על הטמטמת הפוסט-קולוניאלית

לתופעה שמטרידה אותי לאחרונה בשמי הפוליטיקה הראדיקלית מצאתי כינו נאות כמדומני – "טמטמת פוסט-קולוניאלית".
ראשית, כדי להימנע מחשדות שווא, אבהיר מראש שאני רואה במטריית התיאוריות הפוסט-קולוניאליות זרם הגותי חשוב מאין כמותו, גם תיאורטית וגם פוליטית. בזכות התיאוריות הללו אנו יכולים לראות עד כמה הליברליזם ה"אוניברסלי" הוא לבן, שבטי ועיוור צבעים ואפליות גם יחד; בזכות הפוסט-קולוניאליזם אנו יודעים להבחין במגמות תרבותיות מובלעות ומוסוות של גזענות או הבניית האחרים האקזוטים כנחותים או כאובייקטים – להבדיל מסובייקטים – פוליטיים. כל אלו ועוד הן סוגיות חשובות לאללה.

דווקא משום שהתיאוריה הפוסט-קולוניאלית יקרה לליבי אני זועם על ביזויה באמצעות "הטמטמת הפוסט-קולונאלית", שהיא צמצומה של התיאוריה הנ"ל לכדי תסריט רגשני של טובים מוחלטים נגד רעים מוחלטים; שהיא הפיכת הפוסט-קו' לפרספקטיווה האפשרית היחידה על העולם החברתי ואינוסה של המציאות לכדי תבנית של מדכאים ומדוכאים אבסולוטים. כל שאר היבטי המציאות, אלו שלא מסתדרים עם התיאוריה [חששות ביטחוניים למשל] הם תירצים, הסחות דעת, קונספירצות של השלטון או טראומות נפשיות שמעוותות את תפישת מציאות.
כן, הטמטמת הפוסט-קו' לא יכולה להתייחס לאתגרים פרקטיים, פחדים מבוססים, וקשיים אוניברסלים בתקשורת בין תרבויות שונות אלא מתוך הפרספקטיווה של מחפצנים נ' מחופצנים. נכון שחלק מצרות האופקים ומהצמצום [רדוקציה] הזו טמון כבר בתוך התיאוריות עצמן [הבנתי שפאנון הוא כזה, בוודאי שאת פוקו ניתן לראות גם כשייך למשפחה]. להגנתן של התיאוריות אומר כי: א. התיאוריות הללו ראוי שיישמשו כפרספפקטיווה נוספת בארגז הפרספקטיוות המגוון שלנו, מעין משקפיים שיודעות לזהות יחסי דיכוי וחיפצון ולא יותר מכך. ב. שהתיאוריות הללו פותחו ברובן בכל זאת בתקופה שהפוסט עוד לא היה כל כך פוסט ויחסי הדיכוי היו עדיין טריים ומובהקים יותר. ג. שבעולם האמיתי, בהמשך לנקודה א', תיאוריה אחת ממילא לא יכולה להסביר הכל, ולא צריכה להסביר הכל.

בוודאי ובוודאי שברמה האופרטיבית אין לתיאוריות הפוסט-קו' הרבה סיי, לרוב, אלו תיאוריות ביקורתיות ובמיטבן הן אף מודעות להיותן פרספקטיווה ביקורתית ולא פרוגרמה מדיניותית. אבל לטמטמת הפוסט-קו' יש גם יש שאיפות פסאודו-אופרטיביות, הנדמות כפנטזיות אך מועברות בלהט מעשי – עולם ישן עד יסוד נעשה לו דה-קונסטרוקציה וכולם יוותרו על הפריווילגיות שלהם בלופ אינסופי וירגישו אשמה, הרבה אשמה.
כשל נוסף של הטמטמת הוא הפרסונליזציה. כמה שזה נכון לבקר את תעשיית קולנוע האינדי האמריקאית על כך שהיא [נניח] לא מציגה מספיק גיבורים אפרו-אמריקאים, ככה זה מטומטם לבוא לסרט אינדי אמריקאי ספציפי ולבקר אותו מדוע אין בין שני גיבוריו [אהוב ואהובה, נניח] שחור. באותו אופן, עד כמה שזה נכון להצביע על קטגוריה חברתית מסויימת, נניח אשכנזים, כמי שהיא – סטאטיסטית – במעמד פריווילגי, כך זה בעייתי, מוסרית ואמפירית, לבוא לאדם אשכנזי ספציפי ולהוכיח אותו שהוא יש לו\לה פריווילגיות. ראשית, ללא היכרות מוקדמית עמו\ה, זו יכולה להיות שטות מוחלטת מבחינת מעמדו של האדם בחברה בכל מיני פרמטרים. שנית, להטיל את עול המבנה החברתי הבעייתי על אדם ספציפי, באופן שגורם מן הסתם לבלבול בין וייב של האשמה להלך רוח של ניתוח חברתי קר, זה לא אופן פעולה אופטימלי. לא אתמם, לא ניתן להימנע מכך לחלוטין, במיוחד במפגשים טעונים בין אנשים ממעמדות אתנו-סוציו-קולטורו-אקונומים מרוחקים, אבל לנהוג כך כדרך קבע כמעט, כשטאנץ מקובע, זה לעבור את הקו שבין להט רגשי הגיוני לקרוסייד.
חבל, כי הטמטמת הפוסט-קו' עלולה לגרום לאנשים לזרוק את התינוק עם המים, לוותר על הביקורת הכה חשובה משום שביטוייה בשיח הפופולרי נגועים כל כך בהגזמה וברדוקציוניזם של הטמטמת. ואז יהיה זה בבחינת השוטה הפוסט-קו' הביקורתי עשה את שלו והוא יכול ללכת. האוסוציאציה למילה "כושי" היא רק בשכל הדכאני שלכם.

נ.ב – כדי שלא אצא זה האומר "מה העבודה הזו לכם, לכם ולא לו", אציין שאני עוסק פה בטמטמת הפוסט-קו' כתופעה שרבים, גם אני, נופלים בה לעיתים. אין אני בא לעסוק בקבוצת המטומטמים הפוסט-קו' ולבדל עצמי מהם כבעל פרספקטיווה אוניברסלית [למרות שאני בעד שאיפה לריבוי פרספקטיוות אני לא חושב שיש פרספקטיווה אוניברסלית וממילא תמיד תיהיה פרספקטיווה דומיננטית אחת שתנהל את כל הפרספקטיוות שננסה לאמץ על מנת להרחיב את האופקים].

4 מחשבות על “על הטמטמת הפוסט-קולוניאלית

  1. פינגבק: האם אקטיביסטים בשמאל מעודדים עוינות וטרור בקרב פלסטינים? | הבלוג של יריב מוהר

  2. ביקורת מצויינת – נהנתי לקרוא. אני רק לא כל כך מסכים עם הפסקה הראשונה על חשיבותו של הפוסט קולוניאליזם. לדעתי מלכתחילה נזקו היה רב בהרבה מתועלתו.

    • תודה. נאלץ גם לא להסכים על משהו : ) אבל מה לגבי הביקורת הכללית של הומי באבא על היחסים התרבותיים של משיכה-דחייה ואקזוטיזציה הנוצרים בין תרבות דומיננטית לתרבות נשלטת?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s