איך ייתכן ה"דו" בדו-לאומיות?

פורסם לראשונה ב"ארץ האמורי".

דווקא בתור מי שתומך מאוד באתוס דו-לאומי בישראל אני נדהם מאי-ההכרה בלאומיות היהודית בקרב מי שאמורים לתמוך בדו-לאומיות בשמאל הראדיקלי. בעת שרואים ניצנים לפריחת הדו-לאומיות כקבוצה סוציולוגית – עם טקסי זכרון אלטרנטיביים, מקומות בילוי (כמו בר האנה לולו או אל ביר), רשת בתי ספר דו-לשוניים וכו' – ראוי לעמוד על העניין הזה ביתר שאת. איך ניתן שתיהיה זו "דו" לאומיות כשיש צד אחד הגאה בלאומיותו וצד שני במחנה הדו-לאומי, היהודי-שמאלני-ראדיקלי, שחלקים נרחבים בו דוחים את הלאומיות היהודית מכל וכל?


בתכתובת פנימית עם כמה ממכרי הראדיקליים על נושא מסויים ציינתי כבדרך אגב כי "מן הסתם זה ברור שדחיקת האחר הפלסטיני לא הייתה מטרתה היחידה ואף לא העיקרית של הלאומיות היהודית שהתגבשה בישראל" [בכוונה לא השתמשתי במונח הטעון צ.י.ו.נ.ו.ת]. וכמה מהם השתוממו: בוודאי שהמטרה היחידה של הלאומיות היהודית הייתה נישול הפלסטינים. ומה עם זכות ההגדרה העצמית? כנראה שהיא לא ראויה להינתן למי שזהותם היא, כיביכול, נישול האחר ותו לו. "גישה זו אינה נבדלת עקרונית משלילתם של הציונים את הלאומיות הפלסטינית", כתב פרופ' אמנון רז-קרקוצקין, כשטען כי עיסוק בדו-לאומיות ודה-קולוניזציה מחייב את הפוליטיקה הראדיקלית לעסוק בזכויות הקולקטיביות הלא ברורות של היהודים בין הירדן לים, אולי אף יותר מאשר בזכויות המעוגנות של הפלסטינים. אך נדמה שהשיח הזה נותר סקולרי בעיקרו[1], גם בקרב ערבים וגם בקרב יהודים.


נדמה לי שכדי להגיע לפסילה כמו שציטטתי מעלה, של הלאומיות היהודית, דרושה צורת הסתכלות המבוססת על ניתוח הלאומיות מתוך פרקטיקות ברמת המדינה, מבלי להתחשב כלל באמונות ועולמות המשמעות של הפרטים הלוקחים חלק בקולקטיב הלאומי. יש בכך הרבה חוכמה, אבל הניתוק המוחלט והקיצוני מהרמה של האנשים הפשוטים, "השחקנים", עומדת בניגוד לשכל הישר, להיבטיה המרובים של המציאות החברתית כמו גם להסכמות אליהם הגיעו בדיסציפלינות של מדעי החברה, לאחר שיח ומחקר רב, בדבר הצורך בסינתיזה בין הרמה המבנית לפרטים האנושיים המקיימים ומבנים תופעות חברתיות כמו לאומיות. ואם משקללים גם את האנשים עצמם, הרי יש לשאול:  האם כל ישראלי שמרים את הדגל בגאווה ביום העצמאות חושב קודם כל ובעיקר על נישול הערבים? ואם לא, האם ישנה איזו לאומיות יהודית-ישראלית מופשטת המנותקת עד כדי כך ממה שמאמינים הפרטים הנושאים את אותה לאומיות בתודעתם ובהתבטאויותיהם הציבוריות?


כידוע, חשש דמוגרפי במערכה הראשונה סופו ניקוי אתני במערכה האחרונה. אפשר שבפועל הרעיון של כינון בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, שמחייב לדעת רבים גם רוב ושליטה יהודית, לכל הפחות טומן בחובו את הפוטנציאל לנישול, דחיקה ואף גירוש בפועל של המיעוט הלא-יהודי שחי בארץ. וזה כבר הוכח כפוטנציאל שהתממש. אומנם הרעיון של בית לאומי דווקא לא נושא הכרח לשליטה או להיות רוב, והסוגיות הללו מאפיינות מתחים ביחסי רוב ומיעוט במדינות רבות, אפילו במערב אירופה. רק שלאור טראומות העבר של העם היהודי, הוא חש ביתר שאת שלא תיתכן כל ערובה לביטחונו מלבד להיות רוב עם שליטה בלעדית במרחב בו הוא חי. לפלמים והצרפתים בבלגיה, למרות מתיחות מסויימת, אין סף רגישות כה נפיץ. אבל ראו, ברגע שמגיעה למדינתם הגירה מוסלמית, ותיזה על סכנת השתלטות, שגזענים לבנים מלבים באגדות וקיצוניים מוסלמים בהתבטאויות, פתאום חרדתו של הרוב הבלגי הלבן גואה ואין לדעת היכן תעצור. אם כך אצל הבלגים, אין פלא שלהיות מיעוט או אפילו לחלוק ריבונות עם ערבים זו סכנה קיומית לפי תפיסתם של רוב היהודים בלאומיותם. שינוי של התודעה הקולקטיבית הזו ייקח זמן, וידרוש לא רק תהליכים פסיכולוגיים או אידיאולוגיים אלא תמורות באתוס הלאומי, הפוליטי והדתי במרחב סביבנו כך שהתחושה הזו של סכנה קיומית מהאחר תיעלם. עמד על כך היטב פרופ' רז- קרקוצקין במאמרו הנ"ל. בכל מקרה אנו עוד רחוקים מנסיבות בהן הישראלי-יהודי הממוצע יחוש בטוח לחיות במזה"ת תחת משטר שאינו הגמוניה יהודית יציבה.


כך יוצא שבינתיים יש בלאומיות היהודית מרכיב שרואה הכרח קיומי בנישול ודחיקה. זהו מאפיין חמור הצמוד ליישומה בפועל של הציונות אבל זהו גם מאפיין נסיבתי, וקשה להגדירו כמטרת הלאומיות היהודית או כמהותה. עם זאת בטווח הנראה לעין הלאומיות היהודית היא אכן לאומיות מנשלת דה-פאקטו להבדיל מלאומיות המקיימת יחסי שכנות תקינים והנפתחת בהדרגה להרחבת בסיס זהותה. המצב עגום, אבל הדרך לסדיקתו אינה רטוריקה המציעה את מחיקת הלאומיות היהודית מהיסוד וכינון משהו חדש ושונה לחלוטין. רטוריקה כזו מן הסתם רק מחזקת את תחושת הרדיפה והסכנה הקיומית ההופכת את הלאומיות היהודית ליותר מסתגרת, תוקפנית ואף מסוכנת לעצמה ולסביבה.


תמונת המראה לכך היא הלאומיות הפלסטינית, משום שזו חוששת בעצמה מלהיות מיעוט. אביא פה ציטוט של ז'בוטינסקי שמצטט בתורו תשובה חדה ומבריקה של בטאון פלסטיני מתחילת המאה ה-20 לנאום פייסני של סוקולוב: "על נאום זה השיב העתון הערבי 'אל כרמל' במאמרו הראשי, שאת משמעו אני מוסר על-פי הזכרון אך במדוייק. […]מובן, שהציונים אינם חולמים עכשיו לא על גירוש הערבים, לא על דיכוים ולא על ממשלה יהודית; מובן, שברגע הנוכחי הם רוצים בדבר אחד בלבד – שהערבים לא יפריעו להם לעלות. הציונים מבטיחים, שהם יעלו לארץ רק בהתאם לכושר-הקליטה הכלכלי של ארץ-ישראל. אך בעניין זה לא היו לערבים ספקות מעולם: הרי דבר זה מובן מאליו, […] 'רק בזה' רוצים הציונים; – ודווקא בזה אין הערבים רוצים, משום שאז ייהפכו היהודים לרוב, ואז ממילא תוקם ממשלה יהודית, ואז יהא תלוי גורלו של המיעוט הערבי ברצונם הטוב של היהודים; ושלא נוח להיות מיעוט, – על זאת היהודים עצמם מספרים בדרך נמלצת מאוד. ומשום כך אין כאן שום אי-הבנות. היהודים רוצים בדבר אחד בלבד – בעליה חופשית; והערבים דווקא בעליה יהודית זו אינם רוצים."


הפוביה מלהיות מיעוט, פוביה בעלת הפוטנציאל לאלימות ונישול, איננה, אם כן, נחלתה של הלאומיות היהודית בין הירדן לים. וודאי שיש מידה רבה יותר של צדק בידי הפלסטינים שכעם ילידי לא היה זה הוגן ואף לא אנושי כי יחוו תהליך נישול לאומי מידי ציונים אירופאים הבאים לפה בניגוד לרצונם תחת שלטון של הקלוניאליזם הבריטי הדכאני. אבל מרגע מסויים, לאחר שנולד פה דור חדש, שאלת ההגעה לארץ קצת פחות רלוונטית – הרי לא ראוי להעניש את בנותיהם ובניהם של המתיישבים הציונים הראשונים, כפי שלא ראוי להעניש את צאציו של פושע. כעת יש פה פשוט שני קולקטיווים לאומיים שלא מוכנים להיות מיעוט, ולשניהם נימוקים היסטוריים כבדי משקל.


נכון עוד שכיום הרבה יותר פלסטינים (בוודאי מקרב אזרחי ישראל) מאשר יהודים מוכנים לחיות בהשלמה כמיעוט לאומי בישראל הריבונית. גם תמיכה מסויימת בזכות השיבה לא מבטאת בהכרח חשש מהיות מיעוט ולא תוביל בהכרח לרוב פלסטיני. הלאומיות הפלסטינית התגברה טוב יותר על הפוביה מהיות מיעוט. ובגלל שבידי הישראלים הכוח, טבעי לצפות שדווקא הם, יותר מאשר הפלסטינים, יקדמו שינוי אווירה ביחסים בין העמים ובין רוב ומיעוט.


אבל כשזה נוגע ליהודים וערבים במזרח התיכון כולו, יחסי הכוחות והתפקידים קצת משתנים. ישראל היא אולי מעצמה אזורית אך היא עדיין מאכלסת מיעוט קטנטן במזה"ת שהרוב צריך לדעת להכיל ולהושיט לו יד שמציעה הוגנות וקבלה, לצד תביעה קשוחה להפסקת דיכויים של הפלסטינים. היוזמה הערבית היא צעד בכיוון הנכון, וישראל אוטמת את אוזניה אליו. אבל לצדה יש לא מעט מפגנים של חוסר קבלה של מיעוט יהודי כקולקטיב לאומי במזה"ת – חוסר קבלה המקופל בריבוי המשמעויות של המונח "ציונות", שליהודים אומר "זהות קולקטיבית" (כשנישול וייהוד אולי נתפשים כאמצעי לשרוד כקבוצה) ועבור הערבים אומר מושג זה פשוט "ייהוד ונישול" כמטרה אינהרנטית לעצם הזהות היהודית-לאומית.


לכן סוגיית המהות של הלאומיות הישראלית [או הפלסטינית], כמהות מנשלת, היא סוגיה עקומה. היא נכנסת לסדק בו השפה מפסיקה לתאר מציאות חברתית ומתחילה לברוא אותה. איום על כלל הזהות היהודית (או הפלסטינית) הקולקטיווית – שהיא כיום בפורמט לאומי יותר מאשר דתי-תרבותי – לא יוביל אותנו לדו-לאומיות וחיים ביחד ואף לא לחיבור למרחב המזרח תיכוני. מה שדרוש הוא ערעור על הפוביה מלהיות מיעוט – פוביה זו היא המקדמת נישול ואף ניקוי אתני בעת הצורך. לכך דרושים לא רק שכנועים אינטלקטואליים, אלא ייסודם של מבנים חברתיים אמיתיים – ייסודו של מיעוט לאומי שהוא דו-לאומי ורב-תרבותי, מיעוט המהווה דוגמא ומופת לחיים הגונים ביחד, מעבר לטראומות העבר, מיעוט עם מוסדות, טקסים, סמלים וריטואלים משלו, אולי אפילו דגל נפרד. מיעוט שמכיל בפועל שתי זהויות קולקטיוויות ולא רק אחת. כי רק זהות מכילה באמת היא ערובה לביטחון, שכן השואה והנאכבה ארעו שתיהן בגלל הלאומנות האקסקלוסיבית ולא רק בגלל הגרמנים או הציונים או הערבים כקבוצות קונקרטיות. אפשר שההכלה הזו היא פרקטיקה של ביטחון לא פחות מפרקטיקה של צדק.
—–
1. הנה שני דוגמאות יוצאות דופן יחסית לעיסוק בזכויות הקולקטיוויות של היהודים במסגרת אתוס דו-לאומי ודווקא מכיוון פוליטי יותר מרכזי, באופן מפתיע. הם עלו במסגרת הגיליון המיוחד האחרון של "המרחב הציבורי – כתב עת לפוליטיקה וחברה" בעריכת יואב קפשוק, שעסק במודל המדינה האחת.
דוגמא בעייתית ונדירה לכך היא מאמרו של ד"ר אורן ברק העוסק דרך מסמך החזון הערבי, בצורך בהסכמה ערבית על הזהות היהודית וזיקתה השווה לארץ.
לדעתי החלק החזק – והמובלע – בביקורתו של ד"ר ברק הוא הפניית תשומת הלב לשימת המשקל המכרעת על ההיבט הפרימודריאלי, הילידי, לזכויות של זיקה של קולקטיב למדינה במסמכי החזון, מה שעשוי לעודד גם לאומנות פ'ולקית על כל בעיותיה כמו גם לעודד את האתוס היהודי המקביל – היינו פה ראשונים, לנו זכויות יתר.
ואילו ד"ר אלכסנדר יעקובסון, מנסה לתאר עצמו גם כן כדו-לאומי במובן כלשהו הנוגע לאתוס אזרחי, ומתמקד אף הוא בשלילת הלאומיות היהודית כבעייתית בתוך "הדו" לאומיות הזו, אך הוא לא עומד על הבעייתיות בהיות הלאומיות הייהודית מנשלת דה-פאקטו מאז כינונה בישראל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s