על ההזדעזעות מגזענות בשיח הפוליטי

כשרוב החברה היא אנטי-גזענית הזדעזעות מדברי גזענות נושאת פונקציה של תיחום, הוקעה, דה-לגיטימציה ודחיקה של עמדות גזעניות. לטוב ולרע העמדות הגזעניות יורדות למחתרת ומובן לכל שיש מחיר לביטוי או חשיפה שלהן.

כשהגזענות מתחילה לצבור פופולריות, הפונקציה של הזדעזעות מבטויי גזענת מתערערת.


וכשאיפשהו נחצה הקו, ורוב החברה כבר גזענית, הפונקציה של הזדעדעות מגזענות בשיח הציבורי משתנה למדי. גם במקרה הזה ההזדעזעות מביטויי גזענות היא עדיין "עבודת גבולות" בינינו לבין האחר. אבל הפעם הגבול הוא בין אליטה קטנה ומצטמצמת של נאורות, ובין שאר החברה. בהזדעזעות המתבדלת והמסרבת לדיאלוג ולהשפעה, מסתגרת אליטת האנטי-גזענות מפני רוב החברה, כרפסודה קטנה של תפישת צדק ייחודית, המסרבת להעלות איש על סיפונה.

אם במקרה הראשון ההזדעזעות סייעה לשמר את עמדת הנחיתות של הגזענים, כעת היא מסייעת לשמר את עמדתת הנחיתות של האנטי-גזענים.

והרי אפשר להמשיך להביע עמדות אנטי-גזעניות לא בתצורה של ביטויי הזדעזעות [ובלי קשר לעובדה שברמה הרגשית, הפנימית, הגזענות אכן מזעזעת]. כך שהזעזוע צריך להיות מובן לא כל כך כעמדה מוסרית כמו כצורה רטורית בעייתית.

יש גם להבחין בין ביטויי זעזוע לביטויי זעם כנגד הגזענות – המושג הזדעזעות כולל בתוכי, כפי שאני עושה בו שימוש כאן, אלמנט של פליאה על עצם החוצפה של מאן דהו לבטא עמדה שנתפשת כגזענית; זו שלילת הלגיטימיות של צורת הביטויי שלו, שלילה הכוללת הנחה מובלעת שאנו במעמד נישא שיכול בכלל לשלול לגיטימציה ממישהו. ואילו בזעם אין פליאה או שלילת לגיטימציה לביטויי, יש דיבור בגובה העיניים וכעס על הביטוי הגזעני. זה כמו ההבדל בין מורה הנוזף בתדהמה בתלמיד שהעז להפר נורמה לעומת, נניח, אישה בוגרת הכועסת על חברתה ומבטאת זאת.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s