על ההתנגדות הרווחת לפוליטיקת הזהויות

מי שיוצאים נגד פוליטיקת זהויות – פוליטיקה המקדמת קבוצות שזהותן נחשבת פחותת ערך – מציבים כנגדה לרוב פוליטיקה אוניברסליסטית, ובדרך כלל גם מדגישים היבטים של צדק בחלוקת ההון והמשאבים על פני הזהות הקבוצתית. בקצרה פוליטיקת זהויות לעומת צדק חלוקתי.

כדי לפשט את הביקורות הרבות על הקטגוריות הללו הכי טוב להציע קטגוריות חלופיות פשוטות: שיוויון לעומת אנטגוניזם\עוינות. פוליטיקה של שיוויון (של מיזעור אי-השיוויון המבני – בין אם הוא מתבטא בחלוקה חומרית או בלגיטמיות והערך המוקנים לקבוצות זהות שונות) לעומת פוליטיקה של עוינות (העוסקת בעיקר בחיזוק ה"אנחנו" ו"הם" – בין אם ה"הם" זה קבוצה נבדלת חומרית-מעמדית או אתנית\זהותית).

וכך, בראייה כזו, יכולה פוליטיקת הזהויות להיות מפוצלת לשני קטגוריות נבדלות: פוליטיקה זהותית של שיוויון – מאבק למען, ויחד עם, קבוצות זהות מודרות, למיזעור אי-השיוויון הזהותי, אי-השיוויון בהכרה (זו שאיפה אוניברסלית שאף פעם לא מתכנסת לנקודת מבט אוניברסלית מוחלטת). ומנגד ישנה פוליטיקה זהותית של עוינות: הפיכת הקבוצה המודרת לבונקר אנטגוניסטי לקבוצות אחרות תחת הנימוקים של הדרה זהותית.

גם הפוליטיקה של החלוקה יכולה לפי ההסתכלות הזו להתחלק לשתי קטגוריות: פוליטיקה חלוקתית של שיוויון המבקשת למזער פערים סוציו-אקונומיים לעומת פוליטיקה חלוקתית של עוינות המסמנת את האויבים הסוציו-אקונומיים: הבורגנים\הקפיטליסטים וכו'.

בכל מקרה הפוליטיקה של העוינות מדגישה "אנחנו" ו"הם", מדגישה אויב.
הפוליטיקה של השיוויון מדגישה בעייה ופיתרון [הגם שאינו פתרון מוחלט, שכן המוחלט דורש לרוב שנאה וגם אינו ריאלי].
כעת קל לראות איזו פוליטיקה דומה יותר לזו של הימין הקיצוני ואיזו מציעה יציאה מהלופ. אבל בגלל שאין ההגדרות שהצעתי כאן מוכרות, שאין להן שם ידוע בשיח הציבורי, שאין להן מושגים מגדירים, מגירות קונספטואליות, אנשים שמים סוגים שונים לחלוטין של פוליטיקה באותה מגירה, לפי ההגדרות וההמשגות השגורות.
כך ביטויי של עוינות לקבוצות מוכללות פחות-מוחלשות ומאבק לשיוויון בהכרה מול קבוצת זהות מודרת מוצאים עצמם יחד תחת אותה קטגוריה – פוליטיקה של זהויות [או פוליטיקה של הכרה], על אף שתהום מפרידה ביניהם. מה ללדרוש יותר ייצוג למוזיקה מזרחית ללדבר נגד "הלובן" של אנשים ברטוריקה מהותנית [אה, כן, אסטרטגית]. הדיבור השני מתהדר בנוצות ה"לא נחמדים" שלא מורידים יותר את הראש, אבל זעם – שהוא בהחלט עניין חיובי לעיתים -אין הכרח שיומר לשנאה על בסיס זהותי. אפשר לזעום גם על תהליך, על תופעה, על הדרה. נכון, זה יותר קשה, וצריך למצוא את מייצגיה היותר מובהקים של ההדרה, צריך את הפנים, אבל לא פנים מוכללות כפי שמציעה הפוליטיקה של העוינות.
במובן הזה יש פער אדיר בין שנאת הטייקונים לשנאת הבורגנים של המארקסיזם הישן. גם שנאת הטייקונים לא חפה לחלוטין מבעייתיות, אבל טייקון, כמעט מהגדרתו [ובפרט בהגדרתו העממית], הוא בעל הון הבוחש כדי לשמור את עמדת ההגמוניה הכלכלית שלו ואת הכפיפות של האחרים. לא מדובר בקבוצה חברתית מוכללת, אלא בשנאה בריאה של פונקציה חברתית מתואבת למדיי – לא סתם איש עשיר, אלא איש המנסה להשאיר את שאר השחקנים במגרש הכלכלי מוכפפים לו. בכך שנאת הטייקונים נוטה יותר לפוליטיקה של השיוויון ואשר לפוליטיקה של העוינות, אך מדובר בעמדה שמועדת לגלוש לכיוון המסוכן. חידוד ההגדרות יכול אולי לתרום לתשומת הלב הציבורית לקווי הגבול הסמויים הללו.
זהו ההבדל שכמעט לא מקבל ביטוי בפוליטיקה השגורה והמקובלת.

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s