איך הזזנו את ההפגנה מהתקווה ובתקווה את השמאל מעיוורונו הקהילתני

לאחר ליל האלימות האיום נגד פליטים בשכונת התקווה ביקשו פעילים עם כוונות טובות לקיים הפגנת נגד לאותן התקפות גזעניות באותו מיקום, בגשר שבין הרכבת לשכונת התקווה.

 פעילות ופעילים רבים, ובהם אנוכי, מילאנו את דף האירוע של ההפגנה המיועדת בפייסבוק בתחינות שמיקום ההפגנה לא יהיה בתקווה. היו שחששו מאלימות קשה אבל החששות המהותיות יותר נגעו לאמירה שתצא ממיקום ההפגנה בתקווה: אמירה של "אנחנו" (פעילות ופעילים ממחנה שנכנה "פרוגרסיבי") מול אנשי השכונות הוותיקים. טענו שפורמט של הפגנה בעת הזו ובהקשר הזה לא ייאפשר שום דקויות והסתייגויות – גם בקרב אנשי התקווה וגם בכותרות העיתונים הרושם שסביר כי יחקק הוא פעילים מול אנשי השכונות. וזהו מסר נורא, אמרנו. הזכרנו שהמאבק העיקר צריך להיות כנגד המימסד, שהרי הוא המזניח, המלהיט והמסית; הוא דוחק את האוכלוסיות עם הגב לקיר.

לאחר שבהתחלה היה למארגני ההפגנה קושי לקבל את התפישה הזו, ובשל קוצר הזמן, התארגנה אפילו מעין מרידה קטנה של פעילות ופעילים שהכריזו כי הם לא ישתתפו בחלק של ההפגנה-צעידה שאמור להתקיים בשכונת התקווה. לבסוף שמחתי לגלות כי מארגני ההפגנה גילו הקשבה והזיזו את מיקום ההפגנה כך שתצא מגינת לווינסקי לכיוון מצודת זאב. אישית הייתי מעדיף מיקום מימסדי אף יותר אך זו לא העת לקטנוניות וטהרנות. צעדנו.

אבל היה טעם עמוק עוד יותר להזזת ההפגנה, טעם שאפילו לא העזתי לבטא אז: הטעם של הזכות לקהילה והאימה שנובעת ממרחב בייתי-שכונתי שהופך לזר.

"אנומיה" היא ביטוי למשבר נורמות שהופך את העולם בו אתה חי ואליו היית רגיל לזר ומוזר. הסוציולוג אמיל דירקהיים מצא זיקה בינה ובין שיעור ההתאבדות בחברה, אבל בוודאי יש לה זיקה גם לאנרגיה קמאית, רבת עוצמה ואלימה נגד ריבוי זרים – כאילו ההישרדות עצמה תלויה בדבר.

כשרק הגיעו לכאן עובדים אפריקאים ונטמעו בשכונות כמיעוט זניח התגאנו עד כמה אין בישראל שנאת זרים בסגנון האירופאי, עד כמה תושבי השכונות בישראל לא גזענים. אז היה זה רק עניין של צבע עור שאכן לא עורר גזענות. אבל הכמות ההולכת וגוברת של אפריקאים שנזרקו לשכונות המוחלשות של דרום תל-אביב הובילו לאותה תחושת אנומיה שמקעקעת את יסודות הקהילות בשכונות שברובן הן מסורתיות ומזרחיות. תחושה זו ערערה את המרחב השכונתי המוכר. ככלל שכונות הדרום לא התנגדו לזרים, הם התנגדו לשינוי כפוי ורחב-היקף במרחב הבייתי שלהם שהופך אותו למרחב זר. הם התנגדו בלהט ובאלימות לאיום על הקולקטיב שמרחב זה הוא ביתו. והאלימות מהסוג הזה היא תמיד קשה. כדוגמא אחת בלבד, שתעמיד חלק מהשמאלנים הראדיקליים בפרופורציות: מעבר להקשרים לאומיים, קולוניאלים ודתיים, קצת באותו אופן טואטלי של חרדה מאנומיה, הגיבו ב-1920 גם הערבים ביפו כשנזעקו לגלות שהתיישבות ציונית המונית מהניכר הופכת את המרחב שלהם לזר להם ולא בשליטתם.

בקצרה: איום על הזכות לקהילה מוביל כמעט תמיד לתגובות נגד איומות. גם אם הן בפירוש פסולות מוסרית מהיסוד, הן מובנות סוציולוגית. זה מה שקורה כמעט תמיד כשמאיימים באופן כפוי על זהותה של קהילה מוחלשת שאין לה כלים אחרים (כמו כוח פוליטי או כלכלי) לשמור על פניה הקולקטיוויים, על המרחב שלה ועל מכלול עולמה. אי-ההבנה הזו איננה התחלקות חד-פעמית, הסוציולוג ניסים מזרחי מראה לנו במחקר מהפכני שזהו הדקדוק הפנימי של האנטגוניזם בין קהילות מוחלשות לפעילות ופעילי זכויות אדם בישראל, וכנראה גם במקומות אחרים בעולם.

מיקום ההפגנה בתקווה היה נתפס כעוד נדבך באיום על הזכות לקהילה.

במקום זאת, אם רוצה השמאל לשנות הלך מחשבה מקובע והרה אסון, עליו להבין כי הניסיון להפנות את הזרקור אל המימסד מעולם לא עבד, כשלעצמו, לאורך זמן. זהו מרכיב חשוב להראות את ההזנחה של המימסד, שבישל את כל הקהילות המוחלשות בדרום ת"א באותו סיר לחץ מקופח ומנושל, אבל זה לא מספיק. גם לו היו מטפחים את שכונות הדרום ובונים דיור ציבורי חינם לכל סודני ואימא חד-הורית מוותיקות השכונה, המתח לא היה נעלם לחלוטין. מעבר למימסד ועוולותיו, לקהילות המזרחיות-מסורתיות– ותובנה זו היא חוב שלנו למחקר של מזרחי – ישנה תפיסת עולם עצמאית, מגובשת, ועיקרה חשיבות גבולות הקהילה והמרחב שלה, כמרחב הנמצא בשליטתם, וזהותו כזהות המוגדרת על ידם. זהירות: את המשפט האחרון עלולים להבין כאילו וותיקי השכונות מבטאים התנגדות טוטאלית וגזענית לכניסת זרים לשכונה. מעולם לא שמעתי עמדה כזאת ובפועל לא הייתה תגובה שלילית משמעותית נגד זרים בשכונות. ההתנגדות החלה כשחל שינוי מהיר, רחב-היקף וכפוי בדמוגרפיה של השכונה שהוביל לאובדן הקהילתיות שלה. באותו האופן חרדה הציונות כולה משינוי בזהות הקולקטיווית, רק שחרדתה היא כלפי בני המקום ולא כנגד מהגרים או פליטים שזה מכבר באו.

הגם שהזכות לקהילה לא צריכה להיות אבסולוטית, ההיגיון הליברלי הנוכחי עיוור לה כמעט לחלוטין. ובעיקר עיוור הליברליזם הרווח בשמאל לעוצמת האלימות שיכולה להתעורר מההתעלמות מזכות זו לקהילה. הריאקציה שתיווצר מההתעלמות מהזכות לקהילה, ומתוך האיום עליה, עלולה למוטט בקלות כל שבריר של ערכים פרוגרסיביים שעוד קיימים בישראל. מי שלא רואה את הסכנה עיוור. כוחו של השמאל הנוקשה בישראל אפסי. ערכיו מעורערים קשות גם בקרב מי שנחשבו פעם "שמאלנים". דחיפת האנשים עם הגב לקיר בהקשר של הזכות לקהילה תוביל לנכבה ערכית, ותעיף את ערכי השמאל מחוץ לגבולות הארץ כך שהמצב כיום עוד ייראה ורוד ואופטימי.

ההומו-ליברלוס – האדם הליברלי – לרוב לא מסוגל לראות את הצורך בקהילה ואת האיום עליה כמלחמת הישרדות עם הגב לקיר (ואגב כך עיוור לעובדה שכל קהילה, גם זו שלו, מכילה אלמנט מסויים של סגירות ואף הדרה, גם אם באופן מתוחכם וסמוי). מבחינת הליברלוס הצדק המוחלט נמצא אצלו בתודעה והוא יראה לכולם את האור. על הבסיס הזה מיכאל בן ארי הפאשיסט יכול להזין את אידיאולוגיית השנאה שלו ישר לורידים של המוני תושבי שכונות הדרום. ועל הבסיס הזה הפליטים שבורחים מרצח עם עלולים למצוא את עצמם בחזרה בתופת.

התביעה הקולקטיבית מהמימסד צריכה להיות מדיניות הגירה וקליטת פליטים מסודרת ואחראית, שמפזרת את אתגר ההתמודדות עם קהילה סופר-מוחלשת זו בכלל האזורים בארץ ובפרט בחזקים. ראשית כל עלינו לומר שאסור למדינה להפוך את השכונות לברירת המחדל של המהגרים והפליטים המוחלשים המגיעים לישראל וגם לא להזניחן לחלוטין לכוחות הג'נטריפיקציה של היאפים. יש למצוא איזון ראוי בין הזכות לקהילה לזכויות הפרט. זו תביעה שצריך להעלות יחד עם השכונות.

20 מחשבות על “איך הזזנו את ההפגנה מהתקווה ובתקווה את השמאל מעיוורונו הקהילתני

  1. מחזק ידיך יריב.
    הערה.
    הבאת כדוגמא את יפו בשנות ה-1920 אבל יפו בת ימינו עוברת שינוי חריף ביותר שבו התושבים הותיקים ובעיקר הערבים הופכים להיות זרים בעיר מולדתם שבה הם מתקיימים במסגרת קהילתית. יהיו אלה נוצרים כאלה או אחרים, מוסלמים כאלה או אחרים. אלפי יהודים חדשים הגיעו ליפו ואלפים נוספים בדרך ליפו. חלק ניכר מהם מאכלסים שכונות סגורות. אנדרומדה כבר לא לבד. לצדה יש את פרויקט האוניברסיטה עם עשרות דירות, מתחם הרובע על מאות הדירות שבו, המתחם הסגור שליד ביתי שאין לי מושג מה שמו וגם בו יש כמה עשרות דירות. פרויקטים גדולים נבנים בקצב רצחני בכל רחבי העיר ובעיקר בצפונה והיא הופכת בקצב מהיר ביותר ליותר מפוצלת וזרה. כולם הופכים בה לזרים. לא רק החדשים שזה מקרוב באו אלא גם הותיקים. אולם, ראה זה פלא, אין מהומות אלימות. אין ולהערכתי גם לא יהיו. יש פעילים פוליטיים שמזהירים מזה שנים שזה אוטוטו יקרה כי "השטח בוער" ו"האנשים מתוסכלים וכואבים ונרדפים" וכיוצא באלה. אכן, הסבל הוא גדול וקשה. אלא שסבל גדול לא בהכרח מיתרגם לאלימות. למעשה, במרבית המקרים הוא לא מיתרגם לאלימות. קבוצות מוחלשות נזהרות מאד מאלימות קולקטיבית כי הן יודעות את עוצמת הכוח שעומדת מולם ושתופנה נגדם בכל הזדמנות אפשרית.
    מה שחסר ביפו כדי לייצר אלימות קולקטיבית ומה שהיה בשכונת התקווה הוא בדיוק המסיתים שנותנים להמון המתוסכל והכואב את התחושה שמותר לו להיות אלים כלפי הזרים, שזה סביר ולגיטימי, שאין לו ברירה אלא לסלק אותם בכוח. אין ביפו מנהיגים מסיתים. כל המנהיגים הפלסטינים ביפו יודעים שאם תפרוץ אלימות קולקטיבית נגד יהודים, האוכלוסייה הערבית ביפו שהם עומדים בראשה תביא על עצמה אסון גדול.

    • הערה חשובה ומעניינת על כוחה של מנהיגות מסיתה. אם כי אני חושב שלפעמים ישנו "גפרור" שיכול להצית את האש בעת "אנומיה" גם ללא מניהיגים מסיתים. אם כי ברור שמסיתנים בעמדות כוח מסייעים לכל הרע הקולקטיווי הזה להתרחש.
      תודה

  2. ללא ספק הפוסט הכי טוב שקראתי בזמן האחרון. קראתי בשקיקה. מצטרף גם להערתו של יוסי. חשוב לשים לב שאם מחר תפרוץ אלימות מצד תושביה הערביים של יפו, הימין יזדעק ויתבע ליד קשה והשמאל יסנגר עליהם – כלומר תמונת מראה מלאה לאלימות שראינו בתקווה. חשוב מאוד שהשמאל יאמץ עמדה אחידה ואמיצה בנושא, וכפי שציינת, לא להפגין כנגד תושבי השכונות.

    • תודה רבה יניב,
      אכן, החשש מתמונת מראה ביפו אולי מצריך הכנה מראש של התרעות, לא כדי לומר "נא, אמרנו לכם", אלא כדי להראות תגובה קוהרנטית באמת.

  3. רק בנוגע לעניין יפו – התהליך שקורה שם הוא איטי הרבה יותר ממה שקורה בתקווה ובשפירא. באחרונות אנחנו רואים שינוי מהיר בפרק זמן של חודשים, ואילו ביפו זהו תהליך של שנים.

  4. ה"זכות לקהילה" היא לא זכות לבחור את השכנים, כלומר זכות למנוע מאנשים שלא נראים לך לגור בסביבתך. לא בתקווה, לא ברמת אביב, ולא בכלל.

    בכלל, מה יש ב"זכות" הזו יותר משנאת הזר? כלום. מילים ריקות.
    לפתע כל קבוצת אנשים – היישוב יוקרתי בגליל או בשכונה בת"א – רוצה "ועדת קבלה" ב*נימוק* שיש לה "אורח חיים" שעצם קיומו תלוי באפשרות להקים גדר, כמו איזו חצר חסידית אזוטרית או קומונה טבעונית. אז שהו, שלא. מדובר על ניסיונות להצדיק את כפיית הטעם – הפיכת זהות השכנים לעוד משהו שיש לנו זכות "לצרוך".
    בולשיט.

    • י.א.
      אני מודה שיש פער אידיאולוגי לא מבוטל בינינו, למעשה איננו שייכים לאותו מחנה פוליטי וזה בסדר. בכל זאת אנסה לשכנע אותך:
      הזכות לקהילה איננה בגדר מילים ריקות אלא צורך שמרגישים רוב בני האדם [אני אישית, אגב, לא]: חרדים כשדתיים לייט בהם בהמוניהם לשכונותיהם, חילונים כשחרדים באים לשכונותיהם, יהודים כשערבים באים לשכונותיהם בכמות גדולה ותאמין לי שגם ערבים יירתעו כשהמוני יהודים יגיעו לשכונותיהם (בעג'מי יש גם עניין של עוול היסטורי אבל לא חייבים את האלמנט הזה).

      ואתה טועה, "ועדת קבלה" זה שם קוד ללא לתת לאף אחד זר להיכנס למרחב. זה לא זכות לקהילה אלא זכות לסטריליות במרחב מבחינת זרים. מעט זרים אינם מקעקעים את תחושת הקהילה ואינם יוצרים אנומיה – אבל כמות גדולה של זרים בפרק זמן קצר מקעקעת את תחושת הבייתיות והמוכרות של מרחב המחייה.

      החזון שלך, שלא מכיר בכך, משאיר בעצם את הזכות לקהילה, אבל רק בידי קבוצות של עשירים ומעמד בינוני גבוה, שיצטופפו בשכונות ויישובים שממילא אין לאיש אחד דריסת רגל אליהם בשל "ועדות קבלה" כלכליות [כלומר כסף]. מה אומר, זה ממש חזון [ניאו-]ליברלי לתפארת.

      מציע לך לחשוב על הקוהרנטיות של העקרונות הללו.

      • נתחיל מהמעבר המהיר שלך מעמדות ורגשות לזכויות. כמנוסח, הוא בעליל מהיר מדי ולא תקף. וגם בהינתן זכות לכאורה, לא ניסית אפילו להראות שהיא מצדיקה לא רק את הפעולות, אלא אפילו את היחס או הרתיעה מפני הזרים.

        הרי זכות אינה מכוננת בכל פעם שבני אדם מרגישים צורך. מכך הרי היה נובע שלשוביניסטים אידאולוגיים יש "זכות" להפלות נשים. אולי לשיטתך זכות ש"נסוגה" מפני זכויות אחרות (קרי זכויות השנים), אבל לפחות מה שנקרא "זכות על-פניה". אבל זה לא נכון. לא משנה כמה מצער ומרתיח ומשבש את חיי השוביניסטים שלנשים יש זכות בחירה למשל, אין להם אפילו זכות לכאורה – זכות שמשהו אחר גובר עליה. עמדה שכזו פושט אינה מעמידה שום זכות.

        בדומה, זכות למנוע שינוי (בשכונה, בחיים) גם לא מכוננת בכל פעם שבני אדם חשים חרדה משינוי- בין אם משום שדתיים באים לגור לידם, או כל קבוצה אחרת, או בני הזוג מאיימים לעזוב אותם, או חברים מלכלכים עליהם מאחורי הגב. מה לעשות, יש חרדות שצריך ללמוד לחיות איתן.
        אה, ואין גם זכות למנוע מהזולת "לקעקע" את תחושת הקהילה משום שאינו שייך.

        במלים אחרות, המלל הסוציולוגי, אם תורשה לי מעט יריבות דיסיפלינארית, הוא דרך מאד מפותלת להגיד: "אנשים שונאים זרים ושונים באים לגור לידם וזה מבאס אותם נורא." זה אולי נכון, וזה אולי המצוי, ואז יש להתחשב בכך מטעמים מעשיים, אבל אין לגזור מכך את הראוי.

        מעמדתי זו לא נובעת, בניגוד לדבריך, התנגדות גורפת לזכות של בני -אדם להרגיש בבית בעולם, או לקיים אורח חיים, או אפילו לממש קהילות, אבל מכך כן בהחלט נובע שלא כל "צביון" ראוי להגנה, וכמובן שלא כל מה שראוי שיתקיים גם ישנם אמצעים לגיטימיים לממשו.

        לגבי ה"נאו-ליברליזם" שהזכרת ומשום מה ייחסת לי – קללה נחמדה, אבל מה גורם לך לחשוב שאינני תומך למשל בבניה לדיור ציבורי בכל מקום, בתכנון מסיבי מערב אוכלוסיות ושימושים, וכיו"ב?
        ההבדל האידאולוגי בינינו אינו בין קהילתן (אתה) לליברל, אלא בין יותר שמרן (אתה) ליותר פרוגרסיבי – אתה מכיר או מתקרב להכיר בלגיטימיות של שימוש באמצעים שונים להגנה על סדר קיים משום שהוא נוח ובעל-ערך (לפחות בעיני חלק מהשותפים בו), גם במקום בו הוא מצדיק ומייצר דיכוי, השפלה, הדרה, וכיו"ב.

        והנה הפתעה (?) – כל זה לא נוגע למיקום הראוי לאותה הפגנה, ומהטעמים שנזכרו בהתחלה (לא טקטית – אלא עקרונית. משום שאסור לקבל ולהשלים עם העמדת האוכלוסיות זו מול זו והתושבים זה מול זה.)
        כדי שיובהר: הגבתי כמוך באותו עמוד בפייסבוק – גם אני חשבתי שראוי להפגין אחרת ובמקום אחר.

    • .י.א,
      אתה מתווכח עם טיעון שלא התכוונתי לבטא. אחדד את דבריי:
      1. ישנו מתח בין הזכות(\נטייה טבעית של קהילות מסויימות) לבדלנות ובין ערכים של חופש הפרט.

      2. אני חושב על עמדה יותר סינטתית: אין זכות לפסול אדם מלגור בשכונה מסויימת. זה פסול מהיסוד. יש זכות לקהילה לשלוט על אופי המרחב שלה, כך שהוא עדיין יישאר המרחב המוכר לה. זה אומר שמעבר של זרים לשכונה מסויימת חייב להיות מעוגן כמשהו שהתנגדות לו איננה לגיטימית. מאידך שינוי דמוגרפי רחב-היקף וכפוי בשכונה, [במובן שקהילה מוחלשת לא יכולה להתנגד לכוחות השוק החזקים ממנה והמפלים לטובה את העשירים והיאפים] הוא שינוי שמקעקע את הזכות לקהילה.

      3. עם זאת, אני לא טוען לרגע שהזכות לקהילה היא אבסולוטית. אף זכות איננה אבסולוטית!

      4. אבל באם אפשר במציאות הנוכחית למנוע את הפרת הזכות לקהילה, למשל ע"י פיזור חכם יותר של אוכלוסיית הפליטים גם באזורים מבוססים, מדוע לא? מדוע זה שמרני?.

      5. בוא נבחן מול מה הזכות הזו עומדת, מה "מקריבים" עבורה בהקשר של הוויכוח הנוכחי:
      שמירה על עקרון של זהות הקהילה לא תהווה פגיעה מוחצת באף אדם ספציפי ואף לא בקבוצה של אנשים. היא פשוט תוביל את המדינה לקחת אחריות כך שבהינתן שטף של אנשים מתרבות זרה שהמדינה החליטה לקלוט אותם [גם אם דה-פאקטו ובחריקת שיניים] הם ייקלטו בצורה שיוויונית תוך ניסיון למזער את הפגיעה בזכות לקהילה של הקהילות השונות.

      6. הזכות של שובינסטים להפלות נשים כלל לא עומדת כאנלוגיה מול הזכות של קהילה לשמור על המרחב שלה כמוכר. זה בכמה רמות שונה:
      א. הזכות של שובינסטים לשמור על זהותם [כלומר גבריותם המאצ'ואיסטית] הייתה אנלוגיה דומה יותר משום שאין שום תוכן חיובי מעבר לשלילת הזכויות של נשים. בניסוח שלך, השלילי לחלוטין, זה כאילו דיברתי בשבח הזכות של קהילות מוחלשות לפגוע בקהילות מוחלשות יותר [זכות על טהרת השלילה של זכויותיהם של אחרים]. אז כן, לשוביניסטים יש -למרבה הצער – זכות לשמור על דימוי הגבריות בו הם דובקים, עד הרגע בו הוא דורס זכויות של נשים, וזה קורה הרבה. כאמור אף זכות איננה אבסולוטית.
      ב. במובן מסויים הזכות לקהילה אוניברסלית יותר מהזכות לשוביניזם. גברים ונשים רבות ורבים מתנגדים לשוביניזם. מאידך גם רבים מהליברלים מקיימים סגירות קהילתית מסויימת. למעשה קשה לדמיין קהילה בלי אלמנט מסויים של הדרה, גם אם הוא סמוי, מתוחכם ומעודן. עצוב אבל נכון.

      7. המלל הסוציולוגי לא בא לומר אנשים שונאים זרים. ברשותך אצטט את עצמי [אגב מאיזה דיסציפלינה אתה?]:

      "כשרק הגיעו לכאן עובדים אפריקאים ונטמעו בשכונות כמיעוט זניח התגאנו עד כמה אין בישראל שנאת זרים בסגנון האירופאי, עד כמה אנשי השכונות שלנו לא גזענים. אז היה זה רק עניין של צבע עור שאכן לא עורר גזענות. אבל הכמות ההולכת וגוברת של אפריקאים שנזרקו לשכונות המוחלשות של דרום תל-אביב הובילו לאותה תחושת אנומיה שמקעקעת את יסודות הקהילה המזרחית-שמרנית שחיה שם ומערערת את המרחב השכונתי שאינו עוד מרחב מוכר. ככלל שכונות הדרום לא התנגדו לזרים, הם התנגדו לשינוי כפוי ורחב-היקף במרחב הבייתי שלהם שהופך אותו למרחב זר"

  5. תודה יריב על הדברים הנכוחים, וגם על הפעילות החשובה שאתה מתאר.

    לתביעה שאתה מציג בפסקה האחרונה, אני חושב שצריך להוסיף תביעה משלימה:
    מסתבר שבגלל שיקולים אסטרטגיים למיניהם, המשטר שלנו תומך במשטר של הדיקטטור האריתראי המטורף שממנו נמלטים רוב המסתננים שמגיעים לישראל.
    קבוצת פליטים אריתראים הפגינו על זה לפני כמה ימים:
    http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1716568

    נראה לי שחוץ מלדבר על איך לקלוט את הפליטים בתבונה, יש מקום לדרישה מהממשלה להפסיק לתרום ליצירת הבעיה במקור.

  6. אני מסכים עם הפוסט, ומוסיף שלא מדובר כאן רק במושג מעורפל יחסית של קהילה, אלא גם בבעיות יומיומיות פרקטיות, בעיות של תשתית ושל תכנון עירוני שמיתוספות לקשיים הקיימים ממילא של שכונת שפירא ושכונת התקווה.

    העניין הוא פחות זרותם של האפריקאים, ויותר עצם הכמויות, שהשכונות אינן ערוכות להן (למשל מבחינת העומס על קווי הביוב, או כמות השטחים הפתוחים לאדם). כלומר גם אם היית מחליף במטה קסם כל סודני ואריתראי ביהודי יליד השכונה, המצב היה רחוק מאידאלי.

    יהיה מי שיאמר שזו התפנקות; אבל טבעי וצודק שתושבי השכונות מבקשים את אותה איכות חיים שיש לתושבים בחלקים אחרים בעיר, שבהם יש סטנדרט קפדני של תכנון. אם מחליטים שעל מדינת ישראל לתת כתף ולעזור לפליטים מארצות במשבר הומניטרי קשה, מן הראוי לחלק את הנטל (ולהכיר בכך שזה נטל) בין איזורים נרחבים.

  7. ובאותו עניין….

    פראדוקס השותף שאינו רוצה להיות "גדול":
    נניח שאני מביא לדירת שותפים חסר בית שבלילות חורף קרים נשקפת סכנה לחייו, ועושה זאת בלי לשאול את שותפי לדירה ואף למרות התנגדותו [הוא אומר "אני לא אדם גדול כמוך, לא רוצה לעזור לו, יש עוד מאה כמוהו. עזוב אותי"]. ועוד אני משכן את אותו חסר בית במרפסת החדר של השותף המתנגד, כשחדרו כאיש עני יותר הוא הקטן והעלוב בדירה, וחדרי כאיש אמיד הוא הגדול. האם אני עושה פה מעשה מוסרי? אני באמת שואל.

  8. פינגבק: האיום על הקהילה – מקור כל הריאקציות « הבלוג של יריב מוהר

  9. פינגבק: האיום על הקהילה – מקור כל הריאקציות « הבלוג של יריב מוהר

  10. פינגבק: כחומר ביד היוצר | חיים שרירותיים

  11. היי יריב, תודה על פוסט פוקח עיניים. חשוב שנראה את הנטייה של כולנו להדרה ולהסתגרותואם זאת לא נאפשר לכך להשפיע על בחירותינו במרחב הציבורי. ניטפוק קטן :איש עמיד כתבת באחת התגובות האחרונות. צ"ל איש אמיד. מעלה לפיייסבוק

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s