מי מפחד לדבר על חאג' אמין אל חוסייני?

סביב אירועי הנכבה האחרונים נצפה להיט חדש בתעמולת הימין – הצפת דמותו של המנהיג הפלסטיני חאג' אמין אל חוסייני שהיה גם משתף פעולה בכיר עם ההנהגה הנאצית. עיסוק מוגבר זה רמז או טען מפורשות: אל-חוסייני=הפלסטינים=נאצים; ולכן הנכבה היא אך ורק הגנה עצמית פשוטה.

השמאל כמעט ולא מדבר על אל חוסייני, כאילו מפחד מדמותו שיש בה מיתולוגיה של סוד אפל שמחזק את הימין ומביס את השמאל. חבל, תת-העיסוק באל חוסייני ובתפקיד החשוב שלו בסכסוך רק הופך אותו למיתולוגיה ימנית שמנסה לייחס את הרוע לעם שלם, כיביכול מרושע מטבעו, במקום לזרם פוליטי קיצוני הצומח בנסיבות קשות.

השמאל חייב להתחיל לדבר על המיתולוגיה של חאג' אמין אל חוסייני.

 אל חוסייני היה פנאט עם יסודות של אידיאולוגיה טוטאלית ופונדמנטליזם דתי מגובש למדי. מהר מאוד הוא הפך מאנטי-ציוני לאנטישמי אמיתי והחל לראות את הסכסוך כמלחמת דת (הוא היה המופתי של ירושלים). הימין מנסה להפוך אותו למייצגו של הקולקטיב הפלסטיני כולו (ולצורך העניין הזה מעניק לפלסטינים מאפיינים של עם בלי למצמץ). אבל הפנאטיות של אל חוסייני מראה על טיבו, לא על טיבם של כל הפלסטינים. למעשה חוסייני ונאמניו רצחו למעלה מאלף פלסטינים בתקופתו כמנהיג לאומי, ולפי חוקר האסלם, הלל כהן, היו פלסטינים לא מעטים ששנאתם לאל חוסייני הייתה כה עזה שהם בחרו להלחם לצד הציונות או להכריז על הימנעות מלחימה סביב הלחימה ב-48'. חוסייני הגדיר כמשת"פים שורה ארוכה של פלסטינים באופן רחב כך שגם חיי שכנות תקינים עם היהודים שלצדך יכלו להפוך אותך, כפלסטיני, לבר-מוות בעיני המופתי הפנאט.

ניתן לומר על אל חוסייני שהוא היה המוביל הראשי של עקרון שכיום היינו מכנים "חוק דרומי קולקטיווי" בפלשתינה. לפי עקרון זה מותר להרוג את מי שפלש לתחום מחייתך גם כשהפולש אינו מהווה סכנת חיים מיידית (על אחת כמה וכמה כשהפולש לא רוצה לגנוב דבר מה מהבית אלא להפוך את ביתך לביתו; את הארץ בה אתה חי לארצו הלאומית). העקרון שבבסיס חוק דרומי הוא כזה שימנים רבים פחות או יותר מקבלים כשמדובר בפולשים לשטח לא להם [ראו מקרה הפלסטינים על הגבולות בגולן] הם רק רואים בערבים, ולא ביהודים, את הפולשים. אבל לך תשכנע פלסטיני בתחילת המאה ה-20 שאלפי הרוסים החילוניים ממוצא יהודי שזה מכבר באו הם ילידי הארץ האמיתיים והוא, שנולד בירושלים, פולש.

אם כן אל חוסייני היה תומך נלהב בעקרון הפסול מוסרית שבבסיס חוק דרומי ומכאן גם הגיוני שתמך בנאצים שיכלו לספק את הסחורה – הרג הפולשים. אפשר לטעון, ובצדק, שבאותה תקופה של בינאריות ביחסי הכוח העולמיים שורה ארוכה מאוד של מנהיגי מדינות, מחוזות ומיעוטים אתניים תמכו בנאצים ובמדינות הציר לא פחות מאל חוסייני. רבים מהם פעלו על פי העקרון המפורש שביטא חוסייני – האויב של האויב שלי הוא ידיד. מי שסבל מבעלות הברית חבר למדינות הציר. כך למשל קם ליגיון הודי אנטי-בריטי שנלחם עם הנאצים והמנהיג ההודי האגדי סובהש צ'אנדרה בוס נפגש גם הוא עם בכירים נאצים, נשבע נאמנות להיטלר וסייע להקמת הגדוד ההודי-נאצי. נכון, חבירה לאויב של האויב זהו עיקרון אווילי ולעיתים לא מוסרי, אבל בשעת צרה נוהגים כך רבים מהקהילות והעמים. האם לא הייתה זו ישראל שנעזרה ברוצח ההמונים סטאלין על מנת לקבל נשק מצ'כוסלוביקה הקומוניסטית וכך ניצחה את המלחמה ב-48' ויצרה את הנכבה? האם הלח"י לא ניסה לדבר בעצמו עם הנאצים ולהציע סיוע בלחימתו בבריטים [תודה למיכאל קמינר על הקישור]? אבל למה ללכת רחוק, האם אילו לא אנשי ימין ישראלים שרצים להתחכך עם ניאו-פאשיסטים שונאי מוסלמים באירופה? ובכל זאת, מדובר בהיגיון מחריד שתרם גם להצדקת הנכבה.

לא צריך לנקות מוסרית את דמותו של אל חוסייני, מדובר בפונדמנטליסט מסוכן ותאב הרג שמכתים את ההיסטוריה הפלסטינית. זהו כתם מוסרי אבל לא יוצא דופן ואולי גם לא חמור במיוחד – לפחות מפרספקטיווה של המעשים – ביחס לכתמים מוסריים של אומות רבות אחרות: היטלר, פול-פוט, סטאלין, האמריקאים טובחי האינדיאנים, הצבא האימפריאלי היפני ועוד עושי זוועה מכתימים את אומותיהם שלהם לא פחות ואולי אף יותר. אומות זה לרוב דבר מוכתם. אך העובדה ששפל מוסרי לאומי הוא עניין רווח לא באה לעשות הנחה מוסרית למעשיו, רעיונותיו וכוונותיו המזוויעים של אל חוסייני, אלא לעקר את הניסיון הימני לצייר את הפלסטינים כנאצים או מרושעים מטבעם בשל קיצוניותו של מנהיגם המעורער שבאה בנסיבות של מאבק על הקיום הקולקטיווי הריבוני.

אבל מעניין עוד יותר הוא הסיפור ההופכי למשנתו של אל-חוסייני, הסיפור שלא מסופר על הקהילות הפלסטיניות הרבות שסרבו להילחם ב-48' נגד היהודים וכרתו עם הקהילות היהודיות השכנות להם הסכמי אי-לוחמה (מה שלא עזר, למשל, לכפר דיר יאסין שנמחק מהמפה בליווי של מה שהיה כנראה טבח בכמאה מתושבי הכפר). סרטה האחרון של אריאלה אזולאי הוא תיקון מבורך של היעדר המידע על כך.

ככה זה, מי שרוצה לייצר נראטיב של ערבים רעים מול יהודים מתגוננים צריך להציף את הסיפור של אל-חוסייני במנותק מכל הקשר רחב ובניפוי עובדות חשובות רבות [רעה חולה שפושה בחלקים מהשמאל היא סיפור מראה היסטורי על פלסטינים שהם רק קורבנות מול יהודים קולוניאליסטים מטבעם]. אז אותם תועמלנים ייספרו על התמיכה של מנהיג פלסטיני בנאצים אבל לא על התגייסות של פלסטינים רבים דווקא לטובת הבריטים אויבהם; הם יספרו על מבצע אטלס שאל-חוסייני היה שותף לתכנונו ובמסגרתו צנחנים גרמנים וערבים נושאי רעל היו אמורים להרעיל את מקורות השתייה של תל-אביב, אבל לא ייספרו שמפקד המשטרה שתפס את הצנחנים והציל את תל-אביב היה בעצמו פלסטיני; הם יספרו על משפחתו הקיצונית של חוסייני אבל לא יזכירו את הנשאשיבים שהיו יריביהם האידיאולוגיים. ובעיקר, הם לעולם לא יגידו ש"חוק דרומי" הוא אחלה רק כל עוד הוא חל על ערבים.

ובכל זאת יש פה לקח לשמאל מדמותו של אל-חוסייני, זהו לקח לא לפחד לבטא את סלידתינו מאידיאולוגיות טוטאליטריות גם בקרב הפלסטינים וגם מול החברה שלהם. איך אפשר לעשות זאת כצד הכובש והפריוויליגי? זאת שאלה מאוד קשה ומורכבת, אבל נקודת המוצא המוסרית חייבת להיות התנגדות לגורמים המובילים אותנו לאווירה של מאבק טוטאלי, של להיות או לחדול. אווירה כזו (מגובה באירועים ממשיים) היא שהיוותה את ההצדקה לנכבה ולשימורה באמצעות חסימת השיבה של הפליטים.

לקריאה על ביקורת פנים-פלסטינית על דמותו של אל חוסייני [ותודה לדרור בל"ד על המידע]:

http://palestineremembered.com/Articles/ZionistFAQ/Story1789.html

30 מחשבות על “מי מפחד לדבר על חאג' אמין אל חוסייני?

  1. אני די קרוב לקצה השמאלי של המפה הפוליטית ואני מדבר הרבה על אל-חוסייני ועל מעלליו הנפשעים, שאת חלקם הזכרת כאן. אין ספק שהאיש הזה, הדמות הנערצת על יאסר ערפאת, היה חלאה רצחנית ומסוכנת לא פחות מכמה מהנאצים עצמם. וזה חשוב כשמדברים עם משכתבי-היסטוריה ובורים למיניהם, כמו המיליונים הרבים בעולם שמנסים לצייר את הציונות בשחור ואת הערבים בלבן. כפי שציינת יש גם הרבה עובדות-נגד אותן צריך להדגיש כשמדברים עם הימין.

    • אהלן דניאל. אני אגיד לך את האמת בהקשר למה שאמרת אני לאחרונה לקחתי על עצמי פרויקט לחקור את המעורבות המתועדת לכל היותר של המופתי בהשמדת יהודי אירופה וכן בהליך הפתרון הסופי ואיך זה השפיע על יהודי מדינות ערב(כמו לוב למשל שחלק מן העולים משם יכולים לחלוטין להיחשב לפי כל קנה מידה כניצולי שואה) ואתה יודע לאיזה מסקנות הגעתי?! שמקום המדינה ומשנת 1945 יש מגמה בינלאומית להעלים עין מכל מעורבות ערבית בשואה אף על פי שהייתה כזאת בהחלט כן. בעמוד האש מסמך היסטורי חשוב מאין כמוהו בתולדות עם ישראל מוזכר באופן מטושטש שהמופתי היה בן בריתו של מוסוליני ודבר לא נאמר על בריתו עם היטלר. מכלל תכנית הלימודים בהיסטוריה של מיטב הנוער במדינת ישראל נמחק כליל כל מה שקרה ליהדות מרוקו החל מהתריתל וכלה בחלק של כמה מהם שגם הם הושפעו כך מתברר מאותם הליכים שקראו באירופה וגם שם היו יהודים שנרצחו בשנות ה30' וה40' בפרעות. וזה בלי לדבר על הפרהוד וניסיון ההפיכה של ראשיד עלי בעיראק שהיה אמור להעלות לשלטון משטר פרו נאצי. זה בלי לדבר על הפרעות של ליל שבועות 1945 ביהודי לוב. השאלה שלי זה למה? ממה כולם כל כך מפחדים? למה המחקר היחיד שקשר את חאג' אמין אל ח'וסייני לתהליך ההשמדה באירופה נמצא בספר(חאג' אמין ברלין) שכל כך התאמצו להורידו מן המדפים או לכל הפחות סירבו בתוקף להוציא אותו במהדורה חדשה וכל מי שעוסק בנושא הזה מחפש את הספר בנרות ומוצא עותקים אחרונים במחירי עתק(שמתחילים מ150 וגם מ200 ש"ח)? למה נעשה המאמץ הכביר הזה (שאין לשקר רובו נעשה ממחנה השמאל) להעלים מדפי ההיסטוריה כל מעורבות ערבית בנעשה בשואה?! למה כל מה שלמדתי בכל שנותיי בתיכון ובחטיבה על יהודי תימן קהילה בת אלפי שנים שקיימת מתקופת המלך שלמה היה איזה שיעור קצר אי שם בכיתה ט' שכולם כבר שכחו? תגיד לי זה כל מה שיש לנו לדעת על הקהילה הזאת? וכ'ו וכ'ו וכ'ו אני אשכנזי דרך אגב לא מזרחי, אני לא תומך של הפנתרים השחורים וכל התנועות האלה של המזרחים, אני פשוט סבור שעצם העובדה שיד ושם מדבר על יהדות אירופה ומתעלם מזה שהשואה הגיעה ללוב ומתעלם מזה שיש הוכחות ועדויות שקושרות חלק מההנגה הערבית של אותה תקופה לשת"פ עם הנאצים. למה בכל יד ושם אין תמונה אחת של חאג' אמין אל ח'וסייני?! למה אף אחד לא אומר שהחלאה שאנחנו דנים אתה היום על הסכמי שלום מאשים את הציונות בשיתוף פעולה עם הנאצים בעבודת דוקטורט שלו? למה אף אחד לא דורש ממנו הסברים לזה?!

      אשמח עם תענה לי

  2. פוסט חשוב!

    רק אוסיף שלצד שיתופי הפעולה של הציוניים עם דמויות מפוקפקות בתקופה ההיא אפשר לציין גם את חבירתם של ז'בוטינסקי ותומכיו למוסוליני, באופן אקטיבי ביותר, הן באתיופיה והן באירופה, כמו גם את פגישותיו של וייצמן עם אותו מוסוליני.

  3. תודה יריב, פוסט מעניין בטירוף.
    כמה שאלות:

    1. האם הפרהוד ביהודי עיראק, שהתחולל בעקבות חבירת ערביי המקום לגורמים נאציים שחדרו לעיראק התחולל גם הוא כי יהודי עיראק רצו להשתלט עליה?

    2. חשוב לזכור כי אל-חוסייני היה המופתי של ערביי י-ם, כיצד ניתן לומר שהוא לא מייצג שום דבר?

    3.האם ליחסי האיסלאם עם היהודים מאז הקמתו אין קשר בעיניך לשנאה של אותה תקופה? כיצד אפשר להפריד את הגזענות הערבית שראתה ביהודים ובנוצרים כופרים "ד'ימים", בני חסות עלובים הצריכים לשלם מס גולגולת וכו' מאותה שנאה? (בלי להמעיט בחומרתה של הגזענות מהצד השני כמובן וגו') קשה עלי ההנחה כי נוצרה היא רק בעקבות עליית היהודים לישראל, כאילו אין לה 1350 שנות היסטוריה.

    4. האם בעיניך ישראל יצרה את הנכבה?

    תודה שוב על פוסט מעניין, עמית.

    • שלום עמית,
      ראשית שמח שמצאת את הפוסט מעניין. ולתהיותך:
      1. אני לא מכיר מספיק את הפרהוד. אני יודע שברחבי אירופה היו מקרים דומים. יש בכך כדי ללמד משהו על המין האנושי ויחסו למיעוטים, אבל לא על הערבים באופן ספציפי.
      2. הטענה לא הייתה שאיננו מייצג שום דבר, אלא שהוא לא ה-מייצג של ה-עם הפלסטיני. הוא לא נבחר בבחירות, ולמעשה אפילו למשרתו הדתית הונחת ע"י הבריטים כנגד מועמדים שנחשבו לראויים יותר בעיני המוסלמים עצמם. גם מאבקי השליטה האלימים שקיים עם קבוצות מנהיגות פלסטיניות אחרות מעידות על מעמדו. בנוסף, את עיקר הפרק הנאצי בחייו קיים בברלין ובאירופה, במנותק מהעם הפלסטיני. כך שגם מי שתמך בקו התקיף שלו מול הציונות, לא נחשף לגמרי למעורבותו עם הנאצים, ומן הסתם גם המושג נאציזם טרם היה ברור אז במלוא רשעותו – אפילו לא ליהודים [ע"ע הלח"י] אז בוודאי שלא לערבים.

    • המשך לתהיות:
      3. באיסלם ישנה נטייה לראות בדתות המונוטאיסטיות המתחרות כנחותות. נטייה די טבעית. היהדות המקורית לא יכולה הייתה לבוז לנצרות והאיסלם מטעמי כרונולוגיה [אם כי אפשר לקרוא טקסטים לא מלבבים על הגויים מפי רבנים מאוחרים יותר] אבל ראה את היחס שלה לדתות הפאגניות… אפשר לדמיין רק מה היה יחסה לדת מונותאיסטית מתחרה, לו הייתה קיימת כזו.
      ואחרי כל זאת, היחסים בין היהדות לאיסלם היו לאורך ההיסטוריה מתוחים אבל לעיתים קרובות גם ידידותיים למדי. ראה למשל תור הזהב בספרד [אגב, הערך העברי בוויקיפדיה הוא פשוט בושה]:
      http://en.wikipedia.org/wiki/Golden_age_of_Jewish_culture_in_Spain

      ומאידך גם תחת שלטון הנצרות לא ליקקו היהודים דבש. תן לי לנחש שלו חרדים מהזן הפונדמנטליסטי היו שולטים בישראל נוצרים ומוסלמים היו זוכים ליחס נחות [פריוויו לכך הוא תופעת היריקות על כמרים בעיר העתיקה]. לכן יש להיסטוריה והתיאולוגיה השפעה על המתיחות ביחסים, אבל בכיוון אחר:
      אני מאמין שכשהתחיל הקונפליקט ציונות-ערבים, אז המנהיגות הדתית של המוסלמים [והיהודים] הלכה אחורה כדי למצוא בתיאולוגיה ובהיסטוריה העתיקה הצדקות והסברים לקונפליקט. אה, המוסלמים הם ככה וככה, ולכן הם שונאים אותנו… אה, היהודים הם כאלו וכאלו, ולכן הם באים לקחת את הארץ שלנו… זה סוג ההצדקות\פרשנויות בדיעבבד לסכסוך שנבע מנסיבות מוגדרות.

      4. לשאלת האם ישראל יצרה את הנכבה אפנה אותך לתשובה שלי מן המוכן:
      חשוב לציין את הנכבה. האתגר הוא להסביר את הנכבה כאירוע נורמאלי ביחס לנסיבות ההיסטוריות, ובה בעת כאירוע לא מוסרי נושא כאב רב. אם נצליח בכך ייתכן שגם התקיפות של הערבים כלפי היהודים, שבאו לארץ להופכה לארצם, יוכלו להיות מובנות כנורמאליות בהקשר בו פרצה האלימות. הסכסוך המורכב דורש לא רק שיפוט מוסר[ני]י אלא הבנה סוציולוגית של התנאים מהם כל צד נדחק לפעולות לא מלבבות.
      https://yarivmohar.wordpress.com/2012/05/11/%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%A0%D7%95%D7%A8%D7%9E%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%A0%D7%90%D7%9B%D7%91%D7%94/

  4. פוסט חשוב, מעניין ומשכיל!
    אבל אני תוהה איזו השפעה, אם בכלל, תהיה להבאת ההיסטוריה במלואה על כל מורכבותה במאבק ההסברתי של השמאל בימין. הימין מביא מסרים קצרים, קליטים, מתובלים בקורבניות ובנאצים, המציגים אותנו כמלאכים ואת אויבינו כשטנים. איך אפשר להתמודד עם זה במגרש שלהם? אני חש שהבאת מורכבות ההיסטוריה כטיעון השמאלי נגררת בדר"כ אל עבר סניגוריה כלפי אויבינו (למשל בפוסט הזה, באמצעות משפחת נשאשיבי). קו הסברה זה לעולם לא ינצח את הצגתנו כקורבנות תמימים. גם הצגת סימטריה וטיעונים של מוסר אוניברסלי שבו הימין פוסל את הערבים במומו שלו (כפי שעשית באמצעות הטיעון של חוק דרומי) לא עושה את העבודה.
    לעניות דעתי, הישגים במלחמת ההסברה אפשר להשיג רק באמצעות שינוי מוקד השיח מהעבר אל העתיד ומ'הגנה' על הפלשתינים ל'התקפה' על מדיניות ההתנחלויות.

    • אהלן יניב,
      אני מתלבט הרבה בסוגייה שאתה מעלה, ולעיתים מוצא עצמי בצד שלך.
      עם זאת, ישנם כמה סוגיות היסטוריות שלא ניתן לדלג מעליהן בהעברת המוקד. כזוהי למשל סוגיית הביטחון [הקשורה קשר אדוק ממה שנדמה עם המיתולוגיה של אל חוסייני]. אי-אפשר להסיט את הדיון, למשל, לזכויות אדם בעזה כל פעם שמדברים על קסמים על שדרות. אף אלד לא יקנה את זה.

      אני חושב שצריך למצוא דרך, ועדיין זה לא פתור אצלי, לעשות פישוט של ההיסטוריה הזאת. משהו שעושה נורמליזציה לעויינות הערבית ליישוב הציוני [לא נורמאליזציה מוסרית, אלא סוציולוגית\היסטורית]. אני חושב שהמטאפורה של חוק דרומי דווקא כן טובה:
      – לא לחוק דרומי.
      – לא לצורת המחשבה שגורם חדש או שונה במרחב – יהודי או ערבי – הוא בר-מוות\גירוש\נישול.
      – לא לצורת החשיבה שבאה לנכס את המרחב לצד אחד.

      ארץ היא לא בית שנקנה בטאבו, וההתייחסות אליה ככזו מפעילה את האלימות.

      כי מי שרואה בך פולש לארצו, המובנית כביתו [כי באת במטרה להפוך אותה לארצך בזמן שהיהודים בארץ היו מיעוט זעיר ודתי -לא לאומי] יכול להגיע למסקנה שהריגתך היא מוסרית וראוייה. אנחנו כמובן נגד זה, אבל זו תגובה חברתית טבעית, לא שטנית. המטרה היא לשנות את צורת החשיבה

  5. מאמר חשוב המוביל לשאלה חשובה: "איך אפשר לעשות זאת כצד הכובש והפריוויליגי? זאת שאלה מאוד קשה ומורכבת, אבל נקודת המוצא המוסרית חייבת להיות התנגדות לגורמים המובילים אותנו לאווירה של מאבק טוטאלי, של להיות או לחדול".

    נקודת מוצא מוסרית נוספת לדעתי, תנאי הכרחי כדי להתחיל לעסוק בכך, הוא להצהיר על עצמך כמי שאינו מזדהה בשום צורה עם הצד הכובש והפריווילגי. אינטלקטואלים ערבים בכלל ופלסטיניים בפרט עוסקים רבות במשנתו ההרסנית של אל חוסייני, הם רק לא משתפים אותך בדיוניהם. זה נכון גם לגבי ערפאת. כפי שציין לב גרינברג (ציטוט בתגובתי הקודמת), הפורעים הציונים אינם מעוניינים בויכוח על אמת היסטורית אלא בהפצת הפרופגנדה הציונית כדי להמשיך ולשמר את הפריויילגיות שלהם. ספרים בעניינו הרי נכתבו אפילו בעברית (למשל: בני מוריס – קרבנות; אילן פפה – אצולת הארץ, מוסד ביאליק: משפחת אל-חוסייני ביוגרפיה פוליטית; מנקודת ראותו של המופתי: מאמרי חאג' אמין מתורגמים ומבוארים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995 (ספר אותו לא ניתן להשיג)) אלא שהציונים חפים מכל יושר אינטלקטואלי ולכן, ורק בגלל זאת, הדיון הענייני נעשה ללא שיתופם.

    לו היה המגיב הציוני אשכנזי נמנע מהצהרות מגוחכות – פרופגנדה ציונית ע"פ כל הגדרה – כמו "אני די קרוב לקצה השמאלי של המפה הפוליטית ואני מדבר הרבה על אל-חוסייני" ובמקום זאת היה מדבר על ארכי פושע המלחמה אהוד ברק ועל מעלליו הנפשעים – חלאה רצחנית ומסוכנת לא פחות מכמה מהנאצים עצמם, אפשר היה, אולי, לשתף גם אותו בדיון ענייני. כאשר המגיב הציוני-אשכנזי מדבר על משכתבי-היסטוריה ובורים למיניהם, הרי הוא עונה להגדרתו של מאיר עמור את הציונים-אשכנזים: גמל המסתכל במראה וסבור שהוא עופר איילים.

    ערפאת הפך גם הוא למיתוס למרות הנזק הרב שהביא על העם הפלסטיני. הוא יישאר ככזה, ובצדק, עד שהפלסטינים ישיגו את זכויותיהם ההיסטוריות. אז, ורק אז, יתקיים דיון מחוץ לחוגי האקדמיה, גם בקרב הציבור הרחב, על סך כל פעולותיו – על תרומתו למאבק הפלסטיני מחד ועל הנזק שגרם לעם הפלסטיני מאידך.

    • מאמר בנושא זה כאן
      palestineremembered.com/Articles/ZionistFAQ/Story1789.html

      בנוסף, הספר החשוב ביותר שיצא על שיתוף הפעולה של הציונים עצמן עם הנאצים מעולם לא הובא לדיון בשיח הציבורי. לפני שבאים בטענות לצד הפלסטיני (כפי שעשה היום בחוצפתו שאין שנייה לה ארי שביט, מאמר בהארץ), יש לבוא בדין ובחשבון עם הפורעים הציונים
      http://www.amazon.com/51-Documents-Zionist-Collaboration-Nazis/dp/1569802351

      • דרור תודה רבה על המידע הכה חשוב.
        לא כתוב שם של מי המאמר הראשון – לא הצלחתי להבין של מיהו…
        ברשותך אכניס את הקישור לפוסט…
        וגם אם יש לך הפנייה לעוד דיונים פנים פלסטינים בנושא [באנגלית\עברית] אשמח…

        תודה,

  6. הי יריב, קצת ביקורת על המאמר: הפסקאות שעוסקות במציאות הפוליטית של התקופה הן טיעון טוב לוויכוח מהסוג הזה, כלומר: אי אפשר לשפוט את התנאים של אז לפי מה שאנחנו יודעים היום. לעטמת זאת כניסה לוויכוח על מי היה בדיוק חאג'-אמין, כולל לקבוע כל מיני קביעות שאני בכלל לא בטוח בנכונותן, נו… זו לא בדיוק הדרך לשכנע.
    זה לא שהעובדות לא חשובות, הבעיה היא בטיב הוויכוח עצמו, זו כניעה לרטוריקה של הימין, הימין הגדיר כאן איזה רוע טוטאלי (כי יש תמונה עם היטלר) אז אנחנו בשמאל גם "לא מדחיקים" את הרע הטוטאלי ולמרות זאת אנחנו מוכנים לשלום וכו'. אני חושב שטיעון שמאלני, במידה שבכלל חושבים שיש טעם להתווכח, ידגיש את הרקע לפעולות, את השאלה למי יש אינטרס להשוות, איך בכלל שופטים ועוד שאלות מהסוג הזה.

    • הי אלי,
      אני לא מסכים איתך, אני חושב שלהגיד ללא כחל ושרק שגם בקרב הפלסטינים – כמו בקרב כמעט כל העמים – התקיימו ומתקיימים זרמים אידיאולוגים מסוכנים וחשוכים, זה לא רק טיעון טוב אלא הסתכלות כנה ואמיצה במציאות נכוחה. המטרה היא לא לשרת את השמאלנות, להפך, ההסתכלות השמאלית אמורה לשרת את החיים, את העתיד ולהיבנות מהסתכלות כמה שיותר רחבה וכנה בהיסטוריה. זו הבעייה שלי עם נראטיבים חד-צדדיים. מעדיף גישה מולטי-נראטיבית.

  7. תעזוב אותך יריב מענתיקות היסטוריות כמו המופתי אל חוסייני. קבל פה קישור אל המופתי הנוכחי בנאום מדעי מינואר השנה, שמסביר לך שאו-טו-טו, כשיבוא יום הדין, ילשינו העצים והאבנים על היהודים שיסתתרו מאחוריהם, ויקראו למאמינים המוסלמים לבוא ולהרוג אותם. המופתי העדכני טוען שרק עץ אחד, עץ הע'רקד בערבית, שהוא הימלוח בעברית, לא עומד להתמניאק עלינו, ומכיוון שהיהודים הממזרים יודעים זאת, הם נוטעים סביב כל ההתנחלויות יערות של עצי ימלוח, כדי שיהיה למתנחלים איפה להתחבא בבוא יום הדין. נראה לי שגם לך כדאי לשתול איזה ימלוח או שניים ליד הבית, ליתר ביטחון, לאור עמדותיך . אולי אפילו לדרור בל"ד לא יזיק איזה ימלוח רענן ועבות בחצר.
    http://www.palwatch.org.il/site/modules/videos/popup/video.aspx?doc_id=6103

    • מאפיהו, אתה בוודאי יודע שכבר השבתי על כך, ובתמצית, שהאסלמיזם הראדיקלי מכיל זרמים שעושים שימוש פסיכוטי ומסוכן בטקסטים הדתיים.

      יש לציין גם שהחדית' המדוברת מדברת על אחרית הימים (בעת תחיית המתים בלבד) ולא על זמנינו. יש לנו, לפחות לתפישתם של ישראלים רבים, "חברים טובים", מקרב הנוצרים הפונדמנטליסטים בארה"ב שתומכים בנו כעת תמיכה מוחלטת (מוחלטת מדי לטעמי) אבל חושבים שבאחרית הימים כל יהודי שלא יתנצר ימות במלחמה טוטאלית. העובדה שהם לא אויבנו בשל נבואה זו רק מראה כיצד הפוליטיקה והנסיבות, ולא הדת כשלעצמה, קובעות את היחסים.

      בהרחבה כאן:
      https://yarivmohar.wordpress.com/2012/02/18/%D7%94%D7%90%D7%91%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%95-%D7%AA%D7%94%D7%A8%D7%92%D7%95-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%9A-%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%90%D7%9F/

      • יריב, בסך הכל רציתי לאוורר קצת את השורות הצפופות ולהקל על הכובד המוסרי פה עם הסיפור המשעשע על הפילושמיות המפתיעה של עץ הימלוח. סיפור "העצים והאבנים" כבר ידוע לעייפה עוד מאמנת החמאס, אבל הימלוח היה חדש בשבילי וחשבתי שאתה וקוראיך עשויים לקבל בברכה אתנחתא היתולית שכזאת.
        בינתיים, התייחסות אחת רצינית.
        אתה כותב "אבל לך תשכנע פלסטיני בתחילת המאה ה-20 שאלפי הרוסים החילוניים ממוצא יהודי שזה מכבר באו הם ילידי הארץ האמיתיים והוא, שנולד בירושלים, פולש.",האם מכאן עלינו להבין שהעצים והאבנים, או אפילו הלאומן החילוני המצוי הצורח "איטבח אל יאהוד", יודעים להבדיל בין "אלפי הרוסים החילוניים ממוצא יהודי" ובין אלפי הפלשתינים המקומיים ממוצא יהודי, שרבים מאוד מהם שייכים למשפחות שהתגוררו פה הרבה לפני המופתי או מי ממשפחתו, וגם לפני כל ערבי שהוא?
        או במילים אחרות: מתי פלישה וכיבוש הם לגיטימיים ומתי הם כיבוש קולוניאליסטי חסר הצדקה? מהו קנה המידה שלך?
        שיהושע העברי כבש לפני 3300 שנים בערך והמון עברים התיישבו פה זה היה קולוניאליסטי ואכזרי וחסר הצדקה, וכשעומר הערבי כבש לפני 1400 שנים בערך ומעט מאוד ערבים התיישבו פה זה היה לגיטימי ובסדר?
        ואחר כך כשהיהודים כבשו שוב ב-48 זה היה שוב קולוניאליסטי וחסר הצדקה?
        וכשהליגיון הירדני כבש את הגדה ב-48 , או כשהצבא המצרי כבש את הרצועה באותה שנה, זה היה בסדר (כי "הכיבוש" של הגדה והרצועה, כידוע, התחיל רק ב-67)?
        כשהציונים כבשו שוב ב-67 זה היה שוב קולוניאליזם לא לגיטימי?
        כי אם זו עמדתך, הרי שאין לה שום קשר לצדק ולהסברה. יש לה קשר רק לזה, שמשום מה אתה בוחר לקבל את הסיפר השיקרי של הצד הפלשתיני.
        לא נראה לך שאם הטיעון המכריע הוא "מי בא קודם" אז היהודים היו כאן קודם? ואם הטיעון המכריע הוא מי קולוניאליסטי וכובש זר, הרי שעומר היה זר לא פחות מיהושע, ואילו המעצמות הקולוניאליסטית היו לגמרי-לגמרי וללא שום סייג עם הצד הערבי והפלשתיני ב-1948, ומזה ברור מי היה לצד הקולוניאליזם ומי התגונן מפניו? ובאשר לכיבוש של 67, האם לא נכון הדבר שמאחורי שני הצדדים עמדו מעצמות אימפריאליסטיות שחירחרו מלחמה, ולכן לא היתה לצד הערבי שום עדיפות מוסרית מבחינה זאת?
        שהרי הכיבוש הציוני של 67 של הגדה והרצועה לא היה נטול הקשרים היסטוריים, כזכור לך, ולא בא לעולם אלא אחרי שנאסר בחר לחסום את המיצרים, ואחרי שחוסיין הירדני בחר להשתתף באותה מלחמה למרות ההפצרות הישראליות להימנע מכך.
        כך שהיותך (למזלך) בצד "הכובש והפריווילגי" היא רק תוצאה הכרחית של היותו של הצד הפלשתיני שטוף "באידיאולוגיות טוטליטריות" וסרבן שלום מוחלט ומתמיד, ומונהג מזה עשורים רבים על ידי פוליטיקאים שרשעותם מתחרה רק בקוצר ראותם, וזו מצידה יכולה להתחרות רק בשיקוליהם המוטעים. וגם בגלל שהעם הפלשתיני ומנהיגיו היו סמוכים לשולחנם של מנהיגים ערביים שלא היו טובים, למרבית הצער, מעמיתיהם הפלשתינים (הכל יחסית, כמובן, למידת רשעותם וטיפשותם המועטה קצת יותר של הפוליטיקאים הישראלים בתקופות המקבילות, כפי שאפשר ללמוד מהתוצאות. אלא שהיחסיות הזאת היא בעלת חשיבות רבה. שהרי רק בגלל שהתוצאה היא כמו שהיא, אתה יכול להתייפייף ולהתחבט בשאלות של צדק והסברה. אילו התוצאה היתה הפוכה, ברור שלא היית מתחבט בשאלות האלה, וגם לא אף אחד אחר, נא אל תשלה את עצמך).

    • מאפיהו,
      בניגוד לסקירותי ההיסטוריות, העמדה המוסרית שלי [ולטעמי של כל אדם חובב אדם] היא א-היסטורית. מהמצב הנוכחי צריך לחשוב על העתיד. ההיסטוריה חשובה רק באותו האופן שהיא עדיין משפיעה על ההווה והעתיד, לא כמקור להצדקה. אני מביא את תפישת המי היה כאן קודם לא כהצדקה מוסרית, אלא כתפישות רווחות בשני הצדדים שצריך להכיר בהן, להין אותן, ולשאוף להציע תפיסה שונה צופה פני-עתיד

  8. אגב אפשר גם להדוף את הטיעון לצד ההפוך ולשאול: למה רק אצל הפלסטינים, מכל העמים הערביים הסמוכים, ההנהגה הייתה בידי מופתי ולא בידי פוליטקאי או קצין צבא.
    כלומר במידה והביקורת היא לא על אישיותו של המופתי אלא על הבחירה בו כמנהיג כדאי לשאול מדוע באמת לא עמד בראש המאבק הלאומי הפלסטיני מנהיג לאומי אלא איש דת.

    תשובה אפשרית- כי בהתאם להצהרת בלפור הבריטים התייחסו אל כל תושבי פלשתינה-א"י שאינם יהודים כאל עדות דתיות חסרות זכויות לאומיות, ובניגוד לשאר ארצות המנדט ולמצרים לא הקימו מוסדות ייצוגיים, ממשלה שאחראית בפני נבחרי העם וכדו'. ולכן האגודות הלאומיות המוסלמיות-נוצריות שקמו בפלסטין/א"י עם התמוטטות האימפריה העות'מנית התנוונו ולא קיבלו מעמד רשמי ולא התגבשו למפלגות מודרניות. לכן גם לא נוצרו מוסדות פוליטיים מקצועים שיהוו מוקד לויסות קונפליקטים וקבלת החלטות.
    הבריטים, עקב מדיניותם הציונית, הם שדאגו לקדם את אמין אל חוסייני,צעיר בן כ 25 שהיה בעברו קצין תותחנים עות'מני ופעיל לאומי למשרה של המופתי תוך דחיית אנשי דת בכירים ובעלי השכלה דתית שוודאי היו ראויים ממנו ושנבחרו על ידי העולמאא. והם שדאגו שייבחר גם לנשיא המועצה המוסלמית ותמכו בביסוס מעמדו כמנהיג הציבור הפלסטיני בשנות העשרים. אולי מתוך תקווה שכך אכן יצליחו לדחות את התעוררות התקוות הלאומיות שלהם ולנתבן לכיוון של זכויות דתיות.
    וחוסייני עצמו, היה מהאחראים להפיכת המאבק הלאומי למאבק ח'מולתי-פנימי. ועליו ניתן לומר בהקשר לנכבה 'בגלל שנאת חינם גלינו מארצנו' .

    • ניתוח מאוד מעניין גלעד. אני חושב שלמופתי גם היה תפקיד מכריע במיסגור הסכסוך כדתי – אולי בשל תפקידו כאחראי על המקומות הקדושים לאיסלם בירושלים וההתעניינות של הציונים במתחם הכותל שהובילה למתיחות שהיא יותר ממתיחות על חלקת קרקע זו או אחרת…

  9. מגוחכת ומאולצת ההקבלה בין שיתוף הפעולה הנאצי-פלסטיני שיזם והוביל המופתי, לבין הניסיון של קבוצת שוליים סהרורית ומוקצה ביישוב היהודי ליצור קשר עם נציגים נאצים. אצל המופתי מדובר בהנהגה המרכזית ובשיתוף פעולה בפועל, אצל היהודים מדובר ביוזמת שוליים שלא הובילה לכלום, קוריוז. היישוב התגייס לשירות הצבא הבריטי, ההנהגה הפלסטינית שירתה את הנאצים, וביצעה כשירותם פשעי מלחמה.

    אגב, המופתי ותומכיו היו מגדולי מוכרי הקרקעות ליהודים. הם נזקקו לכסף למאבקהים.

    • דודי, אענה לך מהכתוב, כך שתראה שחבירה של מנהיגים לאומיים לנאצים הייתה, למרבה הצער, עניין רווח בעולם שנחלק לשני מוקדי כוח עיקריים:
      המנהיג ההודי האגדי סובהש צ'אנדרה בוס נפגש גם הוא עם בכירים נאצים, נשבע נאמנות להיטלר וסייע להקמת הגדוד ההודי-נאצי. נכון, חבירה לאויב של האויב זהו עיקרון אווילי ולעיתים לא מוסרי, אבל בשעת צרה נוהגים כך רבים מהקהילות והעמים. האם לא הייתה זו ישראל שנעזרה ברוצח ההמונים סטאלין על מנת לקבל נשק מצ'כוסלוביקה הקומוניסטית וכך ניצחה את המלחמה ב-48' ויצרה את הנכבה?

  10. פינגבק: מיתולוגיה של סוד אפל | העוקץ

  11. לצערי האמת על השואה מופיעה רק בספרי "העם הפלסטינאי יצר את השואה והעם הפלסטינאי נוצר מהשואה". הנאצים לא רצו שואה, הנאצים רצו נכבה [כלומר גרוש] . הפלסטינאים לא רצו נכבה [ליהודים] הם רצו שואה. הפלסטינאים דרשו מהנאצים למנוע הגירה. הנאצים פעלו בכל כוחם למען ההגירה לפני הופעת חג' אמין אצלם. ליל הבדולח היה פעולה נאצית קיצונית להגירת היהודים מאירופה. תוכנית מדגסקר היתה נסיון נאצי להציל 4 מיליון יהודים מהשואה. אבל המופתי בא ודרש את השואה והנאצים נאלצו להסכים. כי לא היה לאן לגרש את היהודים המופתי חסם את ארץ ישראל לעלית היהודים. המופתי הבין לפני בן גוריון כי הקרב על ארץ ישראל יתנהל באירופה. ובקרב הזה המופתי ניצח.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s