הפוליטיקה של התסריט הרע ביותר

זו לא הכלכלה טמבל, זו אולי צריכה להיות הכלכלה בבחירות נורמאליות, אבל בפועל מה שמניע את הבחירות בישראל הוא בעיקר הפחד.

האם הכוונה לביטחון? האמת שלייתר דיוק לא הביטחון במובן החיובי – מי ייספק ביטחון; אלא במובן השלילי – מי יימנע מאיתנו קטסטרופה ביטחונית, אסון כלייה. לכן "גבולות 67' אינן ברי הגנה" היא מנטרה חיונית [ושקרית]; לכן "יעופו טילים על גוש דן לאחר נסיגה מיו"ש" היא אימרה מנצחת [גם אם היא מתייחסת למודל העזתי – המשך שליטה חלקי שאכן הוליד טילים – ולא למודל הלבנוני – נסיגה אמיתית ושקט יחסי].


העניין הכלכלי-חברתי יכול אולי להעסיק את הישראלים – כפי שמלמדים סקרים – יותר מאשר העניין הביטחוני, אבל זה עדיין לא אומר שזהו המנוע העיקרי להצבעה. בסופו של יום הפחד חזק יותר. הצל הקריטי של קטסטרופה מאיימת הוא שמזיז את היד שבוחרת פתק מאחורי הפרגוד. ואז השאלה היא מי נתפס כאדם שיכול למנוע את הקסטרופה הביטחונית. ביבי הצליח לשווק את עצמו בתור האדם הזה, פשוט מאוד. הוא חזה את הקטיושות מרצועת עזה, כשתומכי ה[כאילו-]התנתקות החד-צדדית, אמרו בחוסר אחריות שזה שטויות. עובדה, ביבי יודע לזהות ולהגיב לקטסטרופות ביטחוניות, והוא היחיד שהלך לאו"ם ושאג כנגד האיום האיראני יותר מכל קודמיו.

יש בשמאל המדיני אי-הבנה תהומית של איך רוב האנשים מנהלים סיכונים ומחשבים צעדים. מחקרים לא מעטים מראים באופן מובהק שרוב האנשים מעדיפים למזער סיכונים [לפי התסריט הרע ביותר] מאשר למקסם סיכויים [לפי תסריטים אופטימיים], כך למשל לפי כהנמן וטברסקי. בכל זאת השמאל המדיני, כשהוא כבר מדבר על הסכם, מדגיש כל הזמן את הצד האופטימי – האפשרות לשלום; וכלל לא את הצד הפאסימי – מה יקרה בתסריט הרע ביותר, לו יופר ההסכם לאחר נסיגה. זהו כמובן טעות תקשורתית פטאלית. חשוב להדגיש גם את היתרונות והאפשרויות האופטימיות להגיע לשלום, אבל חשוב אף יותר לדבר על התסריט הרע ביותר, של הפרת ההסכם על ידי הפלסטינים. אנשים מחליטים, כלומר מנהלים סיכונים, לפי התסריט הרע ביותר. הם בוחרים בין שתי חלופות בחלופה שהתסריט הרע ביותר שהיא עשויה להוליד הוא יחסית הפחות נורא לעומת התסריט הרע של החלופה השנייה.

לא ברור כלל מדוע השמאל המדיני נוהג כך, בטיפשות כזו. הרי התסריט הרע ביותר של הסכם שלום [הפרתו לאחר נסיגה מהשטחים ופתיחה בצעדים תוקפניים על ידי הפלסטינים ומדינות ערב] הרבה פחות גרוע מהתסריט הרע ביותר של אי-הסכם שלום [אקטים לוחמתיים דומים נגד ישראל כשהיא שולטת בשטחים, באווירה של בידוד בינלאומי, קריסה כלכלית ובריחת מוחות וצעירים מהארץ, כולל התקוממות בשטחים על קווי הגנה בלתי אפשריים של גדרות ההתנחלויות  – ר' מסמך המועצה לשלום וביטחון]. כן, גם לו יפרו הפלסטינים את הסכם השלום לאחר נסיגה ישראלית מהשטחים [ויישאו במחיר בינלאומי מאוד כבד], עדיין התסריט הרע ביותר בכיוון הזה הוא הרבה פחות רע מהתסריט הרע באופציה לפיה ישראל נשארת לשלוט בשטחים.

הנה רק תסריט רע אפשרי אחד של הישארות ישראל בשטחים:
הרשות הפלסטינית מתרסקת [מה שכבר מתחיל] וישראל נאלצת, במחיר דמים וכספים אדיר, לשוב ולשלוט אזרחית בלב הערים הפלסטינים תוך חיכוך מתמיד עם אוכלוסייה אזרחית שמחזיר מראות קשים מהאינתיפאדה הראשונה. ישראל מתדרדרת לבידוד אזורי ובינלאומי הולך וגובר, נאבקת על קווי הגנה הרבה יותר ארוכים ומורכבים (כשכל התנחלות היא אי הדורש הגנה), כשמבצעי הגנה-התקפה מדממים מצדה מאבדים עוד ועוד לגיטימציה עולמית וכשמשטרים איסלמיסטים מסביב מפעילים מנופים שונים ומשונים כדי לפגוע בה, וחוליות טרור מפרות את ריבונותה גם מירדן, סוריה וסיני. בהתאמה הכלכלה הישראלית נפגעת ובשילוב האופק הקודר וחסר התקווה צעירים מוכשרים מתחילים לעזוב את ישראל לטובת עתיד טוב יותר במקום אחר. בנוסף, כשרואים מי המעצמות העולות בעולמנו – סין, ברזיל והודו – הרי ברור שהן פחות ידידותיות מארה"ב. ארה"ב עצמה משתנה, והדור היהודי הצעיר – המנוף ללובי היהודי – הולך יותר ויותר לעמדה שלא מפחדת להיות ביקורתית כלפי מעשי ישראל. זה מזיז את כלל הפוליטיקה בארה"ב לעמדה יותר ביקורתית לישראל, לפחות במחנה הדמוקרטי שכרגע שולט, וכך האשראי הבינלאומי של ישראל הולך ומצטמצם. עסקאות למכירת נשק חדיש ואמצעים טכנולוגיים אמריקאים במחירים אטרקטיביים מוקפאות. ואז, ברגע חולשה כזה, יכולה להתגבש ביתר קלות קואליציה מזרח תיכונית שתאפשר מתקפה כוללת על ישראל; מתקפה, שתחת מטרייה גרעינית איראנית מחד ואדישות אמריקאית-קנדית-בריטית-גרמנית [חזית התמיכה הקלאסית בישראל] מאידך, יכולה להתקדם ולפגוע במדינה פגיעה משמעותית עד לאיום בהפעלת ברירת שמשון.


לחילופין, ישראל גם יכולה להיות מכופפת להסדר בתנאים שהם לאוו דווקא הנוחים לה ביותר והאופטימליים מבחינתה.


לו כל אותם תהליכים התקפיים כוללים ייקרו כשישראל בגבולות 67', ברי ההגנה, לאחר הסכם שלום, עם ערבויות בינלאומיות ואזוריות לביטחונה, הכוללת שדרוגה של ישראל באמצעי ההרתעה והביטחון החדישים ביותר, או אז ישראל תוכל לעמוד הרבה יותר טוב מול מצב קשה זה של מתקפה כוללת. ומלכתחילה הרבה פחות סביר כי מצרים וירדן ייפרו את הסכמי השלום וייתקפו את ישראל בקונסטלציה של לאחר הסכם, תוך שהן מפרות התחייבות בינלאומית וחושפות עצמן לסנקציות קשות. כל זאת כפוף לכך שההסכם ייתקיים מעמדה של עוצמה ולא כי נדחקנו לפינה בשל לחצי טרור ומחוסר ברירה בחרנו לסגת. הסכם של פחדנות הוא מתכון לחיזוק הכוחות הג'יהדיסטים.


לכן לא יתרונות השלום צריכים לאכלס את מרכז הקמפיינים של כוחות השמאל, אלא הבהרה מהי הקטסטרופה הביטחונית הרעה ביותר האורבת לנו. הבהרה שהמותניים הצרות רלוונטיות בדיוק כמו עוצמת הסוסים של חיל הפרשים – מדובר במחשבה אסטרטגית ממאה אחרת, כפי שמעידים שורה של בכירים במערכת הביטחון כמו גם מלחמת ששת הימים.

10 מחשבות על “הפוליטיקה של התסריט הרע ביותר

  1. שלום יריב,

    אני מסכים עם הטיעון הלוגי, שהסיכונים של הסכם שלום הרבה פחות מסוכנים מאשר בהעדר הסכם שלום.
    אבל אני לא מסכים עם הטיעון ההסברתי, שהשמאל ירוויח משימוש בטיעונים האלה. כשנותנים לכוחות השמרנות להכתיב את הנושא במערכת הבחירות – ופחד הוא נושא שהם מכתיבים בכל מערכת בחירות – התועלת שולית ביותר (ובדר"כ שלילית). למעשה, השמאל בעשור האחרון בעיקר סובל מהמחלה של היגררות והתגוננות אחרי קמפיינים של הימין (הקמפיינים של "אם תרצו" דוגמא מובהקת), וגם השיח של האיום הדמוגרפי והצונאמי המדיני (שאכן מגיע אלינו, אבל לאט לאט) לא הועילו במאומה. להיפך.

    אם תחשוב על הפעמים הבודדות שבהם השמאל ניצח בעשרים השנים האחרונות (92 ו-99), אתה תשים לב לשיח אחר ואוירה של תקווה והתחדשות. גם הקמפיין המנצח של קדימה לווה בהפחדות של הליכוד, שלא הרשימו את הבוחרים יותר מדיי.

    • יניב, פחד הוא לא עניין של שמרנות אלא של ממשות.יסלחו לי הפוסטמו, אבל יש דבר כזה, ויש איומים קשים שאינם רק תוכנית קונספירציה של המשטר הציוני.
      אני לא מחשיב עצמי שמרן גדול, ואני מודאג מהאיומים הללו, ובוחר לא מעט ביחס אליהם. הייתי מעדיף להיות שרוי בפוליטיקה של תקווה אבל זה עידן לא רלוונטי לכך, ישראל במצב קריטי, במצב של דחיפות, וזה רק ראציונלי לפעול ביחס לאיומים ולרצות למזערם. אין שום דבר שמרני בכך.
      האם הפוליטיקה של הפחד שייכת לשמרנות? זו גם הנחה מאוד בעייתית. אם מתכוונים לפחד מיתולוגי מאיומים קמאיים סביר שאכן כך.
      אבל בהתייחס לאיומים קונקרטיים כמו קריסת איכות הסביבה, בריחת מוחות, בידוד בינלאומי, הקצנת הבדואים בנגב בשל אפלייה והזנחה, התפוררות חברתית בשל פערים הולכים וגדלים, האפשרות של השתלטות אליטה דתית קיצונית על מוקדי משילות, התדרדרות נורמות דמוקרטיות ופגיעה בחופש הביטוי השמאל הרבה יותר מודאג ושמרני הימין שאננים [ולא, לא כולם רואים בדברים הללו תופעות חיוביות, הם בעיקר חושבים שאלו סכנות פחותות לעומת "איראן" או "יוון"].

      • "אם מתכוונים לפחד מיתולוגי מאיומים קמאיים סביר שאכן כך" – בדיוק כך!
        כל האיומים שמנית הם נכונים, אבל לא מפחידים כמו איום ה"השמדה" שנוכח כ"כ בשיח*. ולכן לעניות דעתי, השמאל לא יכול לנצח את הימין בהפחדות (וההיסטוריה מוכיחה את זה כפי שציינתי בתגובתי הקודמת), אלא רק בתקוות.

        *
        אין בכוונתי לזלזל באיום הזה, אבל שמתי אותו במרכאות כי איום ההשמדה כבר קיים בזכות עצמו, ומכליל בתוכו שורה ארוכה של איומים שונים: שואה שניה, פצצת גרעין, אובדן הרוב היהודי, טילים על העורף וכו'.

    • יניב, אולי, ושווה לבחון את זה, אסטרטגייה שמאלנית-הסברתית ראוייה היא להחזיר את האיום ההשמדתי מהאזורים המיתולוגיים [כולם שונאים אותנו] למחזוות הראציונליים של ניהול סיכונים שיש בו גם תקווה וגם סכנה ובעיקר "סוכנות" – דהיינו את היכולת להתנהל, לנהל את הסיכונים, ולמזערם, כך שגם התקווה וגם הסכנה משוקללות.

  2. שמחתי לשמוע שיש מישהו בשמאל שמבין שכדי להציג עמדה שמתנגדת לכיבוש בישראל היום אי אפשר להסתפק בתקוות האופטימיות ביותר וקלישאות. צריך להבין שהמחנה שתומך בסיום הכיבוש ונסיגה איבד את אימון הציבור בגלל שהוא לא היה מסוגל לתת תשובות מספקות במציאות אסטרטגית מורכבת יותר מ"שלום כן, כיבוש לא." אבל חבל, כאשר אתה פונה לניתוח אתה לא מצליח לצאת מהקריקטורות.

    א) אתה מציג את המצב כאילו יש שתי אפשרויות: הסכם שלום או המשך הכיבוש. אבל אתה לא נותן דין וחשבון לאפשרות המאד ממשית שאי אפשר להגיע להסכם שלום.

    – לא בטוח שהפלסטינים בהנהגת אבו אזן מוכנים לסכם בתנאים שאפילו ציוניים שמתנגדים לכיבוש יכולים לחיות איתם.

    – גם אם אבו מאזן עצמו רוצה ומוכן, לא בטוח שהוא מייצג מישהו או יכול לעמוד מאחורי הסכם.

    – אחת מהסיבות שהימין מנצח היא שהוא מצליח לשכנע את הציבור שבהעדר אפשרות לשלום אפשר להמשיך את הכיבוש בכיף. מי שמתנגד לכיבוש צריך להציג תמונה אלטרנטיבית שיכולה להתמודד אם הצורך לסיים את הכיבוש (עד כמה שאפשר לפחות) גם במצב שבו השלום אינו בהשג יד.

    ב) אתה לא מציג תמונה רצינית של האיומים הבטחוניים והדרכים להתמודד איתם. במקום זה אתה נשאר באותו מודל כאילו יהיה הסכם ואפשרות לא סבירה שהצד השני יפר אותו, ואם זה יקרה, לא תהיה לנו בעיה להתמודד עם המצב בזכות הטכנולוגיה והתמיכה הבינלאומית.

    "גם אם היא מתייחסת למודל העזתי – המשך שליטה חלקי שאכן הוליד טילים – ולא למודל הלבנוני – נסיגה אמיתית ושקט יחסי]." זה תיאור לא מדויק של המצב בלשון המעטה.

    הן בעזה והן בלבנון אנחנו ראינו תהליכים אסטרטגים דומים. השתלטות של גורמים איסלאמיסטיים מילטינטייים שמושקעים פוליטית בהמשך המאבק בישראל בו בעת שהם מושקעים בהמשך השליטה בשטח שהם השתלטו עליו + הפיכת השטח למחסן נשק עצום. לשם כך הם אימצו אסטרטגיה של שני ראשים. (1) לוחמה מתמשכת בעצימות נמוכה ליד הגבול כדי להמשיך לקיים את "ההתנגדות" על הרווח התדמיתי והפולטי הכרוך בכך (וגם מתוך שאיפה ארוכת טווח להתיש את ישראל) אבל מבלי להגיע למצב של מלחמה מלאה שתסכן את הארגון ומעמדו. (2) במקרה שמלחמה כן פורצת (הם כן מתכונננים גם לאפשרות הגרועה) ירי טילים מסיבי לעומק ישראל + אם כוחות קרקע נכנסים לוחמת גרילה + נלחמת תעמולה מסיבית נגד ישראל.

    בלבנון התגובה הישראלית המאד תוקפנית (אם כי מנוהלת בצורה כושלת) במלחמת לבנון השניה גרמה לכך שהחיזבאללה היה מוכן לוותר על הראש הראשון של האסטרטגיה הנ"ל — "ההתנגדות" בפועל, לפחות כל הזמן שאין משהו שמאלץ אותו להסתכן בפעולה צבאית נגד ישראל (כמו מתקפה באיראן). אם כי החיזבאלה מנסה לפצות את עצמו כנראה על ידי פגיעה בישראל בחו"ל.

    בעזה אנחנו יכולים לקוות שעמוד ענן אולי השיג את אותה תוצאה שיש בלבנון גם מול עזה. כלומר שהחמאס יעדיף לוותר על "ההתנגדות" בפועל כדי לשלוט בשקט.

    בשני המקרים ישראל הצליחה להשיג שקט אבל במחיר של שימוש בכח צבאי וחיים במאזן אימה. בשני המקרים, למרות שישראל השיגה (בינתיים) את מה שהיא צריכה (שקט גם בהעדר שלום), התפקוד של צה"ל לא היה לגמרי מעורר ביטחון.

    לישראלים יש סיבה טובה לחשוש מחזרה של המצב הזה או גרסא אף יותר גרועה שלו בגדה המערבית במקרה של נסיגה. יש להם סיבה לחשוש מעליה של איסלאמיסטיים שאינם מחוייבים להסכם. יש להם סיבה לחשוש שהגורמים האלה ינסו לפגוע בישראל ושהם יצליחו לעשות זאת בלי לשלם מחיר משמעותי בזירה הבינלאומית או פנימית. יש סיבה טובה לחשוש שמלחמת התשה מתמשכת — אפילו בעצימות נמוכה — במרכז הארץ תגרום נזק משמעותי מוראלי וחומרי לישראל. יש להם גם סיבה טובה לחשוש ששימוש בכח צבאי כדי להגן על ישראל במצב כזה יתקל לפחות באותן בעיות שצה"ל נתקל בהן בלבנון ועזה הן מבחינה טכנית, הן מבחינה תעמולתית-בינלאומית, והן מבחינת היחס של "השמאל" לשימוש בכח צבאי. בנסיבות האלה לא מפתיע שהרבה ישראלים מעדיפים לא לסכן את הסטטוס קוו.

    ג) התשובה שאתה מציע להפחדות מימין (המוגזמות, הפשטניות אבל לא מופרכות לצערנו), היא ברשימת הפחדות משמאל. אבל ההפחדות מימין נראות יותר קרובות ויותר ממשיות, וההפחדות משמאל גם נוטות להגזמה גם רחוקות ומעורפלות יותר (פחות קרובות למה הישראלים כבר חוו) וגם תלויות במידה מסויימת במה שהפך למין חלום שמאלני שלא התגשם שהאמריקאים ינטשו אותנו. בסופו של דבר השמאל ניזוק גם מהאשליות האופטימיות מדי שלו לגבי שלום וגם בגלל הנסיונות שלו להפחיד את הציבור הישראלי. כדי לשנות את מצבו, מה שהשמאל צריך זה תשובות רציניות לחששות האימיתיים והמוצדקים של הישראלים. התשובה צריכה להיות יותר מעשית ופחות כללית מ"הסכם ותמיכה בינלאומית."

    • הי מיכה, תגובה מפורטת:
      א. אני דווקא כן נותן את הדעת למצב בו אין אפשרות להגיע להסכם – עצם ההתעסקות במצב בו ההסכם מתנדף לאחר נסיגה כמוה, פחות או יותר, כמצב ביטחוני של נסיגה ללא הסכם [מינוס אולי התמיכה הבינלאומית, שעדיין תיהיה אבל לא כמו כשמדובר בנסיגה בהסכם].

      ב. מלחמת התשה בעצימות נמוכה במרכז הארץ יכולה, טכנית, להתקיים גם כיום – לחמאס ולחיזבאללה טילים שיכולים להגיע כל יום לת"א ואפילו לבת-ים. העובדה שזה לא קורה קשורה להרתעה, לא ליכולת שלהם. לו מחר ישתלטו אסלמיסטים על סוריה [די סביר] או על ירדן [לא בלתי אפשרי] יהיו לנו עוד זירות עזתיות – קרי איסלמיסטיות, וסביר שבעלות משילות מעורערת. אגב, משילות מעורערת היא לרוב כוח בידי מי שמבקשים לוחמה בעצימות נמוכה, כי כלפי חוץ הם יכולים לטעון שאין "בעל הבית" אחד לטריטוריה שלהם וולכן אין באפשרותם לאכוף את סמכותם ולמנוע טרור. במובן הזה לחיזבאללה יש תירוץ הרבה יותר טוב, כי בלבנון המשילות הרבה יותר מעורערת מאשר בדיקטטורה העזתית. ועדיין חיזבאללה יותר מרוסן מחמאס – זאת משום שעל לבנון אין שליטה ישראלית צבאית, ואין היגיון פנימי ל"התנגדות" – קשה יהיה לשווק לאוכלוסייה שהם סובלים בשל התנגדות כשאין צבא ישראלי בלבנון. ברצועה לעומת זאת שולט צה"ל על המרחב הימי והאווירי מהשנייה הראשונה לכיביכול-התנתקות.

      ג. אני לא מציע הפחדות, אלא תרחישים שצריכים להילקח בחשבון במסגרת ניהול סיכונים מפוקח. ואני מסכים איתך שראשית כל צריך תשובות טובות לחששות של הישראלים. התשובות הללו טמונות דווקא במודל הלבנוני – נסיגה מטריטוריה לאומית, אפילו שנעשתה בצורה ביזיונית וללא הסכם – עדיין שיפרה את הביטחון. והתחמשות החיזבאללה לא התחילה עם נסיגת צה"ל – שממילא לא שלט על כל קו הגבול של לבנון עם סוריה. מה עוד שיש לא מעט טריטריות שעוניות לנו ומתחמשות, לא על כולן צריך או ניתן לשלוט.

  3. אני השתמשתי באותם טיעונים שאתה מהביא בויכוחים עם אנשי ימין. המודל שאנחנו שואפים עליו (במקרה הרע) הוא מודל שמבוסס על הרצעה במקום על כיבוש — המודל הלבנוני, ואולי גם העזתי. אבל כרגע אנחנו מתנגדי הכיבוש נמצאים במגננה מול הימין, כי לא הצלחנו להציב או לתפעל את המודל הזה מהתחלה כמו שצריך. כרגע זה דווקא הימין שמתחזק את המודל הזה מול עזה ולבנון, בזמן שהשמאל נתפס ככישלון במלחמה ובשלום.

    האפשרות שאי אפשר להגיע להסכם עם הפלסטינים היא מאד מהותית. הימין ניצל את האכזבה והיאוש בישראל מהאפשרות של שלום כדי להצדיק את המשך הכיבוש. כדי לשנות את המצב מחנה מתנגדי הכיבוש (לשעבר שלום) צריך להציג מודל שמתייחס באופן ספציפי לנושא של חוסר אפשרות להגיע לשלום. צריך מודל שמצד אחד מודה ומדע לכך שהדרך לשלום לא כל כך פשוטה כפי שטען השמאל קודם, מצד שני ממשיך להציג רצון בשלום, ומצד שלישי מציג אלטרנטיבה לשלום שכוללת סיום כיבוש תוך מודעות לסיכוניים הביטחוניים. במילים אחרות, המצב שלנו די קשה. וכל זה נהיה קשה יותר בגלל שלשמאל קשה לעשות את המעבר המנטאלי, ולכן אנחנו מאבדים את מיואשי השלום.

      • בשמחה. אני לא סמכות על שום דבר. סתם מישהו שמסתובב ברשתוקורא דברים מימין ומשמאל ומתווכח עם שני הצדדים:
        http://sadnadearaa.blogspot.co.il/
        http://www.hahem.co.il/scissors/?p=1104
        http://www.canthink.co.il/default.aspx

        כמה הערות בנוגע למאמר הנ"ל:

        1) הרושם שלי נכון לעכשיו הוא (בקווים גסים) שהפלסטינים לא רוצים / לא יכולים להגיע איתנו לשלום, פיוס, סיום הסכסוך, על בסיס שתי מדינות לשני עמים. לא מעשית ולא עקרונית ופסיכולוגית. אולי יהיה אפשר בעתיד, אבל לא כרגע. אבל המצב הזה לא פוטר אותנו מבעיית הכיבוש אלא דווקא מקשה עלינו. הכיבוש מהווה גם בעיה מוסרית, גם איום קיומי על ישראל, וגם איום אסטרטגי במסגרת מלחמת התעמולה בינינו לבין הפלסטינים ובעלות בריתם.

        2) המודל המדיני שאני חושב שצריך להציג לעולם, לפלסטינים ולישראלים, בכל מצב נתון, גם אם אין סיכוי לשלום כרגע, הוא מודל של שתי מדינות לשני עמים. זה המודל היחיד שהוא מתקבל על הדעת בכל מצב בעתיד הנראה לעין וגם מעבר לכך. זה גם המודל היחיד שמבטיח את הלגיטימיות של ישראל. אני לא רואה טעם לדבר על פתרונות קונפדרטיביים כל שהם, מכוון שפתרונות כאלה דורשים יחסי אימון בין הצדדים שאין בינינו לבין הפלסטינים. אם היו, היינו יכולים להגיע לשלום גם על בסיס שתי מדינות לשני עמים. על אחת כמה וכמה דו-לאומיות. דו-לאומיות לא תהיה פתרון רצוי בשום מצב אפילו הרבה מעבר לעתיד הנראה לעין. אפילו אם יום אחד העולם יעבור למציאות פוסט-לאומית או א-לאומית (ולא נראה שזה קורה), המקום האחרון שזה יקרה בו יהיה המזרח התיכון. צריך גם לומר משהו על אופציות ירדניות שזה פתרון חביב על הימין. מבחינת ישראל היה באמת עדיף אם הירדנים היו מתחברים שוב עם הגדה ומאפשרים קיומה של מדינה ערבית גדולה יותר עבור הפלסטינים. אבל כל זה לא משנה את הצורך של ישראל להפסיק לשלוט באוכלוסיה הערבית בגדה ולאפשר לה להפוך לאוכלוסיה אזרחית תחת שלטון של מישהו אחר, בין אם המישהו הזה הוא מדינה פלסטינית או ירדן. בנוסף לכך, עד כמה שזה יהיה נחמד אם הירדנים היו לוקחים אחריות על הגדה, היכולת שלנו לגרום להם לעשות את זה היא מצומצמת. מה עוד שעצם העובדה שזה עדיף עבורנו גורם להם להתנגד לפתרון כזה עוד יותר. כמו כן צריך להבחין בין אופציה ירדנית (לא סבירה) שבה הגדה חוזרת לשלטון ירדני ובין האופציות "הירדניות" הימניות, שכוללות או טרנספר או אפרטהייד תחת הפיקציה שהפלסטינים הם אזרחים ירדנים ולכן כאילו אין בעיה בהמשך הכיבוש.

        3) לפלסטינים אין אינטרס לתמוך או לנהל משא ומתן על שום סוג של פתרון ביניים המבוסס על נסיגה חלקית. זאת מכיוון שהם חוששים שאם ישראל תצליח ליצור מציאות שנראית כמו סיום הכיבוש בלי שהם יקבלו את כל מה שהם רוצים (בין אם זה השמדת ישראל, זכות השיבה או מדינה בגבולות 67 בלי שום פשרה), אז המציאות הזו תהפוך למציאות של קבע והם יאבדו את סמל הכיבוש ככלי ללחץ על ישראל. אין זה אומר שהפלסטינים לא ישמחו לקבל שטחים שישראל תיסוג מהם, אבל הם לא ירצו לתמוך במצב כזה כחלק מתהליך מדיני.

        5) זו גם הסיבה למה חלקים בימין אוהבים פתרונות ביניים. התדמית שהם מנסים ליצור היא שהמציאות הנוכחית היא כבר מדינה פלסטינית, ועכשיו אפשר לחטוף כמה שיותר משטחי הגדה אשר אינם בשליטת הרשות.

        6) בנוסף לכך, אם אי אפשר להגיע לשלום, והמציאות העתידית היא מציאות של המשך הסכסוך, אז גם אין אפשרות לנסיגה מלאה לגבולות 67 או משהו קרוב לזה אפילו אם מקבלים את הרעיון העקרוני שגבולות 67 הם הבסיס לפתרון שתי מדינות לשני עמים ושזה המודל הרצוי. זאת מכיוון שבמציאות של המשך הסכסוך ישראל תחייה בשכנות לישות עויינת ותהיה חייבת לקחת בחשבון שיקולים בטחוניים טהורים. היא לא תוכל למשל לפנות את בקעת הירדן. היא לא תוכל לחלק את ירושלים (גם אם בעיקרון זה הפתרון הרצוי), בגלל שניהול ירושלים מחולקת דורש יותר שיתוף פעולה ממה שאפשר במצב של המשך הסכסוך.

        7) מכיוון שאי אפשר להגיע לסיום הסכסוך ואי אפשר אפילו להגיע לנסיגה מלאה כמו בלבנון, יש יותר סיכוי שישות פלסטינית בגדה תהיה עויינת ותנסה לפעול נגד ישראל בכל דרך אפשרית.

        מה המסקנות מכך?

        – השאיפה, בהיעדר סיכוי לשלום, צריכה להיות להגיע למצב שקרוב כמה שאפשר לשתי מדינות וסיום הכיבוש. האינטרס של הפלסטינים הוא המשך הכיבוש כאמצעי לחץ על ישראל.

        – לכן אם רוצים לסיים את הכיבוש בלי לחכות לסיום הסכסוך (כפי שאנחנו רוצים) צריך לעשות את זה באופן חד צדדי. יש לשאוף לעשות את זה יותר בחוכמה מאשר היציאה מעזה או מלבנון. לנסות להגיע להסדרים כל שהם. אבל צריך להכיר בכך שהפלסטינים לא יסכימו (עקרונית לפחות) להיווצרות של מדינה פלסטינית זמנית בחלק מהשטחים. לכן הפתרון הרצוי דומה למה שיש בעזה, הווצרות בפועל של משהו שהוא כל כך דומה למדינה שהעולם יתייחס אליה כמדינה, וכך מודל שתי המדינות יתקבע במציאות, הסכסוך יתפס כמשהו קרוב יותר לסכסוך גבולות.

        – לכן במידה מסויימת אניי מוצא את עצמי מכוון למשהו כמעט ימני — לתת לפלסטינים רק חלק מהשטחים ולקבע את המציאות הזו כאילו מבחינתנו הסכסוך נגמר. זה נשמע רע מנקודת מבט שמאלנית, אבל זה הפתרון היחיד שלא מוביל אותנו לדרך ללא מוצא. ההבדל הוא משתי בחינות: (א) צריך להעביר לפלסטינים כמה שיותר שטח, כדי שיווצר משהו שקרוב עד כמה שאפשר למדינה. אין לי שאיפות סיפוחיות. (ב) אני לא מניח שהשטח שישאר בידנו (ירושלים, הבקעה) פשוט ייהיה שייך לנו ונוכל לעשות בו מה שנרצה. השטח הזה ימשיך להיות נושא למחלוקת ומו"מ בינו לבין הפלסטינים. ככה העולם יראה את זה.

        – מכיוון שהסכסוך ימשך יש חשיבות רבה ליכולת שלנו להראות שהמשך המלחמה בינינו לבין הפלסטינים בתנאים כאלה יהיה יותר טוב מהמשך המלחמה בתנאים הנוכחיים. זה החלק הקשה. כי הציבור השראלי הצליח לשכנע את עצמו שהנסיגה מעזה הביאה לתוצאות אפוקליפטיות. המודל הלבנוני לא עובד, כי הנסיגה לא מלאה, אבל הכיוון שאנחנו צריכים לשאוף אליו הוא הפסקות אש ארוכות המבוססות על הרתעה ועל יכולת צבאית להגן על ישראל מפעילויות עויינות שיצאו מהגדה, ו על הקיום של מדינה פלסטינית שהפלסטינים לא ירצו לסכן אותה. זה אומר שאנחנו צריכים ללמוד איך להיות אסטרטגים צבאיים שפועלים כדי להגיע להפסקות אש/מאזן כוחות. אלא דברים שמרוחקים מתדמית השמאל חובב השלום, אבל זו הדרך היחידה לצמצם את נזקי הסכסוך.

        – ואף על פי כן, למרות שיש סיבות טובות להיות פסימיים לגבי סיכוי השלום, זה עדיין האינטרס של ישראל עקרונית ואסטרטגית להציג את עצמה כמי שמעוניינת בשלום על בסיס שתי מדינות לשני עמים ומוכנה לנהל מו"מ. זה נכון בין אם תהליך השלום הוא לא יותר מאשר עוד זירה במלחמה התעמולתית והדיפלומטית בינינו לבין הפלסטינים, ובין אם יש בו תועלת כלשהי.

        – המודל שאני מדבר עליו הוא לא שלום ולא פיוס או כל דבר אחר. השאיפה היא סיום הכיבוש והווצרות של מדינה פלסטינית שמורתעת מספיק לא להילחם בישראל כל הזמן, ושאפשר לנהל איתה מערכת יחסית יומיומית תקינה (כמו שיש מול מדינות ערב סיבנו ומול עזה). בנוסף לכך אפשר לקוות שלאורך זמן המצב הזה יקל על הגעה להסכם שלום. ישראל מבחינתה צריכה לשאוף לכך.

        הבעיה של כל הסיפור הזה היא איך להגיע לכך בזירה הפוליטית הישראלית, כאשר מחנה השמאל עדיין כבול לרעיונות ולכשלונות שגרמו לאובדן אימון ציבורי?

        ————-
        זהו, סיימתי. תשובה ארוכה לבעיות מסובכות. נסיון די נואש לצאת מהסבך הזה שהשמאל והימין נכנסו אליו. אני מקווה שהמחשבות האלה יעזרו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s