אנשים מוחלשים, תודעה כוחנית

כבר זמן מה המגה-שאלה בקרב פעילים חברתיים היא מה יחזק את השמאל? האם מנהיגות ראויה וקאריזמטית, חיבור כוחות וקמפיין מוצלח ייחזקו את השמאל?

ובכן כל אלו הם כמעט חסרי ערך לפי המחקר הסוציולוגי בנושא של תפישות צדק ומוסר באוכלוסיות שונות.

כתיבה לא מעטה נעשתה כבר על החידה: מדוע אנשים משכבות מוחלשות נוטים לתמוך בימין, לכאורה בניגוד לאינטרס שלהם, בוודאי במובן החומרי.

שורה של הסברים ניתנו לכך – מתודעה כוזבת ועד תמורה שהם מקבלים מהימין במישור הפוליטיקה של ההכרה. בדרך רווחים הסברים כגון התנשאות של השמאל, תת-ייצוג של מוחלשים או מי שבאו מקבוצות אלו במפלגות שמאל וכו'. אלו הסברים חשובים אך לא מספקים ולא משכנעים כשלעצמם.

אחד ההסברים המעניינים ביותר ניתן לאחרונה על ידי ד"ר ניסים מזרחי, שהדגים במחקרו כיצד תפישת העולם הליברלית "נשענת על ההנחה כי צדק אוניברסלי אינו רק מצב עניינים ראוי, כי אם מצב עניינים 'טבעי'" (מזרחי, 2012, עמ' 10). לעומת זאת קהילות מוחלשות, מסורתיות ושמרניות מאויימות מהגדרה זו של צדק משום שמבחינתן זכויות אינן טבעיות ואוניברסליות אלא נובעות משייכות לקהילה ולהיררכיות חברתיות (שם, עמ' 10). הכבוד של הפרטים באותן קהילות אינו הכבוד הסגולי הליברלי, כבוד מעצם היותך אדם (Dignity), אלא כבוד הנובע מהשייכות לקהילה ולהיררכיות בתוכה (Honor). האיום על ה- Honor המגולם בעצם האידיאולוגיה הליברלית הופך לאיום זהותי חמור בקרב מי שמושג ה- Dignity לא השתרש בקרבם כחלופה אפשרית. זהו פער פנימי לעצם האידיאולוגיה השמאל-ליברלית, ולא איזשהו נספח או רעש חיצוני [כמו התנשאות או תת-ייצוג]. ובכל זאת מציע מזרחי את קיומו של מרחב דיאלוגי בין הצדדים, מרחב בעל רגישות קהילתנית יותר, שיאפשר גישור מסויים.

זוהי ללא ספק זוות חשובה, מרעננת, מדוייקת ונוקבת. אבל אני רוצה להציע שיש אפילו עוד היבט לפער בין ליברלים לקהילות שמרניות ומוחלשות. היבט זה קשור במידת מה לזווית שמציע מזרחי אך גם נבדל ממנה:

לפי השערתי הפעם המוקד הוא חוויות החיים השונות כל כך של ליברלים ואוכלוסיות מוחלשות-שמרניות המביאות אותם לפתח מטאפורות מושרשות נבדלות במיוחד על אודות הפעולה החברתית הנכונה. בין השאר נוגע הפער הזה – מעבר למושג הכבוד – גם למושג הקריטי של כוח\עוצמה שיש לו מיסגור ומובן שונה לחלוטין בקרב ליברלים [כוח מוסרי, ידע] לעומת השכבות המוחלשות הנוטות לשמרנות [כוחניות, קשיחות]. באותו הקשר עולה מושג מפתח נוסף, וקרוב, של "סמכות" שגם הוא מובן באופן קוטבי משהו בין הליברלים [החושבים על סמכות מוסרית, הסכמית או מקצועית] לשמרנים-מוחלשים [הרואים לנגד עיניהם סמכותנות של מנהיג מסורתי\אב פטריאכלי]. וגם מושגים כמו "חופש" [מושג מאפשר לליברלים ומאיים למוחלשים] ו"סדר חברתי" [נוסך ביטחון למוחלשים וחשוד בעיני ליברלים] ועוד, יוצגו כאן.

[אם זה מובן מאליו עבורכם\ן, ניתן לדלג להצעת הפתרונות]

תפישות עולם משורגות בחוויות חיים

עוד לפני שמעגנים את ההשערות שהעליתי בלא מעט תיאוריות ומחקר שכבר התקיימו, ניתן אפילו ברמת השכל הישר לחשוב על חוויות החיים של מי שגדלו בקהילות מוחלשות ושמרניות לעומת מי שגדלו בסביבה ליברלית. החיים בקהילות מוחלשות ושמרניות נוטים בהכללה להיות "קשוחים" יותר, עם פחות הזדמנויות, יותר קונפליקטים, יותר חשיפה לפשע ואלימות, ויש במסגרתם צורך רב יותר בתחרותיות מרפקנית על מנת להתקדם מעל למקום הצפוי והנמוך בסולם החברתי. חוויית חיים כזו מלמדת אותך כבר ברמה הפרקטית שכוחנות היא מעלה חשובה מעין כמותה כדי להתקדם ואפילו לשרוד. ומאידך היא גם מקדמת תמיכה בסדר חברתי מול התפוררות חברתית מאיימת. ונפרט:

בקהילות שמרניות ומוחלשות, באופן נרחב יחסית למעמד הבינוני הליברלי, נוטה אב המשפחה, פחות או יותר, למודל הפטריאכלי והסמכותני (Authoritarian Father), וגם נוטה להיות מפרנס יחיד או עיקרי. מי שגדלו במשפחה כזו חשים אינטואיטיבית כי האוכל וקורת הגג – הדברים הבסיסיים ביותר – באים כתוצאה מאב, כלומר מנהיג, כוחני ואוטוריטארי, כזה שאסור לערער על סמכותו. לפי הבלשן הקוגניטיבי ג'ורג' לייקוף (Lakoff) מודל זה הוא בסיס למטאפורה מושרשת על אודות הפוליטי (Embodied Metaphor) שהיא בתורה בסיס להבנת העולם החברתי: אב\מנהיג סמכותני כדמות הכרחית מול עולם אכזר וסביבה חיצונית קשוחה ומאיימת. קלושים הסיכויים לשכנע מישהו שגדל בסביבה כזו לערכים ליברלים ומודל מנהיגות פרוגרסיבי. מה נתנה לו אי-פעם סולידריות אזרחית מופשטת וחוצת מגזרים? מה הוא קיבל מביזור הכוח או משקיפות? מה אי-פעם תרם לו ערך השיוויון או הנכונות לפשרות ודרכי שלום? להפך, ייתכן ורק סכנות גלומות בכך עבורו, כך מלמדו ניסיון חייו. ועם ניסיון פרקטי לא ניתן להתווכח באמצעות ערכים או טיעונים מופשטים.

זה מגיע עד לבסיס הסולידריות. למי שגדלו בסביבה שמרנית ומוחלשת הסולידריות החברתית היחידה שאי-פעם סייעה להם בפועל הצטמצמה לרוב לתחום המשפחה והמשפחה המורחבת, אולי גם שכנים קרובים. אם התגברות ההפרטה וההזנחה של מדינת הרווחה הם כמעט ולא טעמו סיוע ממשי מהמדינה, סיוע המבטא את הסולידריות המופשטת וההסכמית של האזרחים האחד עם השני. אם הם כבר קיבלו סיוע כלשהו מרשויות המדינה, זה לרוב לווה בכזו חווייה משפילה, חשדנית, חוקרנית או מנוכרת כך שהמעט שהתקבל הוצל על ידי החוויה הלא נעימה. חוויית חיים כזו מעודדת לצמצם את בסיס הסולידריות למי שקרוב אליך פיזית ומוחשית, בהתבסס על "קשר דם". אסור להתבלבל, הקהל הזה יכול לזעוק "אנחנו יהודים", כי זה מסמן את כבודו, וזה הבסיס המארגן את קהילתו בריטואלים כמו תפילה בבית הכנסת או טיול שבת יחדיו, אבל כוונתו בהצהרה "יהודים" אינה בהכרח חורגת מהמקומי והשכונתי. היא מכוונת יותר להדרה מאשר להכלה. זו סולידריות לא מכילה במיוחד, סולידריות מצטמצמת כתוצאה מניסיון חיים שנותן אמון באופן מינימאלי וחשדני.

זה מקביל ליחס שנוי לממסד – ראייתו כהכרח יותר מאשר כאויב. המדינה הפקירה את הקהילות המוחלשות והסדר החברתי מציב אותם למטה, זה נכון. אבל ההתפוררות החברתית המאיימת עליהם עוד יותר ומעלה צורך בממסדיות קשוחה וסדר חברתי יותר מאשר כעס עליהם. ההתפוררות החברתית בתחתית לא מוציאה את הטוב שבאדם ושאריות הסדר החברתי – הדת, בית הכנסת, המשטרה, אב המשפחה הסמכותני – הם לרוב החדשות הכי טובות בשכונה. החשדנות פה היא כלפי האדם אפילו יותר מאשר כלפי הממסד. ודאי, ישנה חשדנות רבה נגד הממסד "הגדול", זה של מנגנוני המדינה והשוק, אבל לא נגד הממסד "המיידי", איתו באים במגע שוטף יותר, זה של המנהיגות המקומית או אב המשפחה.

מעניין שהיחס החיובי ביותר למדינה בקרב קהילות מוחלשות הוא דווקא למנגנוני הביטחון שלה, לפונקציה של דיכוי היצר הרע באדם הפשוט. כי אם כבר חברי הקהילות המוחלשות נתקלו בסיוע ממשי של המדינה זה דרך המשטרה (כלי פיקוח חברתי כוחני), שאיכשהו סייעה להם בהתקלויות עם אלימות. לכל הפחות הפונקציה שלה הופנמה כהכרחית – והביקורת היא רק על היותה חלשה ונוכחת פחות מדי. לעיתים המשטרה הצילה אותם מאלימות קשה (הם גם מתקשרים 100 הרבה יותר מליברלים הגרים לרוב בשכונות של מעמד בינוני-גבוה). כמובן, ישנה תת-תרבות עבריינית בקרב קהילות מוחלשות ששונאת את המשטרה, אבל אפילו בשכונות הקשות ביותר מדובר במיעוט. הרעיון שהאדם הפשוט ברחוב הוא טוב ואילו הממסד הוא רע (או לפחות חשוד באינטרסים פגומים ונוטה לשררה) לא תמיד דומיננטי בשכונות מוחלשות. ואילו הבוז למדינה מתמקד דווקא במנגנוני הרווחה המאכזבים תמידית.

לאדם העובד תפישת הצדק מושרשת לא על חופש אלא דווקא על שמירת הסדר המוסרי בעולם כאוטי ומאיים – אלו המסקנות של הסוציולוגית המוערכת מישל לאמונט (Lamont) על מעמד העובדים האמריקאי המוצגים בספרה The Dignity of Working Men. למרות הבדלים משמעותיים בין ארה"ב לישראל, נראה שחלק מהמצבים המבניים בהם מצויות אוכלוסיות סמי-מוחלשות בישראל [מעמד העובדים] דומה במשהו למצבן בארה"ב ולכן ייתכן כי ישנה חפיפה בתפישות העולם. אם כן, עובדים לא-מקצועיים אלו מחוייבים מעל לכל לשמירת עולמם בסדר מוסרי מסויים. כך הם נוטים לערכי מוסר "מסורתיים", מנסים לשמור על בטחונה הפיזי והכלכלי של משפחתם, ולמנוע התדרדרות לפשע או אבטלה (גאוותם היא בעבודה קשה, ללא תלונות, ולכן הם גם מתעבים את הרעיון של קצבאות סעד, בניגוד לאינטרס החומרי שלהם ולמרות שהם כלל לא מגיעים למדרגת המס הראשונה – כלומר למרות שהם לא "מממנים" את נתמכי הסעד, הם מוקיעים אותם מוסרית). לפי לאמונט ערכי מוסר, ולא אינטרסים, משחקים תפקיד מרכזי בזהותם של העובדים ובערכם העצמי, אבל אלו מבוססים על הרעיון של עבודה קשה, קשיחות, אחריות וערכי משפחה שמרניים. בצד הקצת יותר פרוגרסיבי הם מעריכים חום וכנות. אבל התמונה הכללית היא של ריחוק ברור מרוב הערכים הפרוגרסיביים.

בפריפריה החברתית של ישראל מערכת החינוך הקורסת והמופלת לרעה בתקציבים ואיכות המורים, מביאה לא פעם את הכיתות למצב של כאוס ואת התלמידים לשלל התנהגויות קשות ובוטות, כולל סכנת התדרדרות לעבריינות ו\או נשירה. גם העובדה שלהורים מוחלשים יש פחות זמן, ידע ואתוס הורי המקדם "חינוך מטפח" ותשומת לב לילדים, מוביל אותם, כפי שהראתה לנו הסוציולוגית אנט לרו (Lareau), לתחושה שיד קשה מולם היא האמצעי היחיד למנוע התנהגויות בעייתיות. מכאן הגיוני שהורים מקהילות מוחלשות-שמרניות, שחווים את המצב של הילדים בסביבתם, תומכים לרוב ב"יד קשה" ו"משמעת ברזל" במערכת החינוך. לייקוף מלמד אותנו כי המטאפורה אזרחים-ילדים היא מטאפורה חזקה משום שהעם\אומה מובנים כמשפחה והמנהיג כאב. לכן יד קשה כנגד הילדים היא גם יד קשה כנגד האזרחים. זו תרומת מערכת החינוך המוזנחת למטאפורות פוליטיות ימניות-שמרניות.

לבסוף, קהילות שמרניות ומוחלשות בדרך כלל מרוויחות את לחמן במקומות עבודה שאינם מצטיינים ביחס לעובדים. גם לבני המעמד הבינוני לא חסרות חוויות חיים לא נעימות בשוק העבודה, אבל בסך הכל יש להם, יחסית, יותר מרחב תימרון לעזוב עבודות; רבות מעבודותיהם בכל זאת קשורות לסביבה המעריכה מקצועיות וידע מקצועי ולא רק ציות לפקודות וביצוע מטלות, ויש להם יותר סיכוי להגיע למשרות ניהוליות או למשרות בהן יש להם אוטונומיה רבה יחסית, שיקול דעת עצמאי וכו'. באותו אופן יש להם יותר סיכוי להפוך לעצמאים או פרילאנסרים. בני הקהילות השמרניות והמוחלשות לרוב עובדים כעובדים פשוטים המקבלים מרות – הוראות פשוטות למטלות שעליהם לבצע. אפשר לצפות שהם יזעמו על המצב הזה, אבל במחשבה שניה קשה להאמין שאדם יחייה במצב זעם קבוע. הגיוני יותר כי המצב של ציות לסמכות יוכר לבסוף כמצב טבעי, כטבע העולם שאין בלתו. ניתן לומר, קצת בהגזמה, שכמו שלא מתמרדים נגד הצורך לשתות לא מתמרדים נגד סמכות בקהילות מוחלשות. מקסימום עוקפים אותה באופן כוחני ו\או ערמומי, לא כאידיאה.

בוודאי, יש יוצאי דופן לכל התיאורים הללו, אני מציג פה איזשהו "טיפוס אידיאלי" שיש לו הרבה חריגים, אבל האווירה הכללית מובנית – הדרך לחיות חיים סבירים בקהילות מוחלשות ושמרניות זה להוריד את הראש בפני סמכות כוחנית או להיות הסמכות הכוחנית. על סולידריות חוצת מגזרים ומעמדות קשה מאוד לדבר. החיה הפנטסטית הזו לא סייעה להם כמו שחד-קרן לא סייע להם. מדוע שיסמכו עליה יותר מי שהם שמים מבטחם על עזרה מחד-קרן?

האם יש פתרונות לפערים הללו שבין תפישות העולם השמרניות והליברליות?

לכאורה מצב זה נראה מייאש: איך אפשר להתמודד עם חוויית חיים מושרשית באמצעות קמפיין אחד או אפילו סדרת קמפיינים? כמובן שזה בלתי אפשרי – זהו הבל הקמפיין הפוליטי.

בהתבסס על רבים אחרים, גורסת הסוציולוגית אן סווידלר (Swidler) כי הידע הפרקטי שלנו הוא זה שקובע ומכוון את הפעולה ואת מישמוע העולם החברתי, לא ערכים מופשטים העולים במניפסטים או קמפיינים. גם בתור מי שעוסק בקמפיינים ערכיים בתחום זכויות האדם אני נאלץ להודות שהם בעיקר שכנוע עצמי, שוליים לחלוטין ביכולתם להשפיע לעומת חוויות החיים המושרשות של קהלים שונים והמטאפורות שחוויות אלו מכוננות לצד הידע הפרקטי שלהם על "דרכו של עולם".

אז  מה אם כן נותר, אם בכלל, לעשות?

מה שניתן לעשות הוא להיות כוח שמשתלב בבניית חוויות חיים שונות בפריפריה החברתית המוזנחת של ישראל. וכן, זה לוקח זמן וסבלנות. אבל גם את זאת יש לעשות באופן חכם, שיוויוני, דיאלוגי והשתתפותי, ולא כמי שבאים מלמעלה להראות את האור.

ניקח לדוגמא את ועדי העובדים. לא מעט מהם מאגדים עובדים מוחלשים יחסית. הם מעניקים דגם למוסד חברתי הפועל – במיטבו – באופן דמוקרטי והשתתפותי, הסמכות שהוא מייצר נובעת מהסכמות משותפות והכוח הוא כוח מוסרי. לעיתים הוועד אף מאגד אנשים ממוצאים ואף מדתות שונות, ומדגים בפועל סולידריות חוצת-מגזרים. לא רק זאת, הוועד הוא כלי פרקטי וישים – הוא באמת עוזר, מביא לחם הבייתה (או לפחות מגדיל את היכולת להתפרנס בכבוד) ומסייע לשפר את הכבוד והתנאים של העובדים. מעבר לחשיבותו של ועד העובדים כשלעצמו זהו גם כלי נהדר לפיתוח מטאפורות גשמיות שונות על אודות החברה והכלים שיש להם סיכוי לשפר את חיי הפרט בתוכה. כלומר כלי כדי לפתח מטאפורות של פעולה סולידרית, שיוויונית, דמוקרטית והשתתפותית. מעבר לתפוצתם הלא-מספיק נרחבת (לצערי) של הוועדים, הבעייה היא שהוועדים מגיעים בשלב קצת מאוחר בחייו של אדם, כמעט מאוחר מדיי, ולכן הם לא תמיד מצליחים להביס מטאפורות קודמות וסמכותניות יותר. ובכל זאת ארגונים כמו "כוח לעובדים" ו"מען" עשו למען הפצת תפישות פרוגרסיביות יותר מכל קמפיין פוליטי.

המודל השני הוא קבוצות פעולה דמוקרטיות בקרב קהילות מוחלשות. זהו מודל רווח הרבה פחות וחדש הרבה יותר אבל הוא קיים וקיבל תנופה מאז המחאה החברתית. לקבוצות פעולה דמוקרטיות נחשפים ברמת הקהילה כבר ילדים צעירים. קבוצה כמו "המעברה" מירושלים מאגדת פעילות ופעילים חברתיים יחד עם נשים וגברים במצוקת דיור בירושלים, כשמשפחות אלו, וילדיהן, הן חלק מקבוצת מאבק דמוקרטית. בקבוצה אין היררכיה וסמכותנות – ההחלטות מתקבלות, לפחות טכנית, באופן דמוקרטי ודיאלוגי, כשכולם שווים. זן לא התפישה של "עזרה ל-" [מוחלשים] שמשרת את המודל הסמכותני, אלא ,סולידריות עם-". וכך מתוך השטח צומחת פה אפשרות לחוויית חיים אחרת של התמודדות עם קשיים – התמודדות יחד באופן סולידרי, דמוקרטי ומכיל [הקבוצה פותחת את שעריה לכל מי שחיים באזור פעולתה]. ככל שהמודל הזה אכן עובד ומספק תוצאות ולא רק תמיכה מוראלית, כך גם יש לו יותר סיכויים להפוך למודל מושרש שמשנה את אופן החשיבה על אודות הפוליטי.

מודל נוסף הוא הפמיניזם. הפמיניזם הוא קודם כל מטרה חשובה כשלעצמה. אבל הוא גם כלי לשינוי מבנה התא המשפחתי ממודל המבוסס על אב\מנהיג סמכותני לתא משפחתי יותר שיוויוני שהחלטות מתקבלות בו בדיונים והסכמות משותפות. זהו, לפי לייקוף, הבסיס לכינונן של מטאפורות פרוגרסיביות מושרשות על אודות העולם הפוליטי והחברתי.

האפשרות האחרונה נוגעת להבלטת חוויות חיים קצת שונות שבכל זאת צפוי כי יחוו גם אלו החיים בקהילות מוחלשות ושמרניות. פה עדיין יש פתח קטן לקמפיינים להשיג תוצאות סבירות. וכמובן, מנגד, יש לבקר את הקמפיינים השגורים והמזיקים בשמאל. למשל, קמפיין חברתי שמתבסס בעיקר על עקרון של התנגדות לסמכות, לסדר חברתי ולכפייה (למשל "להיות חופשי בארצנו" – מר"צ) מתנגש עם עולם המשמעות של הקהילות המוחלשות-שמרניות התנגשות לא-הכרחית. הרי גם תוכניות פוליטיות פרוגרסיביות במיוחד דורשות סמכות, סדר חברתי ואפילו כפייה. כבר דירקהיים ידע לציין את ההיבט הכפייני (coercive) שקיים בהכרח בכל תפישת מוסר וצדק, גם הדמוקרטית והפלורליסטית ביותר, לאור ריבוי הגישות וההתנהגויות האנושיות. גם קהילה אנרכיסטית מאופיינת בפועל בכפייה – גם אם באמצעות "לחץ חברתי" ו"סימבולי" – כלפי חבריה. דוגמא נוספת היא הרב-תרבותיות, שנחשבת תמיד לגישה "רכה", גישה של "הכל הולך". למעשה רב-תרבותיות ברת-קיימא דווקא חייבת מרכיב "קשוח" של כללי התנהגות מינימאליים אבל חזקים, המסדירים את היחסים בין קהילות התרבות השונות בצורה קשוחה ואף בניגוד לרצונן. ואילו מי שמדברים בשם החופש ונגד הכפייה הם לא פעם אלו התומכים בכפייה הדורסנית במיוחד של השוק "החופשי". לכן הדגשה רטורית של הסדר החברתי, ולאוו דווקא של החופש, אינה סותרת תוכניות פוליטיות פרוגרסיביות, ויש לה יותר סיכוי לשכנע את מי שחוששים מהתפוררות חברתית יותר מאשר מכפייה (כפייה לה הם כבר רגילים). מבחינה סימבולית זה תמיד צריך להיות הצבה של קשיחות לצד הוגנות המצביעה על סדר חברתי הוגן להבדיל מרומס. ניתן לסכם את הגישה במטאפורה של "הוגנות-קשוחה" המוכרת כגישה יעילה ובריאה מתוך ניסיון החיים של מרבים האנשים בהנהלותם. ה"הוגנות הקשוחה" היא מטאפורה החיה כבר בשיווי משקל סימבולי בין המרכיב המגביל למרכיב המאפשר והמשחרר, וכך מאפשרת לפוליטיקה הפרוגרסיבית להיות פחות מאיימת כלפי קהילות מוחלשות-שמרניות הכמהות לסדר נורמטיבי יציב.

ביביליוגרפיה לקריאה נוספת:

מעבר לגן ולג'ונגל: על גבולותיו החברתיים של שיח זכויות-האדם בישראל, ניסים מזרחי.

 

Unequal Childhoods: Class, Race, and Family Life, Annette lareau.

 

Culture in action symbols and strategies, Ann Swidler.

 

The Political Mind: A Cognitive Scientist's Guide to Your Brain and Its Politics, George Lakoff

 

The Dignity of Working Men: Morality and the Boundaries of Race, Class, and Immigration, Michèle Lamont

7 מחשבות על “אנשים מוחלשים, תודעה כוחנית

  1. הי יריב,
    אני חושבת שזה מאמר מעניין ועם מסקנותיו אני נוטה להסכים ויכול להוות פתיחה מעניינת לשיח. יחד עם זאת בעוד אני קוראת בו הרגשתי אי נוחות. היתה לי תחושה שהמאמר משמש מעין "מדריך טרמפיסט לגלקסיה". כאילו יש את הדבר הזה "שכבות מוחלשות" ואני כחיצונית להם מקבלת עכשיו הסבר מחקרי עליהם – מה הסיבות לכך ש"הם" נוטים לתמוך בשמרנות שבעצם פוגעת בהם; וכיצד כדאי לי כנאורה להראות להם את הדרך. אני קצת מקצינה ומשטיחה אבל הפניה – למי המאמר פונה, אל מי הוא מדבר לעומת על מי הוא מדבר יש בו משהו אקזוטי ומנוכר מדי, אני חוששת. כמו הרבה מחקרים אנתרופולוגיים. לא מספיק מודע לעצמו. מבין למה אני מתכוונת?
    הכתיבה של המאמר יכולה יותר לשקף את הרעיונות שעולים מתוכו. אולי זה יכול להיות תמלול של דו-שיח – למשל

    • הי אביב,
      אולי כמי שבא מהמקום הזה, כמי שגדל בפאתי שכונת ג'סי כהן והיה חסר בית בגיל 17 לתקופ, יש לי פחות רגישות של "לדבר על" המחולשים – אני מרגיש שאני מדבר על עצמי לפני 15 שנים, על המשפחה שלי, בוודאי זו המורחבת, אז אולי אני פחות רגיש בלהדגיש את הדברים הבאים שנראו לי מובנים מאליו:
      1. במאמר כתבתי במפורש שכל זה חייב להיעשות בדיאלוג שיווניוני – דהיינו שבו לומדים ולא רק מלמדים, שומעים ולא רק משמעים – יש לכך סיבות מוסריות, סיבות הגיוניות [יש הרבה מה ללמדו מאנשים שחיו בחוויית חיים כזו], ואפילו סיבות אינסטרומנטליות [יוצא שכך ממילא יש יותר סיכוי לשכנע, אבל זו לא המטרה העיקרית].
      2. אם לא היה ברור, אני חושב שהם תופשים את המציאות באופן ראציונאלי בהחלט ביחס לחוויית החיים שלהם, ושלי עד לא מזמן. התהליך של הרחבת האופק של כולנו הוא תהליך של השתתפות ביצירת חוויית חיים שונה.
      3. אני לא חושב שאפשר לעקוף לחלוטין את הטון של ההתנשאות, שיש לכל אדם כשהוא פונה לקבוצה אחרת כמושא של טיעוניו וחושב שטוב היה אם תפישותיה היו משתנות. זו במובן מסויים התנשאות וכולם עושים את מול כולם. מה שכן צריכה להיות יותר רגישות כשאנשים מקבוצות הגמוניות יחסית עושים זאת ביחס למי שבאו מקבוצות מוחלשות. אבל אי אפשר לחמוק מזה לחלוטין מבלי לבוא בצורה אדישה לגמרי, רלטיוויסטית לחלוטין, לזירה החברתית.

      מקווה שזה גורם לדברים להישמע אחרת.

  2. פינגבק: איך יתקשרו תומכי זכויות האדם עם קהלים שמרניים? « הבלוג של יריב מוהר

  3. פינגבק: אנרכיסטים באו לקלל, יצאו מברכים | העוקץ

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s