סיום הכיבוש לא יוביל לשלום – קיר הברזל כן

משנתו של ז'בוטינסקי על "קיר הברזל", חייבת להיות מובנת כציווי הדדי לשני הצדדים בסכסוך על מנת להישאר הגיונית. וכך יכול דווקא הרוויזיוניסט הנושן להטוות דרך לשיוויון והוגנות קשוחה שתביא לשלום.
סיום הכיבוש לא יוביל לשלום, אני בהחלט מסכים עם הקביעה הזו. הערכה סבירה היא שסיום הכיבוש יוביל אותנו לאפשרות של תהליך פיוס. ואילו המשך הכיבוש – או לייתר דיוק המשכו של משטר האפלייה בשטחים – ימנע כל אפשרות לפיוס גם כשיבשילו התנאים לכך. הכיבוש הוא חסם לשלום, אבל הוא לא הסיבה היחידה לסכסוך וגם סיומו אינו מבטיח שלום עכשיו. חשוב לשמאל לומר זאת כי בלוף סופו להביא לנזק לעמדה פוליטית שאמורה להישען על האמת יותר מאשר על רגשות קמאיים.
שלום, במיוחד כשזה נוגע לסיום של סכסוך מורכב וארוך שנים, לא יכול להתהוות בשל גורם אחד, אלא מהצטלבות והתבשלות של תנאים רבים הנדרשים לתוצאה המיוחלת הזו. ככל הנראה הדבר החיוני ביותר לסיום הסכסוך הוא דווקא תודעת "קיר הברזל" של ז'בוטינסקי במובנה הרחב והעמוק. מושג זה כוון במקור על ידי ז'בוטינסקי בעיקר כ"קיר" מנטאלי שיש להשריש מול תקוות הערבים לסלק את המתיישבים הציונים, אבל בלתי נמנע לוגית אלא להרחיב את המושג לשני הצדדים. במובן הזה מדובר בתחושה הדדית עמוקה של הפלסטינים והישראלים כי הנוכחות של הצד השני בארץ כקולקטיב לאומי היא בלתי מעורערת ובלתי ניתנת לשינוי, לרמיסה או לדחיקה: אף צד לא יכול לסלק את השני או לדכא את קיומו הקולקטיווי של השני. תודעה זו יכולה לבוא להערכתי רק תחת גישה של "הוגנות קשוחה" – משמע לנהוג בצד השני בהוגנות מוחלטת – בניגוד, למשל, לעבר של התיישבות ציונית בארץ בכוח, תחת חסות הקולוניאליזם הבריטי – ועם זאת להגיב בעוצמה חד-משמעית ברגע שחוצה הצד השני את קווי ההוגנות ופוגע בזכויות יסוד שלנו. 
משטר האפלייה בגדה [משטר צבאי לפלסטינים ואזרחי ליהודים] הוא מעצם טבעו והגדרתו הפרה בוטה של ההוגנות. ובעצם המשטר הזה מוביל גם להפרה של "הקשיחות" – למשל, כשאתה מקיים תנאים כל כך מפלים ומדכאים כצד שמטיל שלטון צבאי אתה מעורר כמות כזו של שנאה שלעיתים גולשת מהתנגדות לכיבוש להסתה גזענית, אך בשל טשטוש הגבולות בין הקולות הללו והריבוי שלהם, לא מתאפשרת הפעולה הנחרצת הראויה נגד הסתה גזענית. אימאמים שמסיתים לרצח יהודים חיים בבטחה במסגד בלב עיר פלסטינית בעוד שבכפר בו צועדים אנשים וקוראים בזעם נגד הכיבוש והגדר שגנבה את אדמותיהם כדורי גומי נורים. אם כן אין פה לא הוגנות ולא קשוחה.

זאת ועוד, ז'בוטינסקי כתב, אך לא הדגיש מספיק לטעמי, את העובדה שהברזל בקיר לא יצוק רק מכוח פיזי. התגובות הפרשנויות וההתנהגותיות של קולקטיווים כוללת הרבה אלמנטים של שיקוף-הפוך ולעומתיות, כך שכוחניות מתדלקת, ולא מפרקת, את רצון הצד השני בהכרעה כוחנית. כך כשקיומם הקולקטיבי של החלשים נרמס באופן שיטתי בשם הזהות הקולקטיווית של קבוצה אחרת (בשם המדינה היהודית\ציונות – במקרה שלנו) הנטייה של החלשים היא לזהות את הדיכוי עם זהותה של הקבוצה הדומיננטית ולפיכך לעשות לה דה-לגיטימציה. נסו ליצור "קיר ברזל" בכוח ותקבלו את הקיר שכנגדו כיתת היורים מחסלת מתנגדים ויוצרת באחת מתנגדים רבים אחרים. להבדיל גדולתו של הקפיטליזם, למול הכוחות המתנגדים לו, שהוא היטיב ליצור מראית-עין של "הוגנות קשוחה": כיביכול שיוויון הזדמנויות לכל לצד מחיר כבד למי שמפר את כללי השוק. אבל בלופים סופם להתגלות, והעולם כיום דוחה את ההוגנות-כיביכול של הקפיטליזם, כפי שהפלסטינים יידחו הצעות "נדיבות" מברק ודומיו שבטאות "לארג'יות של אדונים". אין הוגנות בכאילו. הכוח הוא מרכיב חיוני בהגעה לפיוס, אבל ללא הוגנות הוא יהפוך את המאבק למאבק הירואי של דוד מול גוליית – ממש כמו שהעכבר הצ'צ'ני לא נסוג מהפיל הרוסי האכזרי.

ומכאן שגם תודעת "קיר הברזל", במובנה העמוק וההדדי, לא סביר שתתפתח בתנאים אלו, שבהם קיומו של הצד הפלסטיני נסבל בשטחים במעמד של נתינים חסר זכויות. כן, מורשת ז'בוטניסקי העמוקה לא מתיישבת עם משטר אפלייה בשטחים; ולא מתיישבת עם מדיניות הליכוד – כמו גם שאר המפלגות ששלטו פה מאז 67'.

כאמור: סיום משטר האפלייה בשטחים לא בהכרח יוביל לשלום בטווח המיידי, אבל כל עוד נמשך משטר האפלייה הצבאי בגדה לא תיתכן הוגנות קשוחה ולכן לא תיתכן בתפתחותה של תודעת קיר ברזל הדדי ומכאן שלא יכון שלום. 
גם ז'בוטינסקי הבין זאת. הוא דיבר על חוסר ההוגנות שבהתיישבות קבוצה בארץ של ילידים בה היא מיעוט קטן, וטען שאף עם לא ייקבל זאת. לפי אותו היגיון ז'בוטינסקאי כך גם משטר אפלייה, כמו זה המתקיים בשטחים, הוא דיכוי שאף קבוצה נורמאלית לא תסכים לקבל ללא התנגדות. אם אתם לא מאמינים לי אולי מילותיו של ז'בוטינסקי יהיו יותר משכנעות בדברו על אי-הוגנות למול הערבים בתחילת הסכסוך [על אף שאולי בהקשר הזה דווקא נעשו המעשים בתחושת אין-ברירה מצד החלוצים היהודים שנרדפו בתחילת המאה ה-20 במזרח אירופה]. וכך כתב ז'בוטינסקי:

"[אם] יש לו לכל קורא מושג כללי על דברי ימי ההתיישבות של ארצות אחרות. אני מציע לו להיזכר בכל הדוגמאות הידועות; ויואיל-נא לאחר בדיקת כל הרשימה לנסות ולמצוא לכל הפחות מקרה אחד, שבו נעשתה ההתיישבות בהסכמתם של ילידי-המקום. לא היה מקרה כזה. ילידי- המקום – אחת היא, תרבותיים או לא-תרבותיים, – נלחמו תמיד בעקשנות נגד המיישבים – אחת היא, תרבותיים או לא-תרבותיים. עם זאת דרך פעולתו של המיישב לא השפיעה כלל ועיקר על יחסו של יליד-המקום אליו."

כלומר נחמדות של אדונים נדחתה – אין קולוניזציה נחמדה כמו שאין כיבוש\משטר-אפליה נאור. או הוגנות או דיכוי – ואחת היא בעיני ז'בוטינסקי אם הוא בוטה או מתחסד. ומכאן הכל ברור: ההתנגדות של המדוכאים תביא לתגובת נגד של הצד השולט וכן הלאה. זה איננו שלום. 
יתרה מכך, הסכסוך באזורינו צמח מהיסטוריה של סכסוך טוטאלי – בו שני הצדדים ניסו לדחוק אחד את השני מהמרחב, ולכן כל תגובה אלימה נראית כמו חזרה למקום ההוא של אי-הכרה בקיומו של הצד האחר. שני הצדדים מפרשים כך את תגובת הצד שמולם, ולכן האלימות איננה מזיקה רק כשלעצמה, אלא כדחיפה לפרשנות של מאבק טואטלי: הצד השני עדיין לא מכיר בקיומנו, עדיין רוצה להעיף אותנו מפה או להשאיר אותנו כנתינים חסרי זכויות. כך לא ייתכן לכונן תודעת "קיר ברזל". 
רצוי להדגיש ביתר פירוט מדוע משטר האפליה בשטחים אינו תגובה סבירה, כלומר הוגנת, לטרור, כפי שהוא מוצג: ראשית משטר זה אינו תגובה לכלום, הוא תולדה טבעית של משטר צבאי שהסכים להכיל מתיישבים שהם אזרחי הקבוצה האתנית השולטת בשטח הכבוש, תוך כדי שחברי הקבוצה האתנית הכבושה נשארים במעמד של נתינים. מצב זה אינו קשור לביטחון: אם נשווה את תפיסת הגדה ע"י צה"ל לרצועת הבטחון בלבנון, הרי שבלבנון לא היו התנחלויות ישראליות אזרחיות. בנוסף שלילת המעמד האזרחי מפלסטינים לא באה כתגובה לסיכון בטחוני: גם פלסטינים אתאיסטים, חילוניים, ליברלים, נוצרים או מוסלמים שאינם פונדמנטליסטים; גם פלסטינים שהם גייז וחוששים מהחמאס הרבה יותר מאשר מישראל; גם הם כולם נמצאים בגדה במעמד של נתינים של משטר צבאי מרגע לידתם ופשוט בשל מוצאם. מאידך בגדה כל היהודים הם במעמד אזרחי נישא. גם יהודים פונדמנטליסטים המעורבים בטרור עדיין זוכים למעמד אזרחי עודף ואף קרה לא פעם שרוצחים מקרבם זכו לחנינות לאחר ריצוי פרקי מאסר קצרים יחסית, ושבו להיות אזרחים מן השורה – ע"ע המחתרת היהודית. יתרה מכך, בישראל של גבולות 48', מחוץ לתא השטח בו חל משטר האפלייה – כלומר מחוץ לשטחים – גם פלסטינים אזרחי ישראל שהיו מעורבים בטרור נגד אזרחים יהודים עדיין נשארים אזרחי ישראל- גם אם הם יושבים בכלא. כלומר ההתמודדות של ישראל עם צורות שונות של טרור איננה שלילת אזרחות, ושיקולי ביטחון לא יכולים לכן להוות תירוץ להיותם של הפלסטינים בגדה משוללי מעמד אזרחי. ואכן היעדר האזרחות של הפלסטינים בגדה אינו תגובה לאקט מסויים, הוא מצב קבוע וכוללני. זהו גם לא מצב זמני: הוא נמשך עשרות שנים במהלכן ישראל סיפחה את השטחים דה-פאקטו, גם אם לא פורמאלית, בכך שבנתה בהם ערים, מוסד אקדמי, תעשיות, והפריחה הצהרות רשמיות על כך ששטחים אלו הם חלק ממדינת ישראל לעד [והרי רוב הממשלות פה היו כאלו]. ישראל יצרה בשטחה קונסטלציה דו-משטרית: משטר דמוקרטי באופן לקוי בגבולות 48' ומשטר אפלייה בוטה בגדה ועד לא מזמן גם ברצועה. זה חוסר הגינות בסיסי.

כל זה בא להראות לנו שמשטר האפלייה בשטחים הוא חסם ל"הוגנות קשוחה" ולכן לתודעת "קיר הברזל" שדווקא איש המזוהה עם הימין, ז'בוטינסקי, הגה. משטר זה הוא ביזוי תורת ז'בוטינסקי.

הדרך הנוספת הראוייה לשלום היא מאבק אזרחי משותף שיוצר תודעה פרקטית של מאבק יחד, מתוך עולם מושגים אזרחי, למען חיים יחד בשיוויון. בנוסף, הוא מייצר רעיון של הוגנות קשוחה למול הצד הכובש: שלא כמו הטרור הוא לא פוגע באופן חסר אבחנה, ומאידך הוא מפעיל כוח אזרחי בלתי אלים למול כוחות הדיכוי וגובה מחיר תדמיתי. לפונדמנטליסטים בצד השני הוא משדר מסר שאתוס אזרחי הולך ומשתרש בשטח, והם יכולים להיות חלק ממנו או להיות המושא של מאבקו הבא. גם למול הפונדמנטליסטים המאבק הזה מבטא הוגנות קשוחה.

 

מחשבה אחת על “סיום הכיבוש לא יוביל לשלום – קיר הברזל כן

  1. "לו אני פלסטיני, לא הייתי רוצה לעשות איתך שלום גם עוד מאה שנה" – סמי שלום שטרית למגיב שפטפט על שלום ועל הדרכים להשגתו, העוקץ.

    אני רוצה להתריע בפניך בפני הסתמכות על דברי ז'בוטינסקי ככלי ליצירת מה שאתה מכנה "הוגנות קשוחה". בשנת 95 (פחות או יותר) הצהיר ארכי פושע המלחמה ורוצח הילדים, אז מה שמכונה שר הבטחון, כי אילו הוא היה פלסטיני היה מצטרף לאחד מהארגונים המכונים ארגוני טרור בשיח הציוני. דבריו התקבלו באהדה בקרב חוגים מסויימים המכונים ארגוני שמאל, וזאת מבלי לשים לב לעובדה כי דבריו זהים לאלו של ז'בוניסקי אותם ציטטת. היו שהתריעו כבר אז מהמלכודת, מפיגוע התעמולה של אותו סוס טרויאני. אלו הזהירו כי דווקא דיבורים מעין אלו מרמזים על מלחמה חסרת פשרות, היות וה"אוייב" – כך מכונה כל פלסטיני ופלסטיני במדיניות הרשמית של המשטר הציוני (הוכחות ע"פ דרישה) – ממילא לא יתפשר בידיעה ברורה כי העיסקה, כל עיסקה שיציעו הציונים (אז היו אלה הסכמי אוסלו), אינה מבטאת "הוגנות קשוחה".

    כמה שנים אח"כ הפנה בני מוריס – אחד שיודע – עורף לאותם חוגים והציע אף הוא את הסיסמה הציונית מכולם – כל התורה כולה וכל השאר פירושים – אין פרטנר. על כך ראה כאן:
    מאחורי הגירוש מציצה השמדת-עם – עדי אופיר
    hagada.org.il/2004/01/15/%D7%9E%D7%90%D7%97%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%94%D7%92%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A9-%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A6%D7%94-%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%93%D7%AA-%D7%A2%D7%9D/

    תגובתה של חנין זועבי להגדרת המונח "הוגנות קשוחה":
    The problem is not simply the terms of citizenship: We want to be equal to the Jews, but also, as the indigenous people, this homeland belongs to us. I want to be equal not because I immigrated or because I’m a citizen. Primarily I want to be equal because it is my homeland and nobody has the right to take it away. And when I ask for this kind of equality, not as an immigrant but as a member of the indigenous people, as the owner of this land, then I am already making a compromise, making a huge compromise. In this context, just asking for equality with the Jews is a compromise.
    http://www.israeli-occupation.org/2012-01-14/ioa-interview-with-haneen-zoabi-challenge-zionism-demand-equality-and-co-existence/

    בשנת 2001 כתבה אריאלה אזולאי בספרה (יחד עם עדי אופיר) דברים מאד דומים לאלו שלך: "הדרך הנוספת הראוייה לשלום היא מאבק אזרחי משותף שיוצר תודעה פרקטית של מאבק יחד, מתוך עולם מושגים אזרחי, למען חיים יחד בשיוויון".
    לעומת זאת, היא מעולם לא העלתה בדעתה לשדר מסר, במילים אחרות לצרוב בתודעתם של הפלסטינים וגו', משהו כמו: "לפונדמנטליסטים בצד השני הוא משדר מסר שאתוס אזרחי הולך ומשתרש בשטח, והם יכולים להיות חלק ממנו או להיות המושא של מאבקו הבא. גם למול הפונדמנטליסטים המאבק הזה מבטא הוגנות קשוחה".
    במקום זאת היא כתבה: " אבל לא אנחנו הם אלו שיאמרו לפלסטינים כיצד להתנגד". (ימים רעים).

    אל מול הפונדמנטליסטים קיימים אלו המנסים, לטובת כלל התושבים בין הנהר לים, להעביר מסר זהה, לא דומה, זהה, למה שאתה כתבת כאן. לא נכון לדעתי הוא להראות או ליצור רושם כלשהו כי גם לצד המדכא – לך – יש איזשהו חלק במאבק נגדם. זוהי טעות כל כך נפוצה מצידם של היהודים שאינם מבינים עד כמה הערות מעין אלו מזיקות, גורמות לאנטגוניזם ולשלילת הרעיון אך ורק בגלל שהם – האויב הציוני לדידם – תומך בו. מי שאכן מייחל להוגנות קשיחה טוב יעשה אם יימנע ממילים כמו טרוריסטים או משטר אפליה וישתמש בשמות הבינ"ל האמורים להוות תחליף לפרופגנדה הציונית. קח על עצמך להסביר לציונים את פשעי המשטר הציוני ותן לפלסטינים להסביר לפונדמנטליסטים בצד שלהם שאתוס אזרחי הולך ומשתרש בשטח וגו'.
    ynet.co.il/articles/0,7340,L-4177808,00.html
    וגם
    news.walla.co.il/?w=/9/2502144

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s