רות גביזון – המיתולוגיה הלאומנית שמאחורי הטענות המשפטיות הסדורות

אבקש לחשוף כאן כיצד אפילו טוענים סדורים ויחסית ליברלים למען הציונות המייהדת [להבדיל מצורות ציונות אחרות] מתבססים בעצם על מיתולוגיות לאומניות הרואות בימי קדם הצדקה לפעולה ו"בעלות" על טריטוריה לאומית אלפי שנים לאחר מכן. נתחיל על פרופ' רות גביזון, ללא ספק טוענת סדורה ושיטתית.

מעניינת התופעה של האנטיציונים בקריאתם את ההיסטוריה הראשונית של התנועה, שהם ציונים נלהבים, נלהבים מדי, כשהם באים להצדיקה כיום. כזוהי, במידה מסויימת, פרופ' רות גביזון. כך היא כותבת ביחס לטענה שהציונות קמה בחטא קדמון הדורש תיקון [מתוך"הרהורים על המשמעות וההשלכות של 'יהודית' בביטוי 'מדינה יהודית ודמוקרטית', עמ 17-18"]:

"אינני מקבלת טענה זו. 15 נכון שליהודים לא הייתה הזכות להקים מדינה בחלק מארץ ישראל בשנות השלושים של המאה העשרים, למרות קשריהם התרבותיים וההיסטוריים העמוקים עם ארץ ישראל, מאחר שהציבור היהודי בארץ היה אז קטן מאוד. אבל לא הייתה שום מניעה מוסרית לכך שהיהודים ינסו לשוב אל המקום היחיד בעולם שבו הם נהנו מעצמאות מדינית […] גם לא היה ציווי מוסרי שימנע מהם לפעול כדי ליצור בארץ מסה קריטית, לרכוש בה קרקעות ואף להפוך בה לרוב [גם במטרה מוצהרת מלכתחילה להפוך ארץ זו לארצם? – י.מ]. 16 אמת, אילו הייתה לתושבים הפלסטינים שליטה בארץ, הם לא היו מאפשרים ליהודים לעלות אליה בידיעה שאלה מטרותיהם. היה זה מזלם הרע של הפלסטינים שהם היו כפופים אז למסגרות שלטוניות שלא שמו בראש מעייניהן את מניעת הכניסה של יהודים לארץ ישראל ואת
התיישבותם בה."
בקיצור, האשם הוא בעות'מנים והבריטים שלא מנעו את עוול. על הדרך עשויה גביזון להצדיק גם הסתננות אריתראית על מנת להפוך לרוב שכן האריתראים הם בעצם אתיופים אתניים ולהללו זיקה ארוכת שנים לארץ ישראל, והרי אינה מתנגדת היא להגירות ["עליות"] לא חוקיות.

והנה ההמשך: "צריך להדגיש את הדברים. ההתיישבות הציונית בארץ ישראל פגעה, ואף התכוונה לפגוע, במרקם החיים של התושבים. הייתה למתיישבים כוונה לשנות את אופי החיים הציבוריים בפלשתינה […] וגם על ידי פיתוח תרבות יהודית־עברית שתתפוס מקום מרכזי, או אף הגמוני, בארץ ששלטה בה תרבות ערבית־מוסלמית. אולם פגיעות אלה אינן עולות כדי הפרת זכות.לקהילה ילידית יש אולי הזכות שכוח קולוניאלי לא יהפוך אותה למיעוט בארצה. אלא שהיהודים בארץ אינם כוח קולוניאלי במובן המלא של מילה זו. אין להם 'מדינת אם' שממנה הם באים ואשר את תרבותה הם מבקשים להשליט בארץ לא להם. היהודים אמנם נעדרו מן הארץ שנים ארוכות ככוח
מדיני ממשי, אבל הם שבו לציון דווקא מפני שמבחינת קשריהם התרבותיים וההיסטוריים עם הארץ הזאת הם קהילה ילידית במובן העמוק ביותר של המילה".

זהירות, אישה מכובדת קפצה זה עתה מהעולם הנורמטיבי-הבינלאומי של הצדקות לעבר מיתולוגיה תנ"כית פרימורדיאלית כהצדקה לבעלות לאומית על טריטוריה, תהום עמוקה בין שני העולמות.

הבהרה מאוחרת:
אותי עוולות העבר הרחוק פחות מעניינות כשלעצמן, אלא עולם ההצדקות של הציונות-המייהדת, שמוצא לו תקופה בעייתית מוסרית שבו יהודים עלו לארץ בניגוד לחוק [עד הצהרת בלפור] או בחסות מעצמה קולוניאלית דורסנית [לאחר הצהרת בלפור]. וכדי לפתור את הבעייתיות המוסרית הזו בנראטיב ההיסטורי, במקום לומר הייתה עוולה, בזמנו לא הייתה הצדקה, כעת זה לא רלוונטי, הם אומרים בעצם: התנ"ך זה הקושאן. והופכים מורשת רוחנית\דתית\לאומית מכובדת לרישום בטאבו בקנה מידה לאומי שלא פג תוקפו גם לאחר אלפי שנים ושמצדיק נישול עם אחר מזכויותיו הלאומיות. המהלך ההצדקתי הזה של בריחה לפרימורדיאלי היא המקוממת והחושפת את הפרצוף האנטי-ליברלי של פרופ' גביזון.

14 מחשבות על “רות גביזון – המיתולוגיה הלאומנית שמאחורי הטענות המשפטיות הסדורות

  1. ואולי לא תיאולוגיות ציפיות אלא תרבותיות אתניות? זה שהייתה קבוצה תרבותית אתנית יהודית קשב להכחיש. גם את הזיקה, התרבותית של אותה קבוצה לחבל הארץ שבין הים לירדן קשה להכחיש. מכאן הקפיצה כבר לא כל כך גדולה… ומבחינה זאת אנחנו אכן ייחודיים (ואני שונא ייחודיות מהסוג הזה) – אנחנו הלאום היחיד ששרד כלאום (פרט לצוענים – אבל בתרבות שלהם, ככל שאני יודע, אין כל היסטוריה של לאום) ללא אדמה. גם אם זה צריך להתמודד.

    • הי עם, אני לא מכחיש ולא מזלזל במורשת ה[סמי-]לאומית של עם ישראל או בזיקתו ההיסטורית-רוחנית לארץ ישראל. אבל אין בכך הצדקה להתיישבות עם כוונות השתלטות לאומית בתחילת המאה הקודמת.

      בעיקרון מה שהיה היה, לא מחרבים מדינה בגלל חטא קדמון בעת הקמתה [שאז לא מעט מדינות דינן להימחק] אבל להצדיק מתוך ההיסטוריה הזו השתלטות לאומית באמצעות הגירה זוחלת ואסטרטגית, הצדקה כיביכול נורמטיבית\משפטית במונחים המקובלים בעולם המודרני, זה לחשוף את היסודות המוסריים הלאומנים שלך. כאמור, מה שיהיה היה, אבל לפחות אפשר לראות זאת באור ביקורתית. הייתי יכול יותר להבין טיעון של הישרדות – לא הייתה ליהודים ברירה אחרת כמיעוט נרדף. מילא

      • הי!

        זה שהיה סיפוח זוחל ופגיעה בפלסטינים, לא אומר שתי הידיים שאחזו בתלית לא אחזו בהן בזכות. בוודאי שהפלסטינים נפגעו, הן באופן פרטי והן כקהילה מהקמת הארץ. אני חושב שמי שאומר אחרת משקר, ומי שחושב אחרת משקר לעצמו. בגלל זה כל האנטי-נקבא נראה לי כל כך מגוחך. וכי יש ספק שקמנו על חורבות יישוב (במובן הרחב) פלסטיני?
        .
        השאלה שניסיתי לחשוב עליה היא האם, שלמרות שברור שהיד הפלסטינית אחזה בתלית בזכות, יכול להיות מצב מוזר בו גם היד היהודית אחזה בתלית בזכות? וזאת מבלי, כמובן להסכים עם מה שהיד היהודית עשתה ב-1948.
        .
        זה רלוונטי לגבי היום, כמובן, כי התלית הממורטטת הזאת עדיין צריכה להספיק לכסות את הכתפיים של כולם. די ייבשתי את הדימוי הזה לגמרי.

    • נעם, אפשר להתווכח על כל הדברים ההיסטוריים הללו לא מעט. אותי זה פחות מעניין אלא עולם ההצדקות של הציונות-המייהדת, שמוצא לו תקופה בעייתית מוסרית שבו יהודים עלו לארץ בניגוד לחוק [עד הצהרת בלפור] או בחסות מעצמה קולוניאלית דורסנית [לאחר הצהרת בלפור]. וכדי לפתור את הבעייתיות המוסרית הזו בנראטיב ההיסטורי, במקום לומר הייתה עוולה, אז לא הייתה הצדקה, הם אומרים בעצם: התנ"ך זה הקושאן. והופכים מורשת רוחנית\דתית\לאומית מכובדת לרישום בטאבו בקנה מידה לאומי שלא פג תוקפו גם לאחר אלפי שנים ושמצדיק נישול עם אחר מזכויותיו הלאומיות. המהלך ההצדקתי הזה של בריחה לפרימורדיאלי היא המקוממת והחושפת את הפרצוף האנטי-ליברלי של פרופ' גביזון.

    • נעם, יכול להיות ש"אם כבר" חייבים להתיישב היכן שהוא עדיף במקום עם קשר היסטורי\מיתי. אבל אז הקשר הזה הוא טיעון משני לחלוטין. מדובר במצה של הישרדות שדוחק את ההצדקות המוסריות הצידה. לא כך ניסחה זאת גביזון, לא ההישרדות המייתרת את המוסר הובילה אותה אלא ניסיון להצדקה מוסרית.

  2. האובססיה להצדיק את המפעל הציוני שוב ושוב כבר כ"כ מושרשת בתרבות ובשיח שלנו, גם האינטלקטואלי, שאנחנו כבר לא שמים לב לכך שיש אי-נורמליות רבה בתנועה לאומית אשר מצדיקה את קיומה שוב ושוב. אילו הכל היה "בסדר", "מוסרי", "חוקי", וכיו"ב אלף תארים, לא היה צריך להצדיק את קיומנו, כשם שארה"ב והונגריה לא מצדיקות את קיומן השכם והערב.

    אלא שכנראה גם אופי המדינה דה-יורה וגם הפרקטיקה כלפי מיעוטים דה-פקטו (הן האזרחים שבהם והן הנתינים) מביאים אותנו שוב ושוב חזרה אל האובססיה שלנו. וכשיש אובססיה, לא שמים לב שכבר לא צריך להצדיק את קיומנו, כי אנו כבר כאן, ורובנו אפילו לא בחרנו להיוולד כאן. אלא שאנו "מצדיקים" את העבר בעצם אך ורק כדי להצדיק את ההווה ואת העתיד – את אופיו האתני של השלטון, לרבות את קיומה של דיקטטורה צבאית בחצי הארץ. כשהשלטון יהיה שוויוני באמת כלפי כל אזרחיו, ייתכן מאוד שניגמל מהאובססיה.

      • יריב לא כל כך הבנתי (אני לא מנסה להיות ציני). אני לא כל כך מבין את המונח "ציונות מייהדת". אבל יותר מזה אני לא כל כך מבין את הנחת היסוד (אני חושב).

        זאת אומרת, ברור לי שהייתה עוולה במובן הזה זה שהפלסטינים נושלו ממולדתם. ואפילו היה בן גוריון מלאך שרת, והיה מוכן לחלוק את הארץ עם הפלסטינים ולא לגרש אותם, הרי שבכל מקרה במקום ארץ שהייתה כולה שלהם, כעת היה עליהם לחלוק את הארץ, שזו ללא ספק פגיעה.

        וגם ברור לי שהעובדה שכך קמו כל אומות העולם (ז"א אלפי שנה נדדו עמים, כבשו ונכבשו, וזה שב-1648 או ב-1918, או ב-1928, או ב-1945 החליטו להקפיא את המפה לא אומר שדווקא שם היה ראוי להקפיא אותה) לא אומר שזאת דווקא דרך מוסרית להקים מדינה ולאום.

        אבל, כאמור, הייתה לסבא וסבתא שלי בעיה קשה בגלל אנטישמיות, וזאת בעיה שנבעה מכך שהם השתייכו לקבוצה תרבותית ללא ארץ (ראה ארנדט על המקורות של הטוטליטריות). עכשיו, למה דווקא הפלסטינים? כי הם ישבו במקום הכי קרוב לארץ עבור סבתי וסבי. האם היה הוגן יותר שאומות העולם יתחלקו בזה ולא הכל ייפול על הפלסטינים – בוודאי. אבל הם במקרה ישבו כאן, וזה הכי קרוב למולדת שהיה לסבי וסבתי. ואם כבר לשבת היכן שהו, האם הקשר ה"מיתי" לא עדיף מהיעדר קשר כלל?

        יניב, להיות נורמלי זה כל כך משעמם. לי זה נראה דווקא ברי שאנחנו עוסקים בהצדקה לקיומינו, זה מראה שאנחנו לא שלמים עם זה. אם כולם יישכחו שהיו פה אי פעם פלסטינים זה יהיה הרבה יותר מאדיג. אבל את תדאג, גם האמריקאים וגם ההונגרים עוסקים באובססיביות בזהות הלאומית שלהם.

      • נעם, יכול להיות ש"אם כבר" חייבים להתיישב היכן שהוא עדיף במקום עם קשר היסטורי\מיתי. אבל אז הקשר הזה הוא טיעון משני לחלוטין. מדובר במצה של הישרדות שדוחק את ההצדקות המוסריות הצידה. לא כך ניסחה זאת גביזון, לא ההישרדות המייתרת את המוסר הובילה אותה אלא ניסיון להצדקה מוסרית.

      • נעם,
        העיסוק האובססיבי בהצדקה לקיומנו מעיד בעיקר על חרדה עמוקה. זהו עוד סימפטום לכך שהחברה הישראלית היהודית איננה בריאה בנפשה. אפשר היה להסתכל על זה כמשהו בריא אם העיסוק הזה היה בונה, מעצב או מעמיק את הזהות שלנו (כלומר, עיסוק קונסטרוקטיבי). זה אינו המקרה. העיסוק הזה *ברובו הגדול* בנוי על הקפאת המצב והצדקה בדיעבד של כל מה שעשינו כדי להגיע אליו. הפלסטינים אולי לא נשכחים, אבל מושלחים הצידה בשלל טענות ידועות ולעוסות.

      • יניב, זה פונקציה של מי שעוסק בזה. אני מסכים איתך שחלק מהעוסקים בזה עושים זאת מזווית מאוד לא טובה (אני נזהר מלהשתמש בביטויים כגון "חולה נפש" – בעולם שלי הם מסירים אחריות). אני בהחלט מסכים איתך גם שככל שהדיון הזה נעשה על מנת להצדיק בדיעבד עוולות הוא דיון לא בריא. זה לא אומר שאין מקום לדיון קונסטרוקטיבי בנושא. הטענה הספציפית הזאת של גביזון, בפני עצמה, איננה דווקא "חולה". אם כי, כתבים אחרים שלה בהחלט יוצרים אצלי שאט נפש.

      • נעם,
        אני בוודאי לא הראשון שמייחס חרדות לחברה הישראלית-יהודית (למעשה, יריב מרבה לכתוב על זה). הפחד מהשמדה, משואה שניה, וכד' מאפיין את החברה, ויש להכיר בבעיה הזאת כדי לפתור אותה, לא חלילה כדי להסיר אחריות. לצערי, מעצבי דעת הקהל רק מחמירים את הבעיה הזו במקום להתמודד איתה, הן בגלל שזה משרת אינטרסים פוליטיים (לדוגמא, ביבי), הן בגלל שהם עצמם סובלים מהחרדה (ביבי?), והן כדי לקבל חיילים חדורי מוטיבציה.

        אני רואה באובססיה להצדיק את קיומנו חלק מהחרדה הזו. כאילו ממש קיימת תפיסה שאם לא נעמוד על המשמר ונצדיק כל גרגר וגרגר מקיומנו ומתולדות הציונות, זה רק עניין של זמן עד שידחסו אותנו שוב ברכבות. מהבחינה הזו, הדיון הזה הוא לא קונסטרוקטיבי, שהרי זהו לא דיון כלל: המסקנה של הדיון מחויבת (ופה אין הבדל בין גביזון לבין אחרון הטוקבקיסטים), וכל שנותר הוא להביא שלל טיעונים כדי להגיע אליה. לא ממש מאפיינים של דיון. הדבר נכון גם לגבי חלקים בשמאל הרדיקלי, אשר לא עוסקים במורכבות המצב ובעיצוב זהות מורכבת יותר, אלא שואפים להוציא את עצמם מהעוולות שעוללה הציונות באמצעות התכחשות לה, הרס כל היסודות שבנתה, ובנייה מחדש של משהו אחר לגמרי.

        דיון אמיתי, כפי שכבר ציינתי, היה מסתכל אל העבר כדי להבין את ההווה וכדי לתקן למען העתיד, לא כדי להצדיק את הכל באופן חרדתי. דיון כזה ישאף לעצב את העתיד מתוך העבר הבעייתי, לא מתוך הצדקתו ולא מתוך התכחשות לו.

  3. אני לא חושב שההשרדות מייתרת מוסר כאן – אני חושב זה קשור זה בזה באופן שלא ניתן להתרה. הזכות להגדרה עצמית יוצרת היא מוסרית בפני עצמה. והזכות הזאת מצדיקה את הפעולה של הקמת היישות מדינית. היות ובעולם המודרני קשה מאוד להתקיים כיישות תרבותית לאומית ללא מדינת לאום (גם אני רוצה לדמיין עולם ללא מדינות, אבל זה לא קל כפי שג'ון לנון טען), זה הופך גם לעניין השרדותי. אבל זה גם עניין מוסרי כי קיומה של יישות תרבותית לאומית היא עניין שקיומו ראוי בפני עצמו.

    אם זה יוצא מעגלי אז זה הצליח לי – כי הכוונה היא שהדברים לחלוטין קשורים זה בזה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s