ווידויו של שמרן

אולי חשיבתי הבסיסית היא שמרנית ורק המסקנות הסופיות יוצאות שמאל ראדיקלי?
ובכן, אני רואה את העולם כמקום די מאיים שבו אדם לאדם הוא לכל הפחות זאב-פוטנציאלי, ורק שכבת תרבות דקה מפרידה – מאוד חלקית – בינינו ובין אלימות בכל קונפליקט אפשרי. לא רק השלטון הוא מסוכן בעיני, אלא ראשית כל היחסים בין אנשים וקבוצות. סוג של סדר חברתי הוא לכן חיוני.

אספר גם שבקבוצות פעולה אנרכיסטיות שהשתתפתי בהן בעת המחאה, התגלעו מתחים בין החברות\ים, מהשכבות המוחלשות, שלא פעם גלשו לאלימות קשה או איימו לגלוש לאלימות כזו. מה שהצליח לעיתים למנוע את האלימות היה רק השלטון – כלומר ה"שלטון" המקומי של הקבוצה – המשילות שלה [שלעיתים אף השתמשה בכוח פיזי]. משילות זו נדרשה לעיתים בעיקר בשל "הסוגיות הביטחוניות" הפנים קבוצתיות. וכש"הסוגיות הביטחוניות" במאהלים היו חמורות הן האפילו על המאבק החברתי של המאהל או הקבוצה. חיקוי מזהיר של המצב במאקרו.

אפשר לטעון שאלו שרידי התודעה הכוזבת שהופנמו בקרב המוחלשים וגורמים להם להתנגש אחד בשני, אבל ראבק. מישהו חושב שבאפריקה של טרום-הקולוניאליזם היה שלום נצחי?

לכן אני שמרן בתפישתי הבסיסית. לכן אני בכנות מוטרד מאי-משילות. אבל בעוד שנוהגים לראות במשילות משהו שקשור לשלטון מרכזי, ולדיכוי או כפייה ממוסדת, הנה דווקא קבוצות פעולה אנרכיסטיות הן המעבדות האינטימיות והמדוייקות ביותר ליצירת תצורות משילות השתתפותיות שבמיטבן גם שומרות על הביטחון – כלומר חוסמות את הזאב הפוטנציאלי.

אך זו משילות שנובעת מהוגנות, רב-תרבותיות, וקוד הנתהגות שבשאיפה מתפתח במסגרות האינטימיות, הקטנות והמדוייקות של קהילות סמי-אנרכיות. בעצם, באופן אבסורדי, אנרכיזם זו צורת הסדר החברתי הכי ראדיקלית. בשל הרזולוציה הקהילתית שלה היא יכולה לחלחל לכל חלקי החברה, גם המוזנחים והמרוחקים ביותר, ואולי קודם כל אליהם. זו צורת סדר חברתי שנובעת לא מכפייה שמקורה במוסד מרוחק אלא ממגה-חיברות, כלומר מיכולת להבנות ביסודיות פרטנית, בכל אדם ואדם, קודים של התנהגות; להבנות אותם בבנייה איטית ומכבדת בצורה שרק קבוצות קטנות יכולות לה. זה לא קורה בלי כל סוג שהוא של כפייה, אבל כנראה בכפייה מינימאלית ככל הניתן. להבדיל חברת המונים תכשל במשימה של החיברות או שתיצור אותה באמצעות כפייה שחורגת מהמינמום הנדרש, ומתעלמת מהיכולת הדיאלוגית של האינטראקציה האנושית להבנות זהות לא-זאבית לרוב בלי אלה, אזיקים ואקדח. כמובן אפילו החיברות הזו תיהיה בגדר אלימות סימבולית בלתי מוצדקת ברגע שתנסה להשיג משהו מעבר לקוד ההתנהלות המינמאלי הדרוש ליחסים הוגנים בין אנשים\קבוצות. כלומר ברגע שתרדוף אחרי אתוס שלא צמח באופן אורגני.

אז הנה, ככה הגענו מאמונה בסדר חברתי הכרחי מול טבע אנושי עם פוטנציאל אפל, לאנרכיזם קהילתני בלתי דכאני [בלי לייתר את המדינה, אלא לצדה]. מוזר, אבל לשם הוביל המהלך הזה ואני מאמין שבלי ניתורים לוגיים רבים מדיי.

כאנקדוטה אביא ציטוט של אמה גולדמן שמבטא את הקשר שהיא מדמה בין אנרכיזם לסדר חברתי מלמטה:

"Anarchism stands for a social order based on the free grouping of individuals for the purpose of producing real social wealth"

5 מחשבות על “ווידויו של שמרן

  1. היה מעניין לקרוא אודות חוויותיך מדיונים בקבוצות אנרכיסטיות.
    אבל שני דברים בפוסט תפסו את תשומת ליבי.

    האחד, למה אתה סבור שהנחת יסוד שהעולם נשלט ע"י יחסי כוחות היא הנחה "שמרנית"? הרי זו אפילו לא הנחה "ימנית"? ההגדרה ימין-שמאל (או אם תרצה שמרנות-רדיקליות) לא נובעת בעיניי מהנחות יסוד אודות המציאות הקיימת, אלא מהמרשם שלך להתמודד עם המציאות. וכך, אם אתה מאמין שהדרך לסדר ולשרידות בעולם המבוסס על כוח היא להחזיק בכמה שיותר כוח (נשק, שטחים, קלפי מיקוח) ולהשתמש בו בכל פעם שהאחר סוטה *לשיטתך* מהסדר, אז אתה ימין או שמרן. אבל אם אתה מאמין שאפשר ליצור מוסדות חברתיים ותרבותיים שדרכם אפשר יהיה להתגבר על חסרונות העולם מבוסס הכוח ("המדינה" בחברה שאנו חיים, או לדוגמא האיחוד האיחוד ברמה הבינ"ל), אז אתה שמאל.

    השני, למה זה אבסורדי בעיניך שאנרכיזם זו צורת הסדר החברתי הכי ראדיקלית? השם אנרכיזם ממש לא קולע למהות החשיבה שמאחוריו. לכן, זה לא כזה מפתיע שהגעת מאמונה בסדר חברתי לאנרכיזם קהילתני.

    • יניב, אולי אתה צודק, אבל התפיסה שהשלטון עוד פחות מסוכן מהיעדרו נדמית לי בכל זאת שמרנית.

      במיוחד בעולם של הדימויים הפופולריים, לא ההגדרות האקדמיות. נסה לכתוב בהעוקץ טור שיהלל את הסדר החברתי והמשילות….

      לבסוף, לצערי, להוציא את המארקסיזם האולד-סקולי, אני כלל לא בטוח שהפער העיקרי בין שמרנים לפרוגרסיביים [אם המארקסיזם האולד-סקולי בכלל יכול להחשב פרוגרסיבי, הוא אכן די שמרני] הוא במירשמים [כלומר בהוראות העשה מול המציאות]. נראה שיש ביניהם פער אדיר בקריאת המציאות ומיסגורה, ובקריאת טבע האדם.

  2. יריב — הצעה יפה, שבה הזאב והחיברות עומדים אחד מול השני, והצד הנכון מרוסן, דווקא בקבוצות האנרכיסטיות. אבל דוגמה לתהליך, משהו יותר סיפורי, היה מעביר את זה מבחינתי באופן יותר משמעותי, את ה "יכולת להבנות ביסודיות פרטנית, בכל אדם ואדם, קודים של התנהגות; להבנות אותם בבנייה איטית ומכבדת…"

    • הי אפי, מסכים איתך ומקבל את הערתך על דוגמא סיפורית למה שהצעתי.

      הבעייה היא שככל שהדברים הם מוצלחים ויציבים, מדובר בתהליכים ארוכים ולא בסיפור טראנספורמציה אחד. אבל אנסה לעמול על תשובה יותר סיפורית, ובכל מקרה חלקית.

      בגדול מה שמוביל את המהלכים הללו הם דיאלוג עמוק, והתקלות בעוד ועוד חוויות חיים בהם השיג אדם דברים מוחשיים מתוך סולידריות חברתית, תהליך השתתפותי ודמוקרטי ושיתוף פעולה; אדם שתמיד היה רגיל להפוך שולחן כדי לקבל משהו, פתאום זוכה, למשל, להעלאה בשכרו הדל בזכות השתתפות בארגון עובדים דמוקרטי שקיים שביתות ודיונים על אסטרטגיות פעולה יחד. זה מדכא את האינסטינקט הזאבי ומחזק את האינסטינקט השת"פי בלי שהסובייקט חש דיכוי או רמיסה של זהותו.

  3. פינגבק: הבעייה של הסמכות ועתיד החברה | הבלוג של יריב מוהר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s