הבסיס לפוליטיקה – ערכים או סיכונים?

אפשר להבחין בשני סוגים של עיסוק בפוליטיקה: פוליטיקה שעוסקת בערכים ופוליטיקה שעוסקת בניהול סיכונים [שהיא נגזרת ייחודית של הריאל-פוליטיק ופוליטיקת האינטרסים, כפי שאדגים מייד].

פוליטיקה של ערכים שואלת שאלות על צדק ומוסר; פוליטיקה של ניהול סיכונים שואלת האם זה מסכן אותי\אותנו? היא לא בהכרח שוללת ערכים נעלים ואוניברסליים ברמה המוסרית, אבל אם יישומם מהווה סיכון היא תשלול אותם ברמה המעשית. כמו שאמר תומאס ג'פרסון לגבי העבדות בארה"ב והאפשרות לבטל אותה: "צדק זה דבר אחד, והיכולת לשמור על קיומנו זה דבר אחר".


היכולת לערער על האקסיומה של ג'פרסון לא טמונה בתוכחה ערכית של דבריו. והרי דבריו מתחזים להגנה עצמית והגנה עצמית, לפי הגיון "השכל הישר" של רוב האנשים, דוחה כל מחוייבות ערכית. היכולת לערער על קביעתו של ג'פרסון טמונה ביכולת להראות שתורת ניהול הסיכונים המובלעת באמירתו מופרכת לחלוטין. בוא נקפוץ אל זמנינו אנו וניווכח האם ג'פרסון צדק: העבדות בוטלה, נשיא שחור נבחר לנשיאות, שמרנים לבנים זועקים חמס, אבל שום סכנה קיומית ממשית לא נראית באופק ללבנים בארה"ב מעבר להגמוניה החרדה מהתרסקותה.


וזה בדיוק העניין – הגמוניות תמיד ייטו לראות בהתרסקותן לא רק אובדן של כוח-יתר, אלא גם סכנה קיומית. כך היה עם השמאל הממוסד בישראל שזעק "הלכה לנו המדינה" כשבגין עלה לשלטון [ומאז בערך כל פעם שהליכוד עלה לשלטון, עלתה גם זעקת הגנבו לנו את המדינה הנה ישראל הולכת פייפן והפאשיזם עולה וסותם לנו את הפה]. לכן העניין הקריטי הוא היכולת להראות כי הסיכון הקיים במהלך פוליטי פרוגרסיבי זה או אחר נוגע לפחד לאבד כוח-יתר וזכויות-יתר ולא בסכנה קיומית ממשית.


ישראלים רבים רואים בכיבוש רע הכרחי – הכרחי ביטחונית [כלומר סיכונית]; ישראלים רבים רועים בניאו-ליברליזם רע הכרחי כנגד משבר בסגנון יוון שבמצב בו ישראל נמצאת עלול להיות קטלני בהרבה [כלומר שוב, לנוכח סיכון קיומי]. לכן הפוליטיקה של הסיכונים היא לא פוליטיקת אינטרסים קלאסית הרואה במוסר סנטימנטליזם מיותר, אלא תגובה של פחד אותנטי שמשהה את המוסר לא מתוך עמדה אינסטרומנטלית קהה רגשית-מוסרית, אלא מתוך תחושה שאנו במצב של הגנה עצמית.


הציונות נולדה מתוך התחושה הזו של הגנה עצמית הדורשת השהיית המוסר: על רקע הפוגרומים ברוסיה וצעדים לא קלים נוספים נגד יהודים במזרח אירופה באו עליות לארץ שלא יכלו לראות אותה אלא כ"ארץ ללא עם". מאוחר יותר השואה נתנה את החיזוק האולטימטיבי לתחושה שאנו תמיד במצב של "הגנה עצמית", נאבקים על עצם קיומנו הפיזי, ולכן תמיד נכונים להשהות את המוסר – לא משום שאנו מנוכרים לו באופן יסודי, אלא משום שזה לא העת לקשקושי אתיקה, זכויות וצדק.


הבעייה היא שהשמאל הישראלי מושקע רטורית בעיקר בלהגן על ערכיו, במקום בלערער את תורת ניהול הסיכונים הימנית. איזו אי הבנה נפלאה – גם לו יצליח לשכנע ישראלים מהזרם המרכזי בערכיו הם לא יצביעו עבורו. לכל היותר יאמרו: הצדק עם השמאל, אך זו לא העת לצדק. זה לא צודק אבל זה ייאפשר לנו לחיות.

לכן כל מאמץ לקדם את ערכי השמאל, במקום את התחושה שהם יכולים לייצר צורות ברות-קיימא של קיום חברתי, דינו ליפול; לכן כל מאמץ לבטא את ערכי השמאל "בלי להתנצל ובלי לגמגם" יביא לכל היותר לתחושה ש"בעולם מושלם, לו היינו שוויץ, הצדק היה עם השמאל". כדי להראות שצורות שמאליות של פוליטיקה יכולות לעבוד בחיים האמיתיים ולא להביא אסון, יש להתחיל לבנות את הפוליטיקה הזו מלמטה ולהוכיח להקהלים רבים, כמו גם לעצמינו, את יכולת הקיימות של צורות שמאלניות לניהול החיים החברתיים: קבוצות פעולה דמוקרטיות, קואופרטיבים, ואתוס דו-לאומי שמתחיל מלמטה ומתפתח והולך.

מחשבה אחת על “הבסיס לפוליטיקה – ערכים או סיכונים?

  1. פינגבק: אנשים מוחלשים, תודעה כוחנית « הבלוג של יריב מוהר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s