למה אי אפשר להוכיח ששנאה לאומית היא עניין בר שינוי

את כל הבעייתיות במדיניות הישראלית ניתן לנקז לתפישה אחת:
ההנחה ששנאה על בסיס לאומי היא גורם קבוע ובלתי משתנה!

צריך להודות, כמי שסבלו מאלפיים שנות אנטישמיות זו מסקנה טבעית: הרי תמיד שנאו אותנו. רק שמסקנה זו לא לוקחת בחשבון שיחסי רוב למול מיעוט חסר ישע וכוח אינם דומים ליחסים בין שני קולקטיווים לאומיים, שלשניהם יש לפחות מידה מסויימת של כוח. במסגרת כזו סביר שמתישהו תתפתח בקרב הצדדים מוטיווציה להימנע מתרגום השנאה לפעולה תוקפנית שתביא למעגל אלימות. במצב כזה שנאה – כזו שמובילה לפעולה, לא כזו שנשארת בגדר סנטימנט מאחורי הקלעים – לא חייבת בהכרח להיות גזירת גורל קבועה ותמידית.

שנאה לאומית אלימה יכולה לדעוך, בפרט בתנאים של הוגנות מכבדת המלווה בעוצמה קשוחה מצדנו. אבל כשהשנאה הפלסטינית נתפסת כנתון קבוע, היא מצדיקה באחת צעדי מנע "הגנתיים" למול הצד שנתפש כשונא ושוחר רעתינו מעצם מהותו. כמובן, מחוץ ל"תודעת השנאה הקבועה" אלו בעצם צעדים התקפיים ["עסק הביש", כדוגמא ישנה; כל פרויקט השליטה הצבאית בגדה כדוגמא עכשווית]. וכך יוצרים צעדי המנע ההתקפיים הללו – המדומיינים כהגנה – שנאה [חדשה] בצד הערבי ובפרט הפלסטיני; זה בתורו נתפס כהוכחה לכך שצדקנו, שהשנאה הפלסטינית היא נצחית וקבועה, תולדה של תפישה קדמונית או עוול היסטורי, ולא [לכל הפחות במידה רבה] תגובה רגשית-קולקטיווית למדיניות ישראלית מתמשכת.

ראו גם:
https://yarivmohar.wordpress.com/2009/01/29/%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%A7%D7%A9%D7%A8-%D7%91%D7%99%D7%9F-%D7%90%D7%9E%D7%95%D7%9F-%D7%9E%D7%AA%D7%A7%D7%A4%D7%95%D7%AA-%D7%9E%D7%A0%D7%A2-%D7%95%D7%A4%D7%90%D7%A9%D7%99%D7%96%D7%9D/

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s