איך אפשר להסכים עם רוב הנחות היסוד הימניות ועדיין להיות בשמאל הראדיקלי

אין צורך להקצות מחמת מיאוס הנחת יסוד (להל"ן ה.י.) או קביעה עובדתית פוליטית\חברתית רק משום שהיא אמירה ימנית רווחת. אישית אני מקבל, במידה כזו או אחרת, את מרבית הנחות היסוד של הימין, שלטעמי קורא את המציאות הפוליטית טוב יותר ברמת הידע הרוחבי. ועם זאת מסקנות הימין מאותן הנחות יסוד מתמיהות אותי.

1. ה.י. – השנאה המוסלמית למערב לא קשורה לקולוניאליזם.
נכון, הקולוניאליזם המערבי הוא אולי מתדלק-שנאה משמעותי, אבל השנאה למערב, כפי שעמדו על הדבר מספר היסטוריונים [http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=9809], קשורה לחשש מהציוויליזציה המערבית, על אורח החיים החילוני והתיאולוגיה הפוליטית שהיא מביאה (בעיקר בקרב האיסלמיסטים – הרואים את האיסלם גם ככוח פוליטי ולא רק דתי). החשש מהמערב הוא חשש מכוח שנתפס בה בעת כרב עוצמה וכמתחרה המאיים על הציוויליזציה המוסלמית כולה, אבל גם כרקוב וכבעל מנגנון להשמדה עצמית – ולכן כזה שניתן לנצח.
עם זאת, הקולוניאליזם הוא אכן כוח חוסם פיוס וקרבה. ליתר דיוק המשכו של הקולוניאליזם באמצעים אחרים – קרי הקפיטליזם הגלובלי, תמיכה במשטרים רודניים מושחתים והתערבויות צבאיות מדממות – חוסם את עלייתם של כוחות פלורליסטים יותר בארצות האיסלם. לצד השנאה למערב בארצות ערב הנובעת מתחרות בין ציוויליזציות ישנה גם שנאה המעוגנת בנזקים ממשיים כמו הרוגי ההתערבויות הצבאיות של המערב, נפגעי התאגידים הבינלאומיים והסבל מהדיקטטורים הפרו-מערביים. שנאה עממית זו מקיפה גם אנשים הרחוקים מקנאות פאן-איסלמית גאוותנית, שכן גם לא-איסלמיסטים הם נפגעי המערב ונתמכיו. ולכן זעם ארצי זה, המעוגן במאורעות ממשיים ומתמשכים, הוא שמתחזק את הרגש האנטי-המערבי הכללי ועל גבו יכול האיסלמיזם לשגשג.
2. ה.י. – השנאה הערבית לציונות לא החלה ב-67' וגם לא ב-48'
נכון מאוד, העוינות הערבית לציונות החלה בקטן עם גלי העלייה הבלתי ליגליים בתקופה העות'מנית (הם נתפשו בערך כמו שההגירה של הסודנים "המסתננים", נתפשת היום בישראל). עוינות זו התחזקה פלאים כשהתנועה הציונית סייעה לכוחות הקולוניאלים הבריטים לכבוש את הארץ מהעות'מנים המוסלמים (רשת הריגול ניל"י, גדוד נהגי הפרדות שפעל עם הצבא הבריטי כסנונית ראשונה לגדודים העבריים וכו'). הבריטים נחשבו לכוח זר ומעבר לכל הם הבטיחו את הארץ, סמוך לכיבושה, למיעוט קטנטן של יהודים אירופאים ציונים (הצהרת בלפור קבעה כי תיהיה זו מדינה שהיא בית לאומי ליהודים ולערבים ינתנו זכויות אזרחיות – בערך כמו במצע הליכוד של היום).
מרגע זה החלו גלי עליות חוקיים וכשלוש שנים לאחר הכיבוש הבריטי של 1917, אנו עדים ב-1920 לתקרית המשמעותית הראשונה בסכסוך הערבי-ישראלי (מאורעות תר"פ בגליל ובירושלים בהם נרצחו 5 יהודים ונפצעו מעל מאה). הסכסוך החל בעיקר כתוצר החיבור בין הציונות לכוחות הקולוניאלים הבריטים ועל רקע הצהרת בלפור.
כל זה כלל לא אומר שפתרון הסכסוך טמון בביטול והיפוך כל משק כנפי ההיסטוריה מאז 1917. זה גם לא אומר שהשנאה של 1917 נשמרת עד היום בכזו עוצמה רק בשל אותם מאורעות עבר מכוננים ובלי קשר למאורעות הרבה יותר עכשוויים. למעשה הגיוני יותר שמשטר הכיבוש בשטחים, שהחל אחרי 67', אחראי לתחזוק השנאה והסכסוך, גם אם הוא אינו הסיבה להם. הבדלי הגישה בין הפלסטינים אזרחי ישראל לפלסטינים בשטחים יכולים להעיד על כך.
3. ה.י. אין הבדל בין רמת אביב לקריית ארבע
במובנים של כיבוש אכן אין הבדל. יישוב אחד לא טהור יותר מהשני מבחינת הקרקע עליה הוא יושב. אבל במונחים של המשטר בהם מתקיים כל אחד מהיישובים, ההבדל דווקא מובהק: רמת אביב מתקיימת בתוך משטר דמוקרטי שעל כל פגמיו מעניק זכויות אזרחיות שוות (לפחות בתיאוריה) לערבים בשכונה ובסביבותיה (גזענות אזרחית ונסיבות היסטוריות של דחיקה הובילו לכך שכמעט ואין ערבים בשכונה וסביבותיה. אבל אם נחליף את רמת אביב בפלורנטין הסמוכה ליפו ההבדל ביחס לקריית ארבע יבלוט יותר).
4. ה. י. הערבים מבינים רק כוח
ערבים הם בני אדם, אז טכנית ההיגד הזה נכון [גם] לגביהם. הנימה הגזענית והמכלילה דוחה ומיותרת וזה בהחלט לא "רק" כוח אבל בגדול חברות שאין להן תרבות דמוקרטית מושרשית (כמו ביחס למרבית היהודים והערבים) צריכות הרבה קשיחות מצד המערכות השלטוניות על מנת שלא לנצל את הדמוקרטיה בצורה שתוביל לסופה. בהקשר הזה קשיחות או כוח אינם עניין של כוחניות וברוטאליות ואפילו לא עניין של הכתבה מלמעלה, אלא עניין של כוח-הכפייה שחברה רב-מגזרית יכולה להשית על חבריה על מנת לשמור על כללי משחק הוגנים בפוליטיקה. לא הכתבה של ערכים זרים, אלא של הוגנות בכללי המשחק, היא המפתח ליציבות פוליטית בחברות שמבינות כוח יותר מאשר חופש. בחברות בהן כל מגזר רוצה להיות זה ההגמוני והשולט דרוש ריסון שנובע מהכרה בנזק של שלטון מגזרי כוחני.
במובן הזה הקשיחות צריכה להיות ראשית לא נגד הבדואים "הפולשים" לאדמות מדינה, אלא בראש ובראשונה כנגד המוסדות שמכירים בבעלויות היסטוריות באופן סלקטיבי ושמקצים אדמות מדינה באופן מפלה ולפי מפתח אתני, בהעדפה לקבוצה הדומיננטית של יהודים. זו כמובן לא הוגנות לנהוג כך ולפיכך דרושה פה כפייה בכוח של כללי המשחק, גם על הצדדים שהם מוסדות שלטוניים, על מנת שדמוקרטיה הוגנת תוכל להתקיים.
5. ה.י. העם הפלסטיני הוא המצאה.
ברור. העם היהודי הוא גם לא בדיוק הכינוס מחדש של 12 שבטי ישראל (שממילא היו מבחינות רבות בגדר 12 עמים נפרדים) חזרה יחדיו. העניין הוא הזכות להגדרה עצמית לעתיד לבוא – ליהודים כמו גם לערבים פלסטינים.
6. סיום הכיבוש לא יוביל לשלום
בהחלט סביר שאכן כך. הנראטיב הפלסטיני על 48' חזק ביותר ויש סיכוי רב שהוא ינצח ויוביל התנגדות לסיום הכיבוש בדמות 2 מדינות לשני עמים. סיום הכיבוש הוא עניין מוסרי, ולא פתרון אינסטנט לסכסוך. עם זאת, המשך הכיבוש מהווה חסם בטוח לתהליך המתמשך של פיוס לאומי: והרי אף קבוצה של אנשים לא תסכים לחיות במשטר אפליה צבאי שבמסגרתו היא מקבלת מעמד של נתינות רק בגלל מוצאה האתני.

20 מחשבות על “איך אפשר להסכים עם רוב הנחות היסוד הימניות ועדיין להיות בשמאל הראדיקלי

  1. כתוב יפה, פשוט ורהוט.
    אני אישית לא רוצה להגדיר את עצמי כשמאל רדיקלי, כי אני לא חושב שקיצוניות לכל כיוון היא טובה.

  2. "עוינות זו התחזקה פלאים כשהתנועה הציונית סייעה לכוחות הקולוניאלים הבריטים לכבוש את הארץ מהעות'מנים המוסלמים"

    לך תסביר את לורנס איש ערב ואת המרד הערבי באימפריה העותמנית? יותר משהערבים שנאו את הבריטים הם שנאו חליפות איסלמית שבראשה עומד לא-ערבי.

    עד היום (אם תקרא את העתונות הטורקית) הטורקים לא שוכחים ולא סולחים.

    הקריאה שלך את ההיסטוריה היא מאד נאיבית.
    הבעיה באזור היא הנסיון לכפות על האוכלוסיה הערבית את רעיון הלאומיות במתכונתה המערבית אה-לה סוף המאה ה 19.
    זה לא עבד, זה לא יעבוד וכמו שהארועים בעולם הערבי היום (לוב, סוריה, ירדן) מראים – זה לא עובד.
    החברה הערבית היא חברה שבטית. אפילו אצל הפלסטינים הקשר והנאמנות הם בראש ובראשונה לחמולה. תראה מה הולך בעזה ובגדה.
    הנה – ברגע שהכח החיצוני מוסר, פורצת מלחמת אזרחים כשהצדדים שם מזדהים באופן שבטי. הלחימה שהיתה בין הפת"ח לחמאס בעזה היתה יותר ענין של חיסול חשבונות בין חמולות שניצלו את השסע הפוליטי בין שתי התנועות.

    • ליאצק הצידוני,
      אין ממש קשר בין הדברים. השנאה לאימפריה העות'מנית איננה הוכחה שלא הייתה שנאה גדולה עוד יותר לקולוניאליזם הבריטי (שנאה שלה גם רבדים נוספים – למשל אלו הדתיים).

      רעיון הלאומיות נכפה גם ע"י שחקנים ערבים, כמו דיקטטורים וגנרלים, וחלק מהציבור בארצות ערב קיבל ועדיין מקבל אותו בהתלהבות. האביב הערבי איננו פאן-ערבי או פאן-איסלמי במובהק, יש הרבה פטריוטיזם במסגרתו (המוחים והמהפכנים המצרים גאים במצרים, התנויסאים בתוניס וכו'…)

      כמובן יש גם כוחות שבטיים בלתי מבוטלים, וכפי שאמרה יפה עירית זה נכון גם לגבי חלקים נרחבים בחברה הישראלית שעבורם הרב הוא מקור סמכות חשוב מראש הממשלה (ויש וואריאציות לסמכות זו גם בחלקים של השמאל הראדיקלי). כלומר שבטים רבים בחברה הישראלית לא מקבלים את הישראליות כמערכת ואת הממשלה כמנגנון ייצוג כשזה סותר את אמונותיהם הפנים-שבטיות.

    • הערה היסטורית פעוטה: השורשים לאותה איבה הם קדומים בהרבה מתחילת המאה הקודמת ואפשר למצוא אותם בהתנגשויות הראשונות בין האיסלם לנצרות, קרי תקופת מסעות הצלב, גירושם מספרד ועוד. מבחינת האיסלם (ובמידה לא מועטה של צדק), מאז ומתמיד הנוצרים (ובסמיכות מתבקשת, היהודים) רצו לדחוק את רגליהם ולכפות עליהם מודל תרבותי זר. לא לשווא מוסלמים רבים מכנים את הנוצרים "צלבנים" ומעלים על נס את שמו ופועלו של צלאח א-דין, ומכאן גם מרכזיותה של ירושלים.

      • קשורה גם שורה. הרי המפעל הציוני נחשב לשלוחה של הקולוניאליזם המערבי. המתיישבים שהגיעו לכאן היו אירופאים, נשאו תרבות אירופאית ודיברו שפה אירופאית, הביאו רעיונות ואידאולוגיות שנוצרו באירופה ועיניהם נישאו לשם, בהתעלמות מבני המקום שחיו כאן. הלא גם כיום ישראל אוהבת לציין שהיא מעוז של מערביות מוקף בעולם איסלמיסטי עוין. בזיכרון הקולקטיבי של תושבי המקום, המפעל הציוני היה אך המשך לאותו נסיון רב שנים לדחוק אותם, וזה לא משנה הרבה אם היו אלה יהודים או נוצרים, כי מדובר במלחמת תרבות ולא דת (או לפחות, לא רק דת). בכל אופן, ראוי לציין שאני לא מוסלמי, על כן אני רק מביא פרשנות הומניסטית סובייקטיבית למאורעות הללו.

      • פייר אינאף. אבל ממילא הקשר יהודים-ציונים-אירופאים התחזק ביתר שאת עם הכיבוש הבריטי והצהרת בלפור

      • אין ספק. רק רציתי להציב את שורשי הסכסוך בקונטקסט רחב יותר (במרחב ובזמן), כיוון שגם הפתרון לסכסוך המקומי לא יוכל להיות רק מקומי אלא בהכרח יצטרך להיות יותר רחב, קרי, סיום למלחמת המערב-איסלם. נשאלת השאלה אם נהיה חלק מהפתרון (כחלוצים לפתרון הסכסוך) או נהיה חלק מהבעיה (כמאסף המסרב לאחות את הקרעים).

  3. לIrity
    אולי בואי לא נכנס לניתוחים פסיכולוגיים אישיים ונשאר בתחום הדיון. הרי את לא רוצה שכל מאן דהוא יתחיל לנתח את הפרופיל הפסיכולוגי שלך וייסווג את הקשיים הרגשיים האמיתיים או הווירטואלים. בקיצור – Ad hominem לא מכבד אותך, אותי ואת הבעלבית.

    ליריב. אני לא בטוח שהערבים בכלל חשבו במושגים של קולוניאליזם שגם הוא ביטוי מערבי. הרי מה ההבדל בין פשה טורקי למושל בריטי? כל עוד המושל לא הכניס את האף שלו למערכת יחסי הכח הבין חמולתיים, לא הטיל מיסים כבדים מדי ולא זרק את הווסלים מעל האדמה – הכל היה דבש. יום אחד אתה יושב בסנג'ק דמשק ויום אחר אתה מוצא את עצמך יושב בסנג'ק בגדד. הערבי לא הפך פתאום מסורי לעיראקי.

    * הבעיה עם הבריטים שהם הבטיחו הבטחות סותרות לכל הצדדים, וכשבא מועד הפירעון הם מצאו את עצמם עם הרבה צ'קים חוזרים. קשה להאשים את בעלי החוב בעצבנות. לא דת ולא בטיח.

    * לגבי המצרים – אפשר להגיד שמכל הערבים, להם יש סממנים אמיתיים של לאומיות, מהסיבה הפשוטה- מדינה מצרית סמי-עצמאית הייתה קיימת באופן רציף מאז הפרעונים.

    * לגבי התנועות הלאומיות הערביות (ובעיקר הבעת'). זה לא נראה לך מוזר שהרבה מאד מהאבות המייסדים של התנועה הלאומית הפאן-ערבית היו בעצם נוצרים? הם הבינו (מה שהנוצרים הלבנונים הבינו בשנות השלושים כמו שהנוצרים הפלסטינים מבינים היום) שבלי מעטה חיצוני של לאומיות חילונית, מצבם יהיה עגום ביותר. ייצור הרגש הפטריוטי לאומי היה מבחינתם הדרך היחידה להשתלב במרחב המוסלמי.
    אבל כש Push comes to Shove כל הסממנים הלאומיים מועפים מהחלון וזה מלחמת שבט בשבט. אם זה מארונים בשיעים (לבנון), דרוזים ועלאווים בסונים (סוריה), סונים בשיעים (בחריין, עיראק) ולוב שזה באמת מלחמת כולם בכולם.

    לגבי למי שומעים, לרב או לראש הממשלה – זה לא רלוונטי. זה כמו שכתבתי למעלה: "צריך להבדיל בין לאומיות לבין מערכת הערכים שהלאום מחזיק בה".

    אז נכון – חלקים בחברה בישראל לא מקבלים את המערכת הפוליטית הדמוקרטית בישראל. אז מה? ממתי לאומיות מחייבת הסכמה על כללי המשחק הפוליטיים?

    באירופה לאורך השנים היה תמיד מתח בין הכנסיה הקתולית לבין המלך. מלחמות הדת בצרפת בין ההוגנוטים לקתולים היו מדממות במיוחד. אבל אף אחד לא טען שיש שם שני עמים צרפתיים. במלחה"ע השניה היו צרפתים במחתרת וצרפתים שהעריצו את היטלר. מוריס פאפון היה לא פחות צרפתי משארל דה-גול.

    כנ"ל לגבי המהפכות אצל האנגלים. קרומוול היה אנגלי בדיוק כמו וויליאם קוונדיש. זה לא מנע מהם לנסות להרוג אחד את השני בגלל שכל אחד קיבל מקור סמכות שונה (פרלמנט או מלך).

    ועל מלחמת האזרחים האמריקאית עוד לא דיברנו.

    • ליאצק הצידוני,
      נחזור לעיקר: האם כפיית הלאומיות היא שהובילה לשנאת המערב ו\או הציונות? אני מתקשה לראות ראיות שהיה לכך תפקיד משמעותי.
      נניח גם שהערבים תושבי פלשתינה של אז לא הבחינו בין הכובשים המוסלמים העות'מנים לנוצרים הבריטים – אם כי אני דווקא מכיר פרסומים אחרים שדיברו כבר אז במונחים של כיבוש זר. עדיין הכיבוש העות'מני היה רופף ביותר בהשוואה לכיבוש הבריטי – הוא כלל בעיקר הטלת מיסים – ובוודאי שהוא לא כלל מתן רשות רשמית ואפשרות לקבוצת מיעוט זניחה של יהודים אירופאים (להבדיל מהס"טטים שגם הם היו מיעוט) לשנות את הדמוגרפיה ולהפוך את חבל הארץ הזה לארצם. גם אם את המשילות העצמית שהם דימיינו הם דימיינו בעיקר במסגרת חמולתית, עדיין הייתה הבטחת הארץ לקבוצת מיעוט (הבטחה שניתנה ע"י הבריטים ולא ע"י העות'מנים) בגדר איום חמור. בנוסף, ניצני לאומיות החלו כבר אז בעולם הערבי, והיו מנהיגים מקומיים שסמכותם חרגה מתחום החמולה (בעיקר דתיים אבל לא רק).

      זה בסיס הזעם – הכיבוש הבריטי – בניגוד לעות'מני – היה כיבוש של הפרת הריבונות הערבית (חמולתית או לאומית) והפרת המאזן הדמוגרפי, רק מתוך תחושה שמכיוון שאין הערבים בפלשתינה מאורגנים בצורה המודרנית המוכרת של לאומיות, הרי שניתן לזלזל בזכויותיהם ככל שזה נוגע לשליטה על המרחב בו הם חיים.

    • אין לזה טעם כלל, אתה הגבת לטענה שלי בצורה מתחכמת שאינה מוסיפה דבר חוץ ממילים. רמזתי על זה בנימוס , ענית לי עם תת מקלע. נידמה לי שחבל להמשיך מכאן. סליחה שהפרעתי.

  4. כמה הערות לפי הסעיפים:
    1. גם אם השנאה המוסלמית למערב נבעה לפני כמה מאות שנים ממקור אחד, אין משמע שהדברים נשארים כמות שהם לנצח ולא יכולים להופיע סיבות אחרות. הסכמה עם ה.י. זו משמע הסכמה שכל המוסלמים שונאים את המערב מאותה סיבה. האם לא סביר להניח שמוסלמים מסוימים שונאים מסיבה אחת ואחרים מסיבה אחרת ואחרים כלל לא שונאים? לכן, אני לא מסכים עם ה.י. זו.
    3. אז אתה לא מסכים עם ה.י. ומבהיר שבמובנים מסוימים יש הבדל ובמובנים אחרים אין.
    4. המשמעות המדויקת של ה.י. היא "הערבים מבינים רק אלימות". אלימות היא פעולה על הגוף של אחר וכוח הוא פעולה על הפעולות של אחר, כלומר מנגנונים שגורמים לאנשים לנהוג בצורה מסוימת בלי להפעיל אלימות על גופם. לכן, השימוש המתוחכם יותר שלך במושג הכוח לא מתאים כדי להתמודד עם ה.י. זו. לכן, למעשה אתה בעצמך אומר שבני אדם באופן כללי לא מבינים רק אלימות, אלא שמפעילים עליהם כוח (שׁהוא אינו אלימות) באופנים מגוונים.
    5. מה זאת אומרת המצאה? כל עם הוא המצאה. אז מה? כל תרבות היא המצאה. אז מה?
    6. סיום הכיבוש לא יוביל לשלום מיידי אבל הוא תנאי הכרחי לפיוס ולשלום. אני לא נביא ואין לי מושג מה יקרה עם סיום הכיבוש אבל אותם אנשים שטוענים את ה.י. זו מתיימרים למעשה להיות לנביאים ועל כך נאמר משהו במקורות שהם טוענים לבעלותם עליהם.

    • אהלן יוסי, אגיב:
      1. מסכים. אני חושב שייתכן ולפחות לגבי השנאה האיסלמיסטית התחרות הציווילציונית היא מניע מרכזי, אבל בוודאי לא יחיד או יציב.
      3. כן, ההסכמה פה היא קצת תעלול רטורי – זו הסכמה עם כוכבית. בהיבט מסויים הדברים נכונים ובהיבט אחר הם אינם נכונים.
      4. אני לא בטוח שאתה צודק. הרבה ימנים מדברים על יחס קשוח "שיבהיר לערבים מי בעל הבית", זוהי כוחנות אבל לאוו דווקא אלימות ממש. לטעמם הצדקנית זה יכול אף לחסוך אלימות כי כשהערבים "מבינים את מקומם", לא יהיה טרור ולא תגובה אלימה כנגדו. זה בעצם יותר הומני ככה לפי עמדתם המוזרה והמתנשאת.
      5. אכן, כל עם הוא המצאה. התייחסתי בסעיף לשני העמים על הפרק – הפלסטינים והיהודים.
      6. לכן דיברתי על סבירות – על כך שהנראטיב המושרש של 48' הופך את עניין השלום ללא סביר בטווח המיידי. אגב, אני כן מאמין שניתן להגיע להסכם אבל הסכם איננו שלום. עדיין יהיו גורמים שיתנגדו לו וייתכן ויצליחו לפעול כנגדו. אבל בתהליך ארוך סביר שיהיה פיוס ומצד שני בטוח שלא יהיה פיוס בתנאיי אפרטהייד. בכל מקרה זה נראה לי טעות להציג את סיום הכיבוש כהבטחה לשלום אינסטנט – זה לא אמיתי ורק מזיק. הישראלים מאוד שונאים להתאכזב ו"לצאת פראיירים". עדיף, הוגן ומוסרי לדבר גלוי ואמיתי.

  5. חשוב לציין שגם הערבים עזרו לבריטים (לפחות ערביי עבר הירדן המזרחי), וחוסיין איבן עלי – השריף של מכה – הוביל מרד ערבי נגד העות'מאנים (בפיקודו של "לורנס איש ערב"), בעקבות מכתבי חוסיין-מקמהון שבו הבטיחו הבריטים להכיר בזכותם של הערבים למדינה שתשתרע על כל חלקי האימפריה העות'מאנית שיושבים בהם ערבים, קרי: ירדן, פלסטין, סוריה, לבנון, עיראק וערב הסעודית.
    הערבים רומו ע"י בריטניה, המעצמה הקולוניאלית השלטת, שכן הצהרת בלפור עמדה בסתירה למכתבי חוסיין מקמהון, אבל אי אפשר לשכוח שבתחילה הם תמכו בבריטים נגד הטורקים.

    ובשולי הדברים, השוואת יחס הערבים להגירה הציונית בתקופת העות'מאנים ליחס הציונים למהגרים מאפריקה הינה השוואה מצויינת 😉

    • תודה צ'ארלס,
      אכן האזור הזה היה – ועודנו – קלחת של הרבה בחישות ובריתות מוזרות. העניין הוא שהערבים עזרו לבריטים כדי לקבל משילות עצמית ואילו היהודים – מסיבות שאני לא יכול לחלוטין לשפוט מוסרית מהעמדה הנוחה של ההווה היחסית בטוח – על מנת לקבל שליטה על חלקת ארץ בה היו מיעוט זניח.

      ואגב, אני רוצה לתקוף את ההשוואה של עצמי – הסודנים והאריתראים לא מבקשים במוצהר להקים פה את ביתם הלאומי. וזאת בניגוד לפליטים הציונים ממז' אירופה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s