על הנורמאליות של הנכבה

חשוב לציין את הנכבה. האתגר הוא להסביר את הנכבה כאירוע נורמאלי ביחס לנסיבות ההיסטוריות, ובה בעת כאירוע לא מוסרי נושא כאב רב. אם נצליח בכך ייתכן שגם התקיפות של הערבים כלפי היהודים, שבאו לארץ להופכה לארצם, יוכלו להיות מובנות כנורמאליות בהקשר בו פרצה האלימות. הסכסוך המורכב דורש לא רק שיפוט מוסר[ני]י אלא הבנה סוציולוגית של התנאים מהם כל צד נדחק לפעולות לא מלבבות.

הנכבה באה על רקע מלחמה טוטאלית. במלחמה זו, לפחות לפי תחושת הצדדים, הם נלחמו להתקיים או לחדול – משחק סכום אפס. במקום להפחית את הלהבות, מנהיגים משני הצדדים עזרו להגביר את האש של חששות הצד השני. כך מזכ"ל הליגה הערבית באותה העת איים שעם ניצחון צבאות ערב יושמדו היהודים בארץ ישראל. לא בגירוש הוא איים (איום שעוד ניתן להבינו) אלא בהשמדה. גם אם נניח שנועד למטרות דה-מוראליזציה בלבד (היו למזכ"ל, עבדול רחמן חסן עזאם פחה, גם התבטאויות בעד זכויות היהודים) איום פומבי כזה לעם שרק לפני 4 שנים חווה השמדה יוצאת דופן בהיסטוריה האנושית מכין את הקרקע לנכבה, מהווה עוד גורם להצדקתה. כך תרמו גורמים חיצוניים לאסונם של הפלסטינים.


עבדול רחמן לא היה המנהיג היחיד להפוך את המלחמה לטוטאלית, ולפיכך את הנכבה לאירוע "טבעי". טבעי במובן הזה שבנסיבות היסטוריות דומות ראינו אירועים רבים מסוגו, שגירוש המוני בנסיבות כאלו הוא תופעה די רווחת. ועם זאת, אחרי שהבנו את הנסיבות המקלות, לא ניתן לראות באירוע של פגיעה קולקטיבית כה חריפה, אירוע מוסרי. אקט הישרדותי? אולי – לפחות במובן שהוא נתפש, מהפרספקטיווה המבוהלת של הזמן ההוא, כהכרח. אבל בוודאי שאינו בגדר הגנה עצמית מובהקת. בעת הבהלה החריפה של מלחמה טוטאלית, אולי קשה לצפות לשיקול דעת מושכל אבל הסירוב לחזרת הפליטים נמשך הרבה אחרי שסכנת המלחמה המיידית נמוגה.


היישובים הערבים והיהודים הרבים שכרתו ביניהם בריתות ב-48', והחליטו לא להילחם אחד בשני (כמו הכפר דיר יאסין שזכה להכרת תודה במה שנראה כטבח), הם עוד פרק נשכח בהיסטוריה. פרק שמראה כי הנכבה היא עוול גם משום שהיא איננה הגנה עצמית טהורה. אבל השיפוט המוסרי בדיעבד, מעמדה נוחה, הוא תמיד בעייתי, מוגבל ומורכב. מה שניתן לומר בוודאות זה שלמרות היותה אקט לא מוסרי, הנכבה היא אירוע נורמאלי ביחס לתגובות של קולקטיווים לאורך ההיסטוריה בתנאים דומים של מלחמה טוטאלית.


אם כן הלקח הגדול ביותר שניתן להפיק מהנאכבה הוא לעולם לא עוד משחק סכום אפס. ובמובן הספציפי הזה יש סימטריה בין הצדדים: זהו לקח נכון הן לעם השולט והן לעם הנשלט; הן ליהודים והן לפלסטינים. השחורים בדרום אפריקה הבינו זאת, ולכן בועדות האמת והפיוס היה דגש גם על רגישות לחששות הצד המקרבן – הלבנים. סימטריה זו התקיימה לצד הכרה ביחסי הכוח השונים ובעובדה שהדיכוי הוא תוקפנות מתמשכת, קבועה, והטרור הוא התפרצויות זעם, הגם שאינן מוסריות, למול הדיכוי המתמשך.
בכל אופן, ניסיונות לצייר את הנכבה ככתם מוסרי יוצא דופן על עם ישראל לוקות בחשכת מאורות היסטורית – עם ישראל מתגלה פה כעם ככל העמים, כזה שנאטם מוסרית בעת שהוא חש כי הוא מגן על קיומו הקולקטיווי. ממש כמו שהעם הפלסטיני – ולפני כן החמולות והקהילות הפלסטיניות – הגיבו בצורה קיצונית למחיקת הקיום הקולקטיווי הפלסטיני. את הנסיבות הללו חובה למנוע. זהו הלקח החשוב, לעתיד-לבוא, מהנאכבה. גם משום כך חשוב לציין אותה, להפוך אותה לנורמאלית, כפי שארגונים אוסטרלים, למשל, מציינים את "הנכבה" האבוריג'ינית, כחלק מתהליך פיוס נורמאלי.

14 מחשבות על “על הנורמאליות של הנכבה

  1. הבעיה העיקרית היא שהנכבה ממשיכה היום בדרכים מתונות יותר. אני מתכוון לכך שמוסדות ישראלים רבים כמו גם עמותות וקבוצות עסוקות באופן אובססיבי בטיהור מרחבים מנוכחות ערבים. הן בתוך הקו הירוק והן מעבר לו. בתוך הקו הירוק האובססיביות ברורה יותר שכן מדובר באזרחי ישראל שגם אם דוחקים אותם החוצה מעכו או מיפו או לתוך עיירות בדואיות הם נותרים בישראל ונותרים אזרחי ישראל. ובכל זאת, דוחקים את רגליהם אל מחוץ לבתיהם שוב ושוב ושוב למרחבים מצומצמים יותר, מרוחקים יותר, קשים יותר, עניים יותר. התחושה היא של רדיפה. אילו הנכבה, במובנה כנישול מהזכות לקרקע, הייתה מסתיימת ב-1948-9 וכיום היינו רק צריכים להתמודד עם התוצאות של הנישול הקבוע, מצבנו היה טוב יותר.

      • תודה יריב.
        אם כך, אומר עוד משהו. במסגרת המחאה למען צדק חברתי אפשר לשמוע לעתים קולות שמדברים על כך שבעבר ישראל הייתה שוויונית וסולידארית וכיום אי השוויון מרקיע שחקים ואדם לאדם זאב. לכן, אירועי המחאה בקיץ שעבר היו כל כך אטרקטיביים להרבה אנשים, בעיקר מהמעמד הבינוני ומעלה, אשכנזים פעמים רבות. הוא איפשר להם לחוש את תחושת האחדות והסולידאריות שכה חסרה להם. אמנם, אי השוויון כיום גדול יותר מאי פעם. אולם, ישראל מעולם לא הייתה שוויונית. הסולידאריות שאליה כה מתגעגעים צעירי וצעירות המעמד הבינוני הייתה בעבר בעיקרה מוגבלת לאשכנזים. לא מזרחים ולא ערבים. אבל המיתוס של ישראל שוויונית, מאוחדת וסולידארית חי וקיים עד היום הזה. לא רק חי וקיים אלא מוציא מאות אלפים לרחובות ויוצר את תנועת המחאה (עדיין לא מאבק ועדיין לא שינוי) הגדולה בתולדות המדינה. מיתוס. לכל קולקטיב יש אוסף של מיתוסים. לעתים קרובות מיתוס אחד סותר במובנים מסוימים מיתוסים אחרים. במקום לערער מיתוסים, אפשר לבחור מיתוסים אחדים ולהמעיט מערכם של אחרים ואפשר לחפש דרכים להפעילם למטרות טובות.
        כמו כן, בכל מיתוס יש קורטוב של אמת. אין מיתוס שכל כולו הוא אך ורק המצאה ושקרים.

    • שוב אני מוצא את הניתוח מבריק, מדוייק, וגם כזה שחסר כל כך בהבנה של השמאל האקטיביסטי. אולי תפרסם את הדברים בהרחבה?
      מבטיח לסייע להפיץ…

  2. עיסאם מח'ול מנה את האחראים לנכבה הפלסטינית ב48 (לאו דווקא לפי סדר חשיבות):
    1. האימפריאליזם המערבי
    2. הציונות
    3. הראקציה הערבית
    עוד הוא טוען כי רק בשילוב שלושת הגורמים הנ"ל הייתה יכולה הנכבה לקרות.

    גם אם נקבל את הטרמינולוגיה הבעייתית הרואה בנכבה אירוע נורמלי, טבעי, חשוב לציין כי הנכבה לא התחילה ולא הסתייימה ב48. עוד קודם למלחמת 48 גירשו הציונים תושבים פלסטיניים מאדמותיהם, וכפי שציינת, גם לאחר תום המלחמה והסכם הפסקת האש חסמו הציונים את הגבולות כלפי תושבים שרצו לחזור לבתיהם.
    יש מן האמת בטענה שהערבים התחילו במלחמת 48. ארצות ערב התכוונו לכבוש קודם כל את השטח שהובטח לפלסטינים (קווי החלוקה של 47) ולאחר שהצליחו בכך המשיכו את המלחמה לתוך תחומי המדינה הציונית. משיקולי הסברה ברורים העדיפו הפלסטינים להטיל את כל האחריות על הציונים, היות והם אלו שהתיישבו באדמותיהם של הפלסטינים.

    יחד עם זאת, הטלת אחריות שווה על הצד הציוני ועל זה הפלסטיני אינה במקומה. כך כותב לב גרינברג: "טשטוש המציאות החל ב-1948, כשהיהודים האמינו שהם נלחמים עם הגב אל הקיר. על הכוונת ראו ערבים, אבל כשירו הרגו נאצים, כהגדרה הקולעת של נתיבה בן יהודה. אפשר להבין מדוע שלוש שנים אחרי שהתבררו ממדי השואה התקשו לוחמי צה"ל לתפוש את המציאות כהווייתה – שהפלסטינים נלחמים כדי להגן על אדמותיהם ובתיהם.
    […]
    מיתוסים אינם תלויים בעובדות היסטוריות, הם אמונה המכוננת קולקטיב. לכן אי אפשר להתווכח עם מיתוס לאומי באמצעות דיון היסטוריוני, אלא יש לערער אותו ולחשוף את מניעיו. המיתוס נועד להציג את ישראל כקורבן התוקפנות הערבית/המוסלמית ולאפשר לה להתחמק מאחריות למעשיה התוקפניים".

    בהמשך הוא מציין: "בשונה מטיעוני השיח המיתולוגי, ישראל הוקמה אחרי מלחמת העולם השנייה בזכות התלכדות אינטרסים של ארה"ב וברית המועצות נגד הקולוניאליזם הבריטי, ועוצמתה הצבאית אחרי 1967 נבנתה בזכות שיקולים אימפריאליים של ארה"ב במזרח התיכון. הסכסוך שלנו באזור אינו קשור לגזענות האירופית. הוא קשור לאירופה רק כי במנוסתנו משם נוצר סכסוך כאן – על קרקע, עבודה, מים ומקומות קדושים. הפלסטינים לא דחו אותנו בגלל אנטישמיות. שום עם לא היה מסכים שיוציאו אותו מביתו בלי מאבק".
    http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1697192

    • ועוד משהו. "ארגונים אוסטרלים, למשל, מציינים את "הנכבה" האבוריג'ינית, כחלק מתהליך פיוס נורמאלי", וזאת רק לאחר שהבטיחו את מעמדם כאדוני הארץ, בדומה לארה"ב. הסירוב הציוני להכיר בנכבה מונע מעצם ההגדרה השונה למונח "פיוס נורמלי". לדידם של הציונים, פיוס נורמלי היא הכרה במדינה הציונית כמדינה יהודית, סרוב לזכות השיבה וכו'. לדידם של הפלסטינים, פיוס נורמלי היא ביטול הגדרת המדינה כמדינה יהודית וקבלת זכותם של הפלסטינים לחזור. רק לאחר שהאבוריג'ינים, או האינדיאנים, "הבינו" כי אוסטרליה\ארה"ב היא מדינה "קולוניאליסטית ודמוקרטית", נוצר פיוס נורמלי. כאן זה לא יכול להתקיים ולכן אין לחפש או לחתור לפיוס אלא יש לכפות על המשטר הציוני לקבל את הגדרת הנורמליות כפי שהפלסטינים רואים אותה.

      • משעשע. זו הטענה של סמי שלום שטרית לגבי כל מאבק – הראדיקלים תפקידם לגרום למתונים להישמע, בגדר אלו שהם עוד בסדר. לא בטוח אם זה נכון לגבי פעילות שמאל בישראל. פה הראדיקלים לא מאיימים מספיק, ואילו המתונים לא מתונים רק בפרקטיקות ובטון, אלא הם חלק מהפרדיגמה של הציונות המייהדת – להבדיל נגיד מתפיסות כמו של ברית שלום (החדשה\ישנה)

      • אפשר לעשות כל מיני דברים מועילים עם מיתוסים ולא רק לערער עליהם ולחשוף את מניעיהם. אין אדם שחי מחוץ לקולקטיב אנושי ואין קולקטיב אנושי בלי מיתוסים. מיתוסים הם אחד מאבני היסוד הקיומיים של כל חברה וכל קולקטיב ולכן הם חיוניים לקיומו של אדם. חשוב להכיר בכך כאשר מבקשים להשיג שינוי פוליטי חברתי. ערעורם של מיתוסים אינו באמת אפשרי כי ערעורם הוא איום קיומי. לעומת זאת החלשה הדרגתית של מיתוסים בד בבד עם החלפתם באחרים היא היא הדרך היחידה האפשרית. כל ניסיון לערער מיתוסים נתפס על ידי אלה שמנסים לערער את עולמם כמעשה בלתי נסבל ובלתי אפשרי. אפשר לדפוק את הראש בקיר ואפשר לנסות לעקוף אותו.

      • http://hagada.org.il/2009/07/09/90-%D7%A9%D7%A0%D7%94-%D7%9C%D7%9E%D7%A7/

        לא הבנתי מה ההבדל בין לערער על מיתוס לבין להחליש אותו הדרגתית, פרט למהירות דפיקת הראש בקיר\עקיפת הקיר. להצלחה מלאה בפתרון הבעייה הציונית צריך שיהיה גם האנטי ציוני הרע וגם האנטי ציוני הטוב. הראשון תפקידו לקלל את הציונים כדי שיבינו שיש בכלל בעייה ויתחילו לתהות מדוע מקללים אותם ואילו השני תפקידו לחבק ולנחם ולהסביר בדרכי נועם מדוע קיללו אותם. מי שסבור כי ללא שיתוף הפעולה בין האנטי ציוני הטוב לבין האנטי ציוני הרע אפשר לפתור את הבעייה הציונית אינו אלא טועה ומטעה וסופו להצביע לחד"ש ולא לבל"ד.

      • משעשע. זו הטענה של סמי שלום שטרית לגבי כל מאבק – הראדיקלים תפקידם לגרום למתונים להישמע, בגדר אלו שהם עוד בסדר. לא בטוח אם זה נכון לגבי פעילות שמאל בישראל. פה הראדיקלים לא מאיימים מספיק, ואילו המתונים לא מתונים רק בפרקטיקות ובטון, אלא הם חלק מהפרדיגמה של הציונות המייהדת – להבדיל נגיד מתפיסות כמו של ברית שלום (החדשה\ישנה)

  3. הבדל אחד בין לערער על מיתוס לבין להחליש אותו הדרגתית תוך חיזוק של מיתוסים אחרים הוא ההבדל בין תפיסה שמניחה שאפשר להתקיים בעולם ללא מיתוסים לבין תפיסה שמניחה שמבט אנושי הוא תמיד כרוך במיתוסים. הבדל נוסף קשור לראשון הוא בין תפיסה שמניחה שהיא עצמה רואה את האמת כי היא חופשייה ממיתוסים לבין תפיסה שלא מניחה זאת לגבי עצמה כי אין ולא יכול להיות דבר כזה. הבדל נוסף הוא ההבדל בין תפיסה שמניחה שמיתוס הוא פשוט שקר, לבין תפיסה שמבינה שבכל מיתוס יש מידה מסוימת של אמת וגם מידה מסוימת של סילוף, של המצאה. במיתוס, אמת חלקית ושקר חלקי שוכנים בכפיפה אחת. תמיד.

    מנגד, אין לכך למשל שום קשר לפרקטיקות של שוטרים לכסח למפגינים לא אלימים את הצורה ואז לומר שהמפגינים תקפו אותם. זה לא מיתוס. זה סתם שקר.

  4. פינגבק: הבאנו נכבה עליכם | חיים שרירותיים

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s