איך מדברים עם האחרים הפוליטיים במהלך אקטיביזם?

"אתם תמימים, מול הערבים זה רק בכוח", קריאות מסוג זה נשמעות לא פעם בהפגנות ופעולות פומביות של קבוצות ראדיקליות למינהן.

שוטרים, חיילים, אנשי ימין, סתם מתנגדים למסרים של זכויות אדם וזכויות חברתיות, כולם מלווים זירות של אקטיביזם: הפגנות, פעולות ישירות וכו'. הם מעין "האחר הפוליטי" הקולקטיבי של אקטיביסטים הרואים עצמם נאבקים למען שיוויון פוליטי וצדק חברתי (הגדרה חדה יותר של "המחנות" ממילא לא תתיישב היטב על המציאות הכאוטית).

כיצד ניתן להשיב לדברי התוכחה של אותם "אחרים"? האם חשוב לענות להם? האם "לענות להם" זו מלחמת כוחות או ניסיון לייצר "מרחב דיאלוגי" בו ניתן לשכנע את האחר הפוליטי? האם במרחב כזה אפשר (ואולי אף חובה) לא רק לשכנע, אלא רחמנא ליצלן להיות פתוח לשכנוע? האם במהלך הפעולות האקטיביסטיות שלנו פנייה לאחרים היא בכלל מוטיווציה מרכזית שנלקחת ברצינות ומטופלת באופן מובנה ושיטתי? ואם לא מה זה אומר על האקטיביזם בישראל?

לטעמי, אם אנחנו רוצים להחזיר את השכנוע (כלומר את הפנייה לאחרים הפוליטיים) למעמד של מוטיווציה פוליטית מרכזית, מרחב של דיבור-בגובה-העיניים הוא הכרחי.

נו אז איך מקיימים בפועל דיאלוג עם אחרים פולטיים?
איך משכנעים אנשים שנראים כל כך רחוקים מאיתנו ואף אטומים ומרגיזים? איך לא נופלים בעצמנו להתנצחות, היאטמות לעולם המשמעות של האחרים או לדו-שיח של חרשים הנובע מחוסר יכולת להתמודד עם הרגישויות והמשמעויות שהאחרים הפוליטים מייחסים למושגים פולטיים?

זאת שאלה פתוחה לכולנו, תשובות ברורות אין לי. אבל בוודאי שהעיסוק בשאלה הזו רחוק מלהיות מספק. למטה תמצאו גם "קול קורא" לתשובות וההצעות שלכן\ם.

בינתיים אני יכול רק להציע, מהזווית שלי (גדלתי במשפחה שמרנית-מסורתית וימנית למדי), כמה תסריטי שיחה שקיימתי בנסיבות כאלו ואחרות עם חיילים בשטחים או נערים כהניסטים (ברטוריקה). בתקווה שהם יתרמו במשהו:

א: "הרב כהנא צדק!"
י: "נסי הרב פרומן צדק"
א: "מי זה?"
י: "רב מההתנחלות תקוע, לא איזה תל-אביבי, שרוצה לחיות בשיוויון עם הפלסטינים כאזרח במדינה פלסטינית או במדינה דמוקרטית אחת שכוללת את השטחים. הוא שנים נכנס לכפרים פלסטינים בלי שום נשק ולא קרה לו כלום. לעומת זאת כהנא נרצח בארה"ב הרחוקה, אז מי צדק?"
א: "הם רק רוצים להתחנף אליו"
י: "ממתי פלסטינים מתחנפים למתנחלים שיושבים על אדמות שמבחינתם, תסכימי איתי, שייכות להם? אולי זה דווקא הכוח של הכבוד?"

הערה: השימוש ברב פרומן שובר את הקטגוריות הישנות של שמאל-ימין, על שלל הסטריאוטיפים שלהם, ומאפשר לדבר על הדברים בפתיחות ומזווית חדשה. הרב פרומן עושה "הזרה" לחלוקות שמאל-ימין. הדיאלוג הזה התקיים בהפגנה בירושלים שנסובה בכלל על אלימות משטרתית בהקשר של מחאת הדיור. ואת ההשראה העניקה לי ד"ר אורלי בינימין שהתחילה בדיאלוג.

ועוד שיחה:

א: אתם תמימים ולא מבינים שרק בכוח הצלחנו לעצור את הטרור של הערבים. שנייה ניהיה חלשים ולא ניהיה פה.
י: אתה רוצה להיות חזק וקשוח? סבבה, אבל לפחות תיהיה גם הוגן במקביל – מי שהולך רק בכוח בסוף יתקל במישהו חזק ממנו שיביא לו את המכה. לא לעולם חוסן אמרו פעם.
א: אני הוגן איתם.
י: איך זה נקרא להיות הוגן אם בשטחים ברגע שנולדת פלסטיני אתה במעמד של נתין ולא אזרח. גם הפלסטיני הכי פציפיסט וגם הפלסטיני הכי קיצוני שניהם באותו מעמד, של נתינים. זה קשור למוצא, לא למי הבן אדם.
א: אבל באום אל פאחם הם אזרחים כמונו.
י: אז אתה אומר שהשטחים הם לא חלק של ישראל?
א: זה זמני, אין לנו ברירה
י: איך זמני עם הקמנו שם לפחות עיר אחת, אוניברסיטה וכו'?

הערה: אני נמנע מלהתעמת פה עם התפישה המושרשית חזק של "רק בכוח הכוח נשרוד", ועוקף אותה. כוח לא מחייב כוחניות ודיכוי. התפישה של רק בכוח למעשה מתנגשת אולי בעת לחימה בפועל עם עקרונות של זכויות אדם, אבל בעיתות "שגרה", היא יכולה בהחלט לחיות בכפיפה עם הרעיון של הוגנות ושיוויון. למעשה אין שום סתירה, אפילו לא בהסתכלות שטחית של דימויים פשוטים, בין עוצמה להוגנות ושיוויוניות. כולנו מכירים מהתרבות הפופולרית דמויות קשוחות והוגנות.

בנוסף, ההפנייה למוצא מתכתבת עם האמפתיה של ישראלים רבים למי שהופלו על רקע מוצאם. המונח "מוצא" מתקשר לרוב למוצא עדתי בתוך העם היהודי ולא ללאום\דת שונים. לכן השימוש בו מקרב.

ולבסוף ההתייחסות לכיבוש כמשטר של אפלייה מקשה על מציאת הצדקה היסטורית. הרי הטיעונים של "כתוב בתנ"ך" ו"הערבים בכלל מהגרים פה" לא מסבירים טוב אפלייה מתמשכת של אנשים על רקע מוצאם.

א: "מה לא נתנו להם וקיבלנו טרור. כל יום שני מנסים לעשות משהו"
י: "לא אכנס איתך למה נתנו, או לא נתנו, זה הסבר ארוך. גם ברור שטרור נגד אזרחים זה זוועה. אבל תגיד לי, אתה נראה לי לא-פראייר, איך היית מגיב אם היו משפילים אותך ואת המשפחה שלך כמעט כל יום במחסום? תיהיה כנה ולא צבוע, אתה גם היית יכול לתפוס קריזה ולהגיב באלימות".

הערה: אפשר לראות בזה מניפולציה, אני רואה בזה שיקוף של האחר: הרגש העז של הישראלי מול האפשרות "לצאת פראייר", והגישה הכוחנית-הישרדותית יכולים להיות מוסבים כהסבר הגיוני ומובן לגישה הלוחמנית של הפלסטינים. ייאוש והשפלה, דחיקת אנשים עם הגב לקיר, ובכלל פגיעה בכבוד, מתכתבים עם תחושות של הרבה ישראלים (בעיקר מוחלשים) שמרגישים כך מול מימסדים שונים במדינה. הזעם שלהם יכול לעזור להם להבין את הזעם המוגבר שבעתיים של הפלסטינים.

אלו רק כמה דוגמאות, אני מקווה שטובות, לצורות התייחסות ל"אחרים פוליטיים" שלא נופלות ישר להתנצחות, היאטמות לעולם המשמעות שלהם או לדו-שיח של חרשים. שיחות כאלו נמדדות כמוצלחות לא כשהצד השני אומר "אתה צודק", אלא כשיש סדקים, כשיש בלבול, כשיש הקשבה. למעשה: כשגם אנחנו פתוחים להקשיב לאחר הפוליטי ואולי ללמוד ממנו דבר או שניים. פתיחות זו מורגשת, אני מאמין, ומזמנית פתיחות שכנגד. ובעיקר, זה קורה כשאנו נותנים אחד לשני תחושה שאם יורדים לרמה יסודית ועמוקה מספיק, רובנו רוצים באותו "טוב כללי", ואולי רק חלוקים על הדרך.

ואפשר אף לומר שאם בהפגנה או פעילות לא דיברתם לפחות עם מתנגד אחד באופן דיאלוגי, לא קיימתם את מצוות ודיברת עם האחר הפוליטי.

וכאמור יש פה גם קול קורא: להצעות או דוגמאות השיחה המוצלחות שלכן\ם, שתפו אותנו בקבוצת "קול ההומניזם הראדיקלי" בפייסבוק. ובעיקר בואו להיות ולשכנע אחרות\ים להיות מעין "נאמני דיבור עם אחר הפוליטי" בהפגנות ופעולות פומביות.

מחשבה אחת על “איך מדברים עם האחרים הפוליטיים במהלך אקטיביזם?

  1. אין לי רעיונות משלי להוסיף, אבל הרעיון טוב וחשוב. התשובות שאתה מקבל הן לעיתים לא אלה שאתה מצפה להן וה"אחר" גם הוא שובר את הקטגוריות הישנות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s