אלט-דאוולה – ארץ חדשה מלמטה

פורסם לראשונה ב"ארץ האמורי".

"אני? אני מחר מצביע לשמאל אם רק אתה מראה לי שכל הסיפורים היפים שהוא מספר יכולים לעבוד", שיחה אקראית עם אדם שהאינטרס החומרי שלו, ורצונו בשלום, תואמים את האג'נדה המכונה "שמאלית". וזה העניין: לימין מספיק לשכנע שהוא רע הכרחי בעוד שהשמאל צריך להצליח ולשכנע שהוא טוב אפשרי.

השמאל המובהק צפוי להישאר עמוק באופוזיציה למשך שנים ארוכות. ייתכן ויקרה נס, או תהפוכה בסדר גודל היסטורי, שיישנו זאת, אבל בואו נשאר רגע בתחומי הריאליות: כעת אפילו "הגוש" השמאלי כולו, על הרחבותיו האידיאולוגיות הנזילות, לא קרוב לדגדג את שערי השלטון. שלא לדבר על שותפות יהודית-ערבית שמעולם לא הייתה באמת חלק מהמשחק.

אז מה, להתייאש לחלוטין מפוליטיקה פרלמנטרית?

לא! לטעמי צריך להצביע, ולנסות להערך לקרב בלימה על עקרונות בסיסיים של דמוקרטיה. אפשר אפילו לחזק מפלגות קטנות או להתפקד לגדולות ולנסות להשפיע מבפנים. אבל את רוב האנרגיה והתקווה יש לכוון למקום אחר לחלוטין – לבניית הוכחה שמודל של שיוויון ושותפות יכול לעבוד בזעיר ענפין; שהוא יכול לשלוט, לנהל, לייצר, לפייס סכסוכים ולהשיג ביטחון. רק במקום לעשות זאת ברמת המדינה – משם הודרנו ע"י הבוחר\ת הישראלי\ת – יש לעשות זאת ברמה מקומית יותר.

רוצים לדרוש שינוי במדינה ושיהיה לדרישה סיכוי לשכנע? הראו שינוי חיובי במודל מוקטן של המדינה!

בקצרה – זהו פרויקט של ליצור מדינה בתוך מדינה; אומה בתוך אומה. והוא כבר מתרחש, רק עוד לא תופש את עצמו ככזה. ממערכת חינוך דו-לאומית [רשת בתי הספר של יד ביד] ועד מפלגות דו-לאומיות וסוציאליסטיות [דעם וחד"ש] נרקמים פה מוסדות, ואתוס, שמציעים חלופה מעשית, שגם עובדת בשטח – לפעמים טוב יותר, לפעמים טוב פחות – למדיניות הנוכחית. מקואופרטיבים ועד ועדי עובדים, יש פה גם מוסדות כלכליים חלופיים לשמאל. את עיקר האנרגייה צריך להשקיע בבנייה של המוסדות הללו.

אלט-נוילנד – הפנטזיה האירופצנטרית הנאיבית והמניפסטית – אאוט; אלט-דאוולה – הבנייה מלמטה של מדינה-מודל, של מודלי משילות ערבים-יהודיים שיתופיים וסוציאליסטיים – היא התקווה האפשרית הבאה.

הרי איך נשכנע אנשים שסוציאליזם טוב למדינה כולה אם הוא לא מיטיב בפועל אפילו כשמיישמים אותו בקבוצה קטנה? איך נראה שכלכלה דמוקרטית ושיתופית יותר יכולה להתקיים לא רק במתכונת הייוונית-אסונית? איך נראה שמודל דמוקרטי כזה יכול לייצר כלכלה בריאה וברת-קיימא ברמת המדינה אם לא נצליח להפריח ראשית קואופרטיב קטן?

ואיך נצליח לשכנע שפוליטיקה יהודית-ערבית משותפת ברמת המדינה אינה איום קיומי אם לא נראה זאת ברמת השכונה או העיר המשותפת? איך נראה ששיתוף ערבים במשילות לא מאיים על הלגיטימציה של ההגדרה העצמית ליהודים, אם לא נצליח לייצר, ברמה קטנה יותר, פוליטיקה יהודית-ערבית שיודעת לכבד את האחר ואת רגישויותיו וזכויותיו הקולקטיוויות, משני צדי המתרס? איך נצליח לשכנע שוויתור על הגמוניה יהודית איננו התאבדות אם לא נוכל לייצר מודל שימחיש מה קורה אחרי נפילת יחסי הכוח; אם לא נדגים מה קורה בגוף בו אין הגמוניה יהודית; אם לא נראה כי בגוף כזה חל לא היפוך של יחסי הכוח אלא שיתוף פעולה ושיוויון?

איך נצליח לשכנע שדמוקרטיה איננה נחלתם של בורגנים אירופאים אם לא נצליח לשתף את המודרים בדמוקרטיה מהותית בזעיר ענפין, למשל בקבוצות פעולה דמוקרטיות, כך שאמונם בשיטה הדמוקרטית אכן יעלה והיא תיהיה יקרה להם ולא מנוכרת להם? מה נתנה הדמוקרטיה הליברלית הקלאסית למוחלשים והרעבים, אלו שהשיוויון בפני השוק ולא בפני החוק הוא שמטריד אותם בעיקר?

ואיך זה נשכנע שתפישת הביטחון השמאלנית יכולה לתת ביטחון ברמת המדינה אם לא נצליח לייצר ביטחון קודם כל, למשל, בין שני יישובים, ערבי ויהודי, בגליל? אם לא נצליח לייצר את הביטחון הזה שלא באמצעות דיכוי,הדרה כלכלית-תרבותית, אתנוקרטיה והצבת גדרות? אם לא ניקח פרויקט כזה כמודל לדוגמא ונראה כיצד אפשר להנמיך את האלימות למינימום במזעור האמצעים הכוחניים? הרי לא נוכל לשכנע שברמת המדינה נצליח יותר. יהיה עלינו קודם כל להראות, ולפתח, תורת ביטחון שמאלנית. למשל לפתח יישום חכם של כוח מוסרי במקום כוחני ברמה המקומית של חיכוך בין יישובים; יישום של הגברת השיוויון (או לפחות המאבק הסולידרי לקיומו למול השלטון), טיפול בבעיות חברתיות יחד, הכרות עם האחר, חינוך, מאבק באבטלה ובעוני, דיאלוג וגם יחסים של הוגנות-קשוחה בין הצדדים שיכולים להתפתח לחיבה פוליטית.

עדיין לא הצלחנו בכך מספיק. עדיין לא שכללנו והפרחנו את המשילות, הכלכלה, ההכרה הקולקטיווית ההדדית והביטחון ברמות המקומיות מספיק כדי שייקחו אותנו ברצינות בבחירות על ניהול המדינה כולה. זה לא פייר, הימין לא נדרש לכך. נכון. אבל הימין הצליח לשכנע שהוא רע הכרחי בעוד שהשמאל לא הצליח לשכנע שהוא טוב אפשרי.

אלט-דאוולה – מדינה חדשה/חלופית, בתצרוף של גרמנית וערבית, היא האפשרות להרוות את האידיאולוגיה בפרקטיקה ולא במניפסטים; לקודד את האידיאולוגיה בהיגיון המעשי של היומיום של אנשים רבים ולא לבוא ולספר להם שיהיה טוב יותר כשייבחרו באופן זה או אחר. זו לא הבחירה שלהם שאינה ראציונלית, כמו שזה הציפייה שאנשים יאמינו למניפסט יותר מאשר לניסיונם הפרקטי. לאחר העברת חוק הדיור הציבורי של רן כהן קפצה התמיכה במרצ בקטמונים; אם הקפאתו ע"י חוק ההסדרים נזנחה שוב התמיכה הזו. מרצ לא הראו יכולת פרקטית לסייע למרות הרצון הטוב, ובוודאי שלא הראו יכולת פרקטית לייצר ביטחון במקום שעדיין מוטרד מהטרור לא פחות מאשר מהשכר המתדלדל.

כ-1000 הרוגי טרור בשנים לאחר פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה אינם תודעה כוזבת; הם מראים על כשל בלייצר ביטחון ותורת ביטחון שמאלנית שעובדת. כשל בלייצר תורת ביטחון שיכולה לעבוד גם במקרה של כשלון ההסכמים הגדולים; שיכולה לעבוד גם במצב שהקונפליקט נמשך או שההצהרה על סיומו לא מחזיקה מים. כי קונפליקטים לא מסתיימים בהסכם אלא בשינוי של מדדי אי-שיוויון מורכבים ורבים. הביטחון השמאלי לא אמור להיות מיועד למנוע או לדכא קונפליקט. הקונפליקט חשוב וחיוני גם בשלב של אחרי הסכמי שלום בין אליטות "נחמדות", הסכמים שנחתמו לרוב בהתעלם מצרכי מוחלשי שני הצדדים. להבדיל הביטחון השמאלי דרוש על מנת שהקונפליקט החיוני לא יזלוג מהזירה האזרחית, או לכל היותר מלחימה תחומה, לעבר מחוזות של מעגל דמים אזרחי. והרי קונפליקט מדמם בין אזרחים מושך אותנו לחשוב במושגים של הכנעת אויב ולא של פתרון בעייה הנוגעת לכולנו. בקצרה "שלום", "הסכם", "הידברות" – אלו לא יכולות להיות מילות קסם שפותרות אותנו מהצורך לבחון איך מקדמים בפועל ביטחון במקרה שאמצעים אלו כושלים או נתקעים ותוך כדי המשכו החיוני של הקונפליקט.

בלשון המרקסיסטים יש להתמקד בשלב הפרקסיס של כינון האידיאולוגיה. ועוד יותר מכך זה צריך להיות פרקסיס יצרני יותר מאשר מחאתי – רה-קונסטרוקציה הכוללת קואופרטיבים רווחיים; ועדי עובדים ועובדות המגינים על העובדות (מבלי לשתק את החברות המפרנסות אותן, אלא מתוך השתלבות האינטרסים שבין הגוף היצרני ובין מי שמייצרות ומייצרים); קבוצות פעולה באוכלוסיות מודרות ומוחלשות המציעות מלמטה מודלי משילות שיתופיים ודמוקרטייה; מסגרות פוליטיות דו-לאומיות המכבדות את שני הלאומים (והמצליחות לראות גם בלאום הדומיננטי, ובלאומיות המלווה אותו, יותר מאשר את פרצופה של הגמוניה דכאנית ובלתי-לגיטימית); מסגרות פוליטיות דו-לאומיות שמצליחות גם לקדם דברים – ראשית שיתוף אמיתי ושבירת חומות מנטליות, ואח"כ שורה של נושאים אזרחיים.

בקבוצות מאהלי האין ברירה שהשתתפתי בהן בעת המחאה החברתית, התגלעו מתחים בין החברות\ים מהשכבות המוחלשות ואף בין הפעילות\ים שלא פעם גלשו לאלימות קשה, כולל ניסיון דקירה, מכות ואיומים ברצח. מה שהצליח לעיתים למנוע את האלימות היה רק השלטון, כלומר ה"שלטון" המקומי של הקבוצה, המשילות שלה, אותם נשים וגברים שלקחו אחריות על הסיטואציה והפעילו את חברי הקהילה לפעול נגד התוקפנות [ולעיתים אף השתמשו בלית ברירה בכוח פיזי כדי למנוע אלימות]. התארגנות מהסוג הזה, שהיא מעין משילות עצמית, נדרשה לעיתים בעיקר בשל מקרי אלימות, הטרדות מיניות, הזרקות הרואין מול ילדים ואיומים, כלומר בשל "הסוגיות הביטחוניות" הפנים קבוצתיות. וכש"הסוגיות הביטחוניות" במאהלים היו חמורות, כמו במקרה של ניסיון דקירה, הן האפילו על המאבק החברתי של המאהל או הקבוצה. העתק עצוב של המצב במאקרו. הפתרונות וצורות המשילות המקומיות שהתפתחו בקבוצות אלו, ככל שהיו טובים יותר, כך הפיחו יותר אמונה שהתקווה השמאלית יכולה לקרום עור וגידים של ממשות בקבוצה, ומכאן גדל הסיכוי שגם ברמת המדינה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s