוק בכך: בשלילת זכות העמדה האפקטיבית מאחרים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s