התיאולוגיה של הפרובוקציה עם תום עידן הטאבו

סליחה על הכותרת הז'רגוניסטית. לא הצלחתי למצוא חלופות פשוטות ומדוייקות מספיק. לומר שאני רוצה לדבר פה על "האמונה העמוקה של קבוצה מסויימת באקט של 'לזעזע' אנשים מהשורה כשביל לגאולה והתעלות" זה משפט קצת ארוך מדי. אבל על זה אני רוצה לדבר, ועל המיסוד של כל זה לכדי זרם פוליטי-תרבותי-אמנותי ראדיקלי שפעם היה חתרני ומחתרתי וכיום הוא משרת את ההגמוניה.

פעם בעידן הטאבו, כשאסור היה לדבר על דברים, לפרובוקציה היה תפקיד חשוב וחתרני בלהעלות את מה שאסור להעלות, בלערער מבנים קיימים ובתקווה להתחיל וליצור מבנים חדשים. במובן הזה היא ערערה על כל מה שקדוש בכזו הצלחה שהפכה לקדושה בפני עצמה – קדושה חתרנית. אנשי דת השוליים חיבקו את הפרובוקציה כסוג של צליבת "השם הטוב והמהוגן" שלהם לנוכח הסדר החברתי הדכאני או המשעמם. הם חשו התעלות מלהיות ילדים רעים וסוררים, סוטים מהנורמה. ניטשה אמר שאלוהים מת, אוסקר וויילד להג למאופקות הוויקטוריאנית, ג'ורג' בטאיי לעג לבורגנות הצרפתית, הסוריאליסטים והדאדאיסטים הצטרפו קצת מאוחר יותר, סארטר ביקש את האותנטיות המשוחררת מכבלים של הקיום הקודם למהות, פוקו ערער על כלל התפישה ה"נייטרלית" שלנו, פאסבינדר עשה קולנוע של שבירת המבנים החברתיים והסינמטיים, ושלמה זנד שבר את הקונצפט של "העם היהודי השב לארצו". אבל זה האחרון פעל בעידן אחר בו לפרובוקציה משמעות שונה ועל כך מייד.


למעשה הפרובוקציה האחרונה בישראל שעדיין מתקיימת בעידן הטאבו היא ככל הנראה הופעתה של דנה אינטרנאשיונאל באירוויזיון. עד אז הס היה מלהזכיר גייז במיינסטרים ובוודאי שלא טראנסג'נדרים. דנה עשתה שירות חשוב בעצם הופעתה ה"פרובוקטיבית". ומאז?


כיום נדמה שהפרבוקציה עדיין רחוקה מלהיות פאסה. היא נחשבת למנגנון מרכזי למדי במודוס הפעולה של השמאל הראדיקלי. אבל מה היא משרתת כיום? האם היא מעלה דברים שהס מלהזכיר? לא בדיוק. כיום מנגנוני הדחיקה של נושאים מסויימים לשולייים לא פועלים על דחיקה ביישנית של טאבו אלא באמצעות תלייה ראוותנית בכיכר העיר של נראטיבים היסטוריים כמו "הנאכבה", שאגב התלייה מקבלים אף יותר ניראות וניראותם היא אות להוקעתם – כשהפרובוקציה מסייעת לחיזוק ההוקעה. שום דבר לא מתחת לשולחן יותר, אלא מתחת לגיליוטינה של השיפוט הקולקטיווי על רגשותיו העזים. ומה עושה הפרובוקציה באקלים כזה? מחזקת את הגבולות בין המחנות הפוליטיים ואת הדיכוטומיה בין הלגיטימי למוקע – כלומר מחזקת את הסדר החברתי.


לחילופין היצף הפרובוקציות – הפוליטיות, האסתטיות והסתם-וולגריות – ששוטף אותנו מביא אותנו לחזון הדיסטופי של אדולס אקסלי ב"עולם חדש מופלא" – היצף של מידע [של פרובוקציות במקרה זה] שמוביל לכהות וחוסר עניין בהן. וזה עוד גרוע יותר מהגיליוטינה של הזעם הציבורי: יש מקרים בהן הפרובוקציות הופכות למשעממות.


אז מדוע עדיין בכל כך הרבה אספות שמאל ראדיקלי ניתן לשמוע בנקל התלהבות מהרעיון לבוא למקום X עם אמירה נוקבת Y שאמורה לזעזע את אמות הסיפים של Z? כנראה שהדבר טמון דווקא בהשתמרותה של התיאולוגיה של הפרובוקציה, השתמרותה כפרקטיקה משחררת ואקסטטית מעבר לפונקציה החברתית שאמורה הייתה לשרת. אין מה לומר ויש להודות בכך, לטיפוסים מסוימים, ואני כלול בהם, לעיתים זה כיף לעשות פרובוקציה.


אבל זה שישראל מקיימת, בין היתר, סוג של אפרטהייד בשטחים עדיין לא אומר שהכוח הפוליטי המשחרר טמון בזעזוע הקוגניטיבי של לדמות יהודים לניאו-אפריקנרים בעיני הקהל הישראלי. אולי השחרור הפוליטי טמון דווקא ביכולת להראות את הרע הכללי שהאפרטהייד הזה משית על החברה הישראלית כולה. זה דורש לא פרובוקציה מרחיקה אלא הבנה רגישה של הזיקה בין קבוצות, פרקטיקות ותהליכים. זה דורש להבין, ולא לטלטל, את עולם המושגים של הקהילות השונות. ואת הפרובוקציה ניתן לשמור למימסד בהווייתו הטהורה ורודפת הכיבודים. גם אקטיביסטיות צריכות להינות קצת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s