מעפילים בלתי חוקיים מאריתריאה וסודאן

רוצים להבין למה "הערבים התחילו" את האלימות בסכסוך כבר ב-1919? דמיינו בכנות כמה בקת"בים היו נזרקים בימינו על "המסתננים" (המעפילים?) האפריקאים אם הם היו באים לפה במטרה מוצהרת להפוך את ישראל למדינתם הרשמית בחסות מעצמות זרות.

 

זה כבר כנראה התקרית השנייה החודש שבקבוקי תבערה מושלכים על בתים של פליטים אפריקאים שרובינו רואים בהם קודם כל מסתננים. התקפות מסוג זה הן למרבה הצער תופעה נפוצה בכל העולם כתגובה לגלי הגירה של מי שנחשבים לתרבות זרה. אבל טמון בהן, למרות היותן מתקפות מזעזעות, גם פתח להבנת שורשי הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

 

נתחיל מהדימיון: גם לפני כמאה שנה, עת שלטו העות'מנים בישראל, הגיעו לארץ מסתננים בצורה בלתי חוקית. גם הם ברחו מזוועות, רק לא באפריקה אלא ברוסיה ומזרח אירופה. קראו להם "מעפילים בלתי ליגליים". גם הם גנבו את הגבולות או הגיעו לפה באשרת תייר, הפרו אותה ולא עזבו. גם הם עוררו אנטגוניזם בקרב קבוצת הרוב – הערבים שיישבו אז בארץ ואפילו היהודים מהיישוב הישן שהיו מעורים יותר בחברה הערבית מאשר בקרב היהודים המזרח-אירופאים.

 

אבל קיימים גם הבדלים בין המקרים: הסודנים, האריתראים ושאר האפריקאים שבאים לפה באים נטו כבריחה ממציאות מרה ומסכנות חיים. הם לא באים במטרה אידיאולוגית מוצהרת וסדורה להפוך את הארץ הזאת לביתם הלאומי. ניתן רק לשער מה הייתה מידת האלימות כלפי הפליטים האפריקאים אם הם לא רק היו מסתננים לפה אלא רוצים במוצהר להקים פה את מדינתם.

 

יתרה מכך, נדמיין שכמו המעפילים הבלתי ליגליים מהתקופה העות'מנית גם הפליטים האפריקאים היו מקימים פה כלכלה מקבילה הנתמכת על ידי בעלי הון זרים, תוך כדי בחישה בקרב מעצמות שייתנו להם את הארץ כמדינה ללאום שלהם (לרוב בהתעלמות מיושבי הארץ הנוכחיים), ותוך אידיאולוגיה סדורה ומוצהרת להפוך את ישראל, נניח, למדינה ראסטפארית-אריתראית (אחרי הכל האם הראסטפרים לא "חוטאים" בחיבת ציון – Zion – כמסורת מרכזית בתרבותם?). האם האריתראים (שהם בעצם חבשים) לא קשורים למורשת חבשית עתיקה שהייתה מחוברת למלכות שלמה ולכן יכולה למצוא לעצמה צידוקים תנ"כיים והיסטוריים לזיקתה לארץ? והאם הם לא עברו רדיפות שמחייבות אותם לברוח כמעט מכל מדינה אליה הם מגיעים? חלק מהם אף יכולים להגדיל ולטעון שהם צאצאיו של יצחק שמיר וחבריו למחתרת שהוגלו לתקופת מה לאריתריאה בידי הבריטים. לכו תדעו, האירוניה של הגורל היא שהמסתננים של פעם הוגלו לארצם של ההמסתננים הנוכחיים.

 

לבסוף דמיינו שאותם אריתראים רסטאפרים אכן היו מסייעים למעצמה שרוצה לשלוט בארץ

 לכבוש אותה. נניח שהיו מרגלים עבור איראן ומקימים גדודים שיילחמו כחלק מהצבא שלה – ממש כפי שהמעפילים הציונים ריגלו ונלחמו למען המעצמות הקולוניאליות בריטניה וצרפת בצפון. דמיינו שאם כיבוש הארץ אותם אריתראים היו מקבלים הצהרה המקבילה להצהרת בלפור, שמכריזה כי ישראל היא בית לאומי לראסטפארים ואילו ליהודים (ולערבים?) יש בה זכויות אזרחיות – וכל זאת כשאותם ראסטפארים עודם מהווים מיעוט. בכנות, אתם יכולים לראות יוזמה חד-כיוונית של אלימות כלפיהם בתנאים הללו?

 

ביקורת מוסרית שלא רוצה ליפול לצדקנות צריכה להכיר בכך שלעיתים מעשה פסול מוסרית הוא די נורמטיבי, כלומר טבעי, בתנאים חברתיים מסויימים. האלימות האיומה כלפי היהודים החל מ-1919, בידי ערבים איננה התגובה הראויה למה שהתרחש אז. אבל בכנות קשה מאוד לשפוט באופן גורף וצדקני את שני הצדדים, שכן שניהם חשו באמת ובתמים שהם נאבקים על הישרדותם הקולקטיווית. זה היה מצב מורכב ומלא בכתמים מוסריים.

 

כיום אנחנו יכולים להיות קצת יותר שקולים ולחשוב מה באמת מסכן אותנו, ומה הוא תולדה של הפחדה. האם נוכל להבין את הפלסטינים – המקומיים שונאי המסתננים הציוניים של אז – כמו גם את האפריקאים – המעפילים הבלתי ליגאליים הנאבקים כיום על הישרדותם? הרי היינו בשני המקומות.

 

11 מחשבות על “מעפילים בלתי חוקיים מאריתריאה וסודאן

  1. השוואה מעניינת, אם כי רחוקה מלהיות מדוייקת. הפלסטינאים בתקופה העוסמאנית, לא ראו עצמם כקולקטיב לאומי המוגדר מתוקף מולדתו ההיסטורית – ולראייה – 400 שנות כיבוש תורכי חלפו ללא כל תסיסה לאומית מצידם. מאידך, המסתננים מאפריקה זוכים לגילוי איבה מצד יהודים, תושבי מדינת ישראל המוגדרת כבית הלאומי של העם היהודי. פלסטין בימי התורכים אינה פלסטין, היא פינה נידחת בירכתי השער הגדול. גורם השיוך המרכזי של ילידי הארץ היה אתני-ערבי, כחלק מן הלאומיות הערבית המתעוררת, ערב גסיסתה של האימפריה העוסמאנית. אדרבא, דווקא השלטון התורכי למן המהפכה (1908) הוא שהעיר את הלאומיות הערבית, האלימות כלפי בני העלייה השנייה הייתה תוצר לוואי של התעוררות זו – בגדר רוח גבית לתסיסה הלאומיות של יושבי הארץ, אם כי הכיוון הפך לטריטוריאלי רק עם תחילת רכישת הקרקעות המאסיבית, במקורו היה הוא אתני -לשוני-תרבותי לא דתי או גיאוגרפי. כמובן שאין בדברי אלה בכדי לשלול את זכותם של הפלסטינים למדינה ריבונית ולפשעים המוסרים של ישראל כל עוד הכיבוש נמשך. תודה על הפוסט!

  2. אם באנלוגיות מופרכות עסקינן, אז היינו צריכים להחליף את המהגרים במשקיעי היי טק מסקנדינביה, שבאו לפתח את הארץ ולהקים פה גן עדן ליברלי, להערכתי אלו היו מתקבלים בברכה על ידי רוב הציבור.

    • אז בועז,
      אני מבין שאם במקום יהודים אידיאליסטים ומשכילים [לא מדוייק כלל, אבל נניח] ממזר' אירופה היו באים לפה [אופס, אכן באו] יהודים לא-משכילים מתימן והמגראב, הייתה לערבים עילה לשנוא אותם?

      או שמא הזכות [המפוקפקת] לשנוא זרים נתונה מבחינתך רק כשהשונאים הם בורגנים משכילים והזרים השנואים הם לא-משכילים ולא-מערביים או לא-ליברליים?

      • אני לא יודע מדוע אתה שופך עלי אש וגופרית ומסיק שאני חושב שיש עילא לשנוא מישהו בגלל מוצאו, לדעתי אין לכך הצדקה. תגובתי התייחסה להשוואה שערכת בין תפוחים לאגסים, ומסיפא שהתייחסה לדרכו של עולם. אנשים פחות חשדניים ביחסם כלפי אנשים הדומים להם, בעולם אידיאלי לא היה הדבר כך, אבל מה לעשות אנחנו חיים בעולם קשה ומסוכן.

    • נו בועז, המאמר בא לעשות נורמאליזציה (לא מוסרית, אלא עובדתית) לתופעה הרווחת של שנאת האחר. שנאת הזר זה למרבה הצער נורמאלי, בוודאי כשהוא בא במוצהר לנכס את ארצך לעצמו ולתרבותו השונה – זו טענתו העיקרית של הפוסט

  3. פלסטין כיישות נפרדת.

    לאחר הזעזוע של מפלת פייצל, הפעילים הפלסטינים חזרו לפשלתינה מדמשק על מנת לדון במציאות החדשה, בעמדתם כלפיה ובצעדים המעשיים שעליהם לנקוט.
    בפגישה משותפת של שלושת הארגונים הירושלמיים הראשיים הוחלט כי יש להפריד את התנועה הפלסטינית מהתנועה הסורית ושערביי פלסטין צריכים לרכז את כל המאמצים בארץ, כיוון שגם האמביציות של היהודים מרוכזות בארץ בלבד. (מתו"ך דו"ח מס 131,140,146 מתאריכים 28/7/20 , 7/8/20, 13-14/8/20)

    יש לציין שבריטים רבים תמכו בריכוז המאמצים בפלשתינה בלבד ובמאבק בציונות, ביניהם היו אנשי ממשל, לורדים, חברי פרלמנט והעיתון Morning Post שיצאו נגד הציונות וקראו לביטול הצהרת בלפור.

    ב 13/12/20 התכנסה הועידה הפלסטינית השלישית בחיפה ונכחו בה 37 צירים, על פי עיתון ה"כרמל" שיצא ב 25/12/20 פורסם כי הוחלט באותה ועידה "לכונן ממשלה של בני הארץ, האחראית בפני מועצה מייצגת, אשר העם הדובר ערבית ושישב בפלסטין עד ראשית המלחמה יבחר בחבריה, כפי שהדבר נעשה בעיראק ובעבר הירדן."

    כפי שניתן לראות מדברים אלה, ירדן כבר אז היתה יישות נפרדת. עובדה זו באה לידי ביטוי גם בדו"ח של הרברט סמואל "דו"ח ביניים על המנהל האזרחי בפלשתינה 1/7/20-30/6/21 ", סמואל מתייחס לירדן כאל יישות נפרדת (פרק עשר בדו"ח).
    עוד עניין שעולה בועידה הפלסטינית השלישית הוא שלא קיימת יותר התייחסות לפשתינה כאל "סוריה הדרומית".
    הועידה הרביעית שנתכנסה ב 29/5/21 בירושלים בחרה משלחת שתצא לאנגליה ותנהל מו"מ עם הממשל ותייצג את פלסטין (שוב לא קיים יותר אזכור למושג סוריה הדרומית).
    קפטן ברנטון, קצין מודיעין בריטי, שלח ביוני אל המטה הצבא בקהיר את התרשמותו כי " התנועה למען אחדות א"י סוריה ועיראק נחלשת והולכת. אין הפלסטינאים דורשים יותר אמיר (מבית האשם) אלא ממשלה ייצוגית".

    עוד עניין שמדגיש את הלאומיות הפלסטינית שנוצרה אז, הוא מערכת היחסים בין הצמרת הפלסטינית של תחילת שנות העשרים לבין "מפלגת האיחוד הסורית" – מפלגה שהוקמה במצרים בסוף 1918 על ידי גולים מסוריה. נראה כי המפלגה הסורית ניסתה לרתום את הפלסטינים למאבק למען איחוד סוריה, אך רוב הבקשות לשיתוף פעולה לא נענו.
    יוצא דופן הוא הסכמה של שלושה פלסטינים (תופיק חמאד, אמין על תמימי ושבלי אלג'מל) שיצאו לפגישה עם המפלגה לאיחוד סוריה בז'נווה, אך ב- 21 בספטמר, אחרי 26 ימים של דיונים, הם הסכימו על מספר עקרונות אך החשוב ביותר בעניין הסורי-פלסטיני הוא הכרה באצמעות ובשלטון הלאומי של סוריה, לבנון ופלסטין,כל אחת בנפרד- "ובלבד שהתהיינה זכאיות להתאחד ולכונן פדרציה עם שאר הארצות הערביות".
    בראשית נובמבר 1922, ניסו שוב חברי המפלגה לאיחוד סוריה לרתום את הפלסטינים למאבק אך הללו סירבו לשתף פעולה אלא על יסוד "עצמאות לפלסטין, סוריה ולבנון לכל אחת מהן לחוד".

    http://www.tapuz.co.il/blog/net/ViewEntry.aspx?entryId=2048127&skip=1

    • אני בטוח למדי שהעולם דה-האז נתפס ע"י יושביו בעיקר דרך המסגרת החמולתית ואז המחוזית ולא דרך מסגרת לאומית. אני גם די בטוח שהלאומיות הפלסטינית התפתחה בעיקר כתגובה לתנועות לאומיות אחרות באזור ובפרט הציונות.
      כך שקשה לי לעקוב איזו משמעות רצית לגזור מכל העובדות הללו?

  4. פינגבק: איך הזזנו את ההפגנה מהתקווה ובתקווה את השמאל מעיוורונו הקהילתני « הבלוג של יריב מוהר

  5. פינגבק: איך הזזנו את ההפגנה מהתקווה ובתקווה את השמאל מעיוורונו הקהילתני « הבלוג של יריב מוהר

  6. פינגבק: כשהרגיל הופך לזר ומוזר | העוקץ

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s