להפסיק עם המושג "כיבוש" בשיח הציבורי

[פוסט זה נעשה רלוונטי במיוחד היום עם ההכשרה שעשתה ועדת לוי לכל הבנייה בשטחים שכעת מוגדרים רשמית כ"לא כבושים". ובאמת זה דווקא פתח לדבר על הכרעה ("הכרעה עכשיו!") – סיפוח מלא והכרה רשמית במשטר מסוג שונה בחלק מישראל, דמוקרטיה מהירדן לים או נסיגה]

בשיחותיי הרבות עם מתנחלים ואנשי ימין ברשת (ובמציאות) כשאני מדבר על "המשטר הצבאי" תחתיו חיים הפלסטינים בגדה רובם ככולם אומרים שזה מצב לא טוב או לא תקין. להפתעתי הם מכירים חד-משמעית בפגם המוסרי שבמשטר זה. גם אם הם מנסים לעיתים קרובות לטעון שהנסיבות מחייבות לעת עתה משטר צבאי, הבסיס הוא הכרה ברע מוסרי שבמשטר החל בגדה.

כשאני מדבר עם אנשים מקשת העמדות הזו על "הכיבוש", הם מייד מכחישים קיומו של דבר כזה. הסיבה ככל הנראה פשוטה: המושג "כיבוש" מעלה את הפריים של סוגיית ה"בעלות" על חבל הארץ הזה. האם הוא שייך לפלסטינים או ליהודים? שהרי אם ישראל "כבשה" את השטחים מכאן שהם אינם שלה. לכך הם לא מוכנים ולכן נאטמים מראש. מושג כמו "משטר צבאי" לא מתייחס לסוגיית ה"בעלות" על חבל הארץ אלא לאופי המשטר בו. יתרה מכך, קשה להתווכח עם קיומו של מישטר צבאי בגדה. ישראל הרשמית לא מתכחשת לו.

אז מדוע בעצם (בהקשר של מאבקי זכויות אדם להבדיל ממאבקים לאומיים) לא לכנות את המצב בשטחים בשם "משטר צבאי" או "משטר אפלייה" במקום "כיבוש"? מדוע להתאהב במושג הזה דווקא כשנדמה שמושגים אחרים פותחים ערוצי תקשורת הרבה יותר טובים? במיוחד בתחום זכויות האדם, מדוע לא למקד את תשומת הלב לסוגיית אופי המישטר להבדיל מלשאלה הטעונה של מי השטח הזה?

אפשר לטעון לטובת המושג "כיבוש" מכמה זוויות:

1. ישנו מאבק לאומי פלסטיני שזקוק לטריטוריה על מנת לקיים ביטוי לאומי. לכן לא רק סוגיית סוג המשטר בגדה על הפרק אלא הבעלות\ריבונות על השטח.

אבל זרם לא מבוטל של פלסטינים נוטה היום לפיתרון המדינה האחת ובכך מציב בעצמו את סוגיית אופי המישטר לפני סוגיית ה"בעלות" על חבל הארץ המכונה הגדה המערבית. זהו פריים אזרחי שמחליף את הרעיון של "בעלות" על חבל ארץ ברעיון של ריבונות דמוקרטית משותפת – דהיינו מתמקד בצורת המשטר ולא מצייר את הקונפליקט כמעין סכסוך שכנים על חלקת קרקע בסדר גודל לאומי. ההבנה היא כי לא משנה של מי הטריטוריה בכללותה כמו שמשנה איזה משטר מקצה אילו קרקעות למי ועל בסיס אילו עקרונות – שיוויוניים ושקופים או גזענים ומנשלים.

במיוחד בשדה של מאבק למען זכויות אדם – להבדיל ממאבק לאומי חשוב ומוצדק ככל שיהיה – קשה לי להבין מדוע השאלה לאיזה קולקטיב לאומי שייך חבל ארץ מסויים רלוונטית יותר (או רלוונטית בכלל) לעומת השאלה איזה משטר מתקיים שם. אפילו הזכות להגדרה עצמית אינה מחייבת ריבונות בהכרח, כי עם זכויות קולקטיביות וביטויים לאומיים שיכולים להתקיים גם במסגרת של "מדינה אחת".

העובדה שאנשים מלב המיינסטרים הישראלי מזהירים כי אנו עלולים להפוך למדינת אפרטהייד בעתיד (צחוק מר – מה ישתנה בעתיד הזה שלא מתקיים כעת?) מראה לנו עד כמה סוג המשטר בגדה היא סוגייה שיש לגביה הרבה יותר סיכוי לדיון ביקורתי אמיתי.

2. התנגדות נוספת לוויתור על בתווית "כיבוש": יש חשיבות במשפט הבינלאומי למושג של "שטחים כבושים", ממנו נגזרת תורה נורמטיבית שלמה שאמורה לחייב את ישראל.

תרשו לי לגחך. אותה תורה נורמטיבית אומרת שאסור להעביר אוכלוסייה של הצד הכובש לגור בשטח הכבוש. נדמה לי שמאות אלפי מתנחלים בשטחים מוחיכים כי המשפט הבינלאומי חסר שיניים בגדה. בנוסף, טיעונים משפטיים מקומם בעיקר בבית המשפט. בזירה הציבורית אנו זקוקים למושגים שנשענים על עולם הצדקות שמתכתב עם התפישות של ציבורים רחבים. אנו לא זקוקים להצדקות שמתכתבות עם החוק הבינלאומי או השופטים בהאג. אי-הבנה של הסוגייה הזו היא כשל קריטי של קהיליית זכויות האדם בישראל.

צריך להדגיש שגם אם עו"ד לזכויות אדם תתאר את המצב בגדה כ"משטר צבאי" בטור דעה בעיתון זה לא ימנע ממנה לטעון בבית המשפט שמדובר ב"שטחים כבושים". משטר צבאי יכול לחול בשטח כבוש וגם בשטח לא כבוש, ואין בשימוש במושג "משטר צבאי" כדי לקעקע טיעון משפטי מסוגת "השטחים הכבושים". העניין הוא אחר, עניין של שינוי הפוקוס הציבורי: אותו טור דעה יהיה פשוט בעל פוטנציאל גדול יותר לתקשר עם קהלים רחבים ואולי לגרום להם לערער מעט; למשל לערער בדבר ההצדקה לקיומו של משטר כה גורף וכה בעייתי בחלק נרחב מהשטח בו שולטת מדינה המתיימרת להיות, ולהתפס בעולם, כדמוקרטית.

המושג "כיבוש", כשהוא מבוטא בטור דעה בעיתונות, מחוץ לשדה המשפטי המקצועי, יש לו משמעויות עממיות אינטואיטיביות שאינן המשמעויות שהמשפטנים חושבים שיש לו. כל אותן משמעויות מקצועיות נכונות לשדה המשפטי, לא הציבורי. בשדה הציבורי מושג ה"כיבוש" מחזיר אותנו לשאלה הרבה יותר פרובלמטית רגשית ונראטיבית משאלת אופי המשטר – דהיינו מחזיר אותנו מושג זה לשאלת ה"בעלות" על השטח. ובכלל לא ברור שרצוי כי נדבר במושגים כאלו של "בעלות" על חבל ארץ נרחב ששייך לקולקטיבים מופשטים. אבל בשיח העממי כך זה נתפס.

אז אפשר לטעון בסנוביות ש"הציבור טועה" במשמעויות שהוא מעניק למושגים ה"מקצועיים" שלנו ואפשר פשוט להבין את האופן שבו קהלים שונים משתמשים במושגים. נדמה לי שזה הבסיס לתקשורת.

6 מחשבות על “להפסיק עם המושג "כיבוש" בשיח הציבורי

  1. כיוון מחשבה מעניין ומרענן כהרגלך. אולם אני תוהה מול איזה ציבור אתה סבור ששינוי השיח הזה יהיה אפקטיבי.
    לעניות דעתי, הציבור הימני-מסורתי, ימני-דתי וימני-חרדי ללא יוצא מן הכלל פועל מתוך מטרה להישאר לנצח בשטחי הגדה, וזו מטרה שמקדשת את כל האמצעים. לכן שינוי השיח לא ממש ישנה את עמדתם. מילים כבר מזמן איבדו ממשמעותן, ונראה לי שהצבעת על כך היטב בפוסט הקודם שלך על הפרובוקציה (ולהערכתי, אם במשך 40 שנה היינו משתמשים בביטוי "משטר צבאי" במקום "כיבוש", כיום היית כותב פוסט שצריך לשנות את השיח ל"כיבוש"…). כיום, לאחר ההתנתקות ואוסלו ב' (שלהם הם כה התנגדו), הם מזהים פוטנציאל בסיפוח שטחי C והשארת רוב רובם של הפלשתינים במובלעות שלהם, ובכך לעקר את טענת הכיבוש. לא ממש פתרון שמישהו – חוץ מהם – יקבל.

    באשר לציבור ב"מרכז", הוא ממילא פחות נעול על הבעלות על כל א"י (אחרת לא היה תומך בויתורים טריטוריאלים כמו ההתנתקות), וייתכן שהוא כיום נרתע מהביטוי "כיבוש" כי הימין המאיס אותו עליהם (באותו אופן שהשמאל המאיס את המתנחלים – הישג שאנו נוטים להתעלם ממנו) – אבל לא מהסיבות שכתבת.

    • ליניב,
      תודה ראשית. ושנית, העברת המוקד לסוגיית אופי המשטר תעודד תביעה להכריע לא באיזה שטח אנו רוצים להישאר, אלא איזה משטר אנו רוצים לכונן: דמוקרטיה של מדינה אחת, משטר אפלייה מוצהר בגדה או שמא דמוקרטיה מצומצמת יותר בשטח שאינו כולל את הגדה.

      הפוקוס הזה יביא רבים מהמתנחלים לצדד בתומכי הסיפוח של יו"ש ותעורר את המרכז מתרדמתו. לבסוף תיהיה הכרעה. תתפלא, אבל רבים מהאנשים במרכז לא מבינים כלל שיש – מנק' מבטם – סכנה של תרחיש המדינה האחת. זה הזוי, אבל ככה זה כשכל הדיבור הוא על ויתורים טריטוריאליים כן או לא…

      • "מול איזה ציבור אתה סבור ששינוי השיח הזה יהיה אפקטיבי"? שאלה מצויינת ותשובה שסיכויי היתכנותה נמוכים עד זניחים ללא המאבק הפלסטיני בעולם כולו להציג את המשטר הציוני כמשטר אפרטהייד וללא זניחת והוקעת ה"שותפים הטבעיים" והחלפתם באחרים.

        דיון ציבורי בסוגיית אופי המשטר לא התנהל ולא יתנהל במדינה הציונית. ישנם מספיק אנשים שיעשו הכל (כולל האשמות בריגול לחיזבאללה) כדי להסיט את הנושא מסדר היום. כרגיל, תומכי חד"ש נזכרים באיחור בהצעות שתומכי בל"ד העלו לפני שנים (רעיון המדינה האחת, הכרה בפלסטינים כקולקטיב, מלחמה בישראליזציה, מלחמת חורמה במושג ציונות ועוד ועוד).
        בנוסף לתאגיד הנשק המכונה משרד הבטחון בשיח הציוני, שיעדיף ליצור מלחמה כוללת מאשר לדון בסוגייה הזו, גם משת"פיהם בחונטה האשכנזית יטרפדו, כל אחד בדרכיו ובשיטותיו, דיון מעין זה.

        האקדמיה למשל תבגוד בייעודה. ב 2006 התנהל כנס בנושא אופיו של המשטר הציוני שתכניו יצאו בקובץ מאמרים "החריג ומצב החירום" (ון ליר והקיבוץ המאוחד). תוכל לקרוא שם על התייחסותה של רות גביזון וכן את תגובותיהם (בנפרד) של עדי אופיר ושל יהודה שנהב. גם שופטי בגצ יעשו ככל שביכולתם למסמס דיון בשאלה זו. הם חייבים להוכיח את לגיטימיות קיומם ולכן, כסרח עודף, גם את לגיטימיות המשטר. את שטיפת המוח הם ישאירו לאמצעי התקשורת הציוניים.

        לכן העברת המוקד לסוגיית אופי המשטר אינה אפשרית בתוך תחומי המדינה הציונית. היחידים שמעודדים (תמיד) תביעה להכריע הם "הקיצוניים משני הצדדים". מלחמתם של הציונים בשני אלה ידועה. מי שרוצה לעודד תביעה להכריע חייב לשתף עם אלו פעולה ולחתור למציאת המכנה המשותף ביניהם, כנגד המחנה המשותף של אנשי הסיירת טייסת שייטת עליהם הרחיב מאיר עמור, מאמר בהעוקץ. קבלת דבריו של השופט (היחיד שאינו אשכנזי) הוא הזדמנות מצויינת לכך. פינוי אדם, כל אדם, מביתו הוא הפרה בוטה של זכויות אדם, למרות שכשמדובר בפלסטינים ולהבדיל, במפוני הדירות של עמידר, ההפרה היא זדונית עשרות מונים מהפרה זו כלפי יושבי ההתנחלויות. טליה ששון (שייצגה את המדינה בעתירה לפסילת בל"ד ב2003) וחברותיה במה שמכונה השמאל הציוני-אשכנזי תצווחנה וצווחותיהן תגענה עד להאג, אלא שגם בהאג יושבים אשכנזים. גם אלה, בשיתוף פעולה של המשטרים שם – לקוחות של תאגיד הנשק הציוני – אינם מעוניינים לדון בשאלה זו, בניגוד גמור לדעתם של אזרחי מדינות אלו.

        "הקיצוניים משני הצדדים" לא מפרידים את סוגיית אופי המישטר מהשאלה הטעונה של מי השטח הזה. הנהר אותו נהר והים אותו ים, האדמה אותה אדמה וכיבוש האדמה (או כיבוש הארץ) הוא אותו כיבוש. כשהפלסטינים מדברים על כיבוש הם מתייחסים ל48. כך גם המתנחלים האידאולוגים. לשני אלו אין דבר חשוב יותר מבעלות על האדמות הפרטיות והקולקטיביות (או על הארץ המובטחת). לשני אלו המשטר הציוני ונציגיו מפריעים במימוש הבעלות על האדמות. משיחות שאני ערכתי עם מתנחלים, ודווקא עם הקיצוניים שבהם, גיליתי שלשיטתם (הפסולה כמובן), הפעולות המכונות תג מחיר אינן נגד ערבים (לשיטתם אין דבר כזה פלסטינים) אלא נגד ההנהגה שלהם המשתפת פעולה עם המשטר הציוני (כך, גם לדבריהם). עדיין לא הצלחתי לשכנע אותם להצטרף לבל"ד (רק בל"ד תשאיר את כל ההתנחלויות במקומן) היות ואינם מעוניינים בדמוקרטיה אלא במשטר יהודי על כל שטחי א"י. את הסוגייה הזו ניתן יהיה לפתור בהידברות בין שני ה"קיצוניים" כאשר המשטר הציוני עצמו יתפתה וייספח את שאר השטחים.

        זה מכבר רבים מהמתנחלים תומכים בסיפוח כל השטחים אותם הם מכנים א"י. לאחר שנכשלו בהתנחלות בלבבות, החלו אלה להתנחל בתנועת הליכוד. ראינו מה קרה לנתניהו כאשר הגב' מירי רגב הציעה לספח את כל השטחים. ראינו מה קרה כאשר חרב התביעה בהאג הניעה את נתניהו לקיים את החלטת בגצ ולפנות את האולפנה בבית אל. מסיבות דומות הוא ידחה גם את רעיונותיו של אדמונד לוי וייהפך לאויב המתנחלים. (תזכורת: על רבין ועל שרון הוחל דין רודף). זה הזמן להצטרף לתנועת ארץ יושביה שהקים יהודה שנהב ולחפש שותפים נוספים מקרב המתנחלים (לא רק מתנחלים דמוקרטיים כפי שהציע בספרו האחרון – הציע ולא פירש – אלא גם, ובעיקר, אנשי דת יהודים ופלסטינים אשר המשטר הציוני האשכנזי הוא אויבם המשותף).
        על כך למשל כאן: "הפרטנרים החדשים לשלום: השייחים מחברון והימין הדתי", הארץ.
        עוז רוזנברג: ההצעה המפתיעה שעלתה במאהל שבו נפגשו אישים משני הצדדים – סיפוח הגדה לישראל ומתן זכויות לערבים
        http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.1749551

  2. מסכים בהחלט. אני בעצמי נדרשתי לסוג כזה של מהלך הסברתי-מחשבתי לפני שבוע, כשנתקלתי בדיוק באותו טיעון מצד ידידה ימנית – השטחים אינם כבושים, הם לא נכבשו ממדינה ריבונית וכולי… אני חושב שמהלך כזה נכון בעיקר משום שהוא מסיט את הדיון מתחום של משפט בינלאומי ועימותים בקנה מידה היסטורי בין עמים (שבהם נקיטת העמדה הישראלית היא מיידית, יצרית וידועה מראש) לתחום של בני אדם והעוול שנעשה להם, שבו יש לדעתי יותר פוטנציאל לתגובה שאינה מיידית ומתלהמת. למרות שאלוהים יודע שלישראלים לא אכפת כמה מישהו אחר סובל ויש להם אינספור מנגנוני הכחשה, הצדקה והשתקה.

  3. יריב,
    תודה על תשובתך. אני מסכים איתך שעדיף שהדיון הציבורי יהיה על סוגיית אופי המשטר ולא על סוגיית "כיבוש או לא כיבוש" (אפרופו הדו"ח של אדמונד לוי). אני גם שנים סבור שהדיון הציבורי צריך להתמקד לא באם יש פרטנר או לא אלא בתבונה של המשך הבנייה בהתנחלויות.
    יחד עם הסכמתי לדבריך, הרשה לי להיות גם סקפטי. כפי שדרור טוען בעקביות, מנגנוני ההפחדה והשליטה על התודעה, תחושת האדנות על הפלשתינים, והכחשת המציאות נטועים עמוק עמוק בכל רבדי החברה, לרבות המיינסטרים הישראלי שעליו אתה בונה. הדו"ח של אדמונד לוי רק ממחיש זאת ביתר שאת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s