פוליטיקה של ניהול סיכונים

פוסט זה נכתב גם כהתייחסות לטור המרתק של מוחמד ג'באלי, בהעוקץ ו-972 ופורסם לראשונה בהעוקץ.

ימנים רבים מתעקשים שהם מאמינים בזכויות אדם לא פחות מאנשי שמאל, ואני לא רואה סיבה שלא להאמין להם. העובדה שבפועל הם מוכנים לעגל פינות, להתפשר בנוגע לזכויות אדם ואף לרמוס אותן על כל צעד ושעל איננה גורעת כהוא זה מאמונתם הבסיסית בזכויות האדם – היא רק מצביעה על הגדרה מרחיבה ל"סיכון קיומי" הדוחק לפינה כל עקרון מוסרי. גם את החקיקה האחרונה נגד ארגוני זכויות אדם יש להבין ברוח זו: לא מדובר בחקיקה הנובעת מבוז עקרוני לזכויות אדם; בולמוס המקארתיזם בישראל נובע – כמו המקארתיזם המקורי – מתודעה הישרדותית המחייבת כי נשהה לזמן בלתי מוגבל את כל המותרות הללו של זכויות.

הימין המיינסטרימי מגדיר "סיכון קיומי" בצורה שאינה שונה מהותית ממי שאנו מכנים בישראל "שמאל" (או "שמאל ציוני"). שתי המחנות הללו מתקבצים סביב קווים דומים יחסית המגדירים מהו סיכון מהותי לקולקטיב הפוליטי: בעיקר אובדן הרוב היהודי והדומיננטיות היהודית. הגדרה זו של סיכון קיומי מכתיבה הלך רוח הישרדותי לפיו כל עקרון מוסרי מושהה לזמן בלתי מוגבל; זו תמצית הציונות המייהדת. התקנות לשעת חירום שישראל שרויה בהן מרגע הקמתה הן דוגמה מרכזית לפוליטיקה הישרדותית הנמצאת בלב הקונצנזוס. הלך הרוח הזה רואה סיכון קיומי כמצב קבוע וחובק-כל. והוא משתנה רק במידה מועטה כשהימין או מה שמכונה ה"שמאל" נמצאים בשלטון (האם לא היה זה רבין המנוח שטבע את המשפט "בלי בג"ץ ובלי בצלם"?)

אם כן, הציונות המייהדת אכן איננה נגד זכויות אדם, היא פשוט הישרדותית עד כדי להיות מוכנה להשהות זכויות אדם ואזרח בכל מקרה בו נדמה כי יש התנגשות בין זכויות אלו לצרכים הישרדותיים ממשיים או משוערים. נטייתה היא לראות איום קיומי בצורה כמעט אוטומטית ומבלי לבחון האם יש התנגשות אמיתית בין זכויות אדם לצרכי ביטחון ממשיים. והסיכון הוא טוטאלי: זו ציונות שלא יכולה לראות באובדן הרוב היהודי אלא כליה ליהודים.

חרדה קיומית לאומית

בניתוח עמוק, ולרוב באופן מובלע, אפשר למצוא כמעט מתחת לכל סוגיה פוליטית בישראל את שאלת היסוד הבאה: "איך נדאג שהשואה לא תחזור?" זה נשמע מוגזם? נסו להיזכר בדיונים בפורומים אינטרנטיים על סוגיות מגוונות כמו "ירידה מהארץ" ("גם בגרמניה, יהודים חשבו שישתלבו בחברה הגרמנית", יקניטו הטוקבקיסטים ההישרדותיים); הפליטים מאפריקה ("בסוף נהיה מדינה מוסלמית והלך עלינו", יבטיחו האודים והניצולים בתודעתם כנגד מי שאכן בורחים מרצח עם או משטר מתעלל), פוסט-ציונות ("ברגע שתהיה פה מדינת כל אזרחיה עם רוב ערבי הלך עלינו", יקוננו מאוימי הדמוגרפיה). מניעת השואה השנייה היא הקליע שנורה ממעמקי החרדות הקולקטיביות ומגיע עד לאפיזודות כמו חקיקה נגד "חתרנותם" של ארגוני השמאל.

אחת מהאקסיומות המוטמעות בנו היא שהשואה לא תחזור אם תהיה לנו מדינת לאום חזקה. זה כמובן לא הכרח לוגי אלא יותר עניין פסיכולוגי. מדינת לאום איננה ערובה לכך שרצח עם לא יבוצע באזרחיה על ידי כוח חזק מספיק. אפילו מעצמה גרעינית כמו ארה"ב חוותה חרדה קיומית בעת משבר הטילים בקובה. אין ספק שמדינת לאום עם נשק גרעיני חשופה פחות לזוועות רצח עם מאשר מיעוט לאומי, אבל העובדה העצובה היא שרצח עם יכול תמיד להתרחש, ולכן תמיד יכול לשמש כדלק חרדתי. עובדה נוספת, היא שאנחנו כבר מדינת לאום חזקה עם נשק גרעיני והחרדה לא נעלמת; קשה לומר שהיא פוחתת.

ניהול הסיכונים של הציונות המייהדת לוקה עוד יותר בחסר, כאשר הוא מתעלם מהאפשרות שזכויות אדם ואזרח אוניברסליות דווקא מפחיתות סיכונים. האם הפונדמנטליזם הדתי שמתפתח בעולם המוסלמי לא פוגע קודם כל במוסלמים פלורליסטים וחילוניים (ממש כפי שהפונדמנטליזם היהודי פוגע קודם כל ביהודים, ובעיקר ביהודיות דתיות)? האם העובדות הללו אינן פתח לבריתות ושותפויות מסוג אחר לגמרי, שאינו על בסיס מפתח אתנו-דתי? והאם המחיצות האתניות, המגובות באפלייה ממסדית והגבלת זכויות, לא מקשות על חיבורים חיוניים אלו?

ואפשר לפרוט עוד את הרציונליות המפוקפקת שבניהול הסיכונים במיינסטרים הפוליטי בישראל. משמאל ומימין יש כיום תמיכה במדיניות החיסולים הלא-ממש-ממוקדים כתגובה לטרור. אבל אז אנחנו צריכים רק לעיין במחקר שנעשה במכון יפה למחקרים אסטרטגיים(לא בדיוק גוף שמאלני) על מחבלים מתאבדים שכשלו במשימתם. המחקר מצא כי בקרב כחמישית מהמחבלים המניע הישיר, העיקרי והמיידי לרצון לפגע לא היה דתי כלל וכלל אלא רצון לנקום מוות של קרובים או מוות המוני של בני עמם אליו נחשפו.

אם כך, האם אלו לא הפצצות הלא-ממש-ממוקדות שמייצרות לפחות 22 אחוז מהמחבלים המתאבדים? האם כשטייס מפיל פצצה של טון על בניין מגורים הוא שולח לפחות אחד מתוך 5 אנשי טרור שיפגעו באזרחים ישראלים? אגב, מניע רווח נוסף לטרור קשור לתחושת השפלה לאומית. האם זה לא הכיבוש שיוצר תחושה זאת? עם כל הבעייתיות המתודולוגית שבו, מחקר זה ממחיש במשהו את היסוד המתדלק-טרור שבתורת הלחימה (הטרוריסטית למדי) נגד הטרור.

יתרה מכך, הסוציולוג אולריך בק רואה את העידן שלנו דווקא כעידן של סיכונים גלובליים המחייב שיתוף פעולה חוצה קווי לאומיות. השריפה בכרמל, עת קיבלנו עזרה אפילו מטורקיה והרשות הפלסטינית, יכולה הייתה להיות המחשה לחיוניותה של התיזה של בק. הטרור עצמו, שפוגע גם במדינות ערב, יכול היה להיות דוגמה נוספת.

לא סתם פיקציה

אם כך, מדוע לא צומחת אלטרנטיבה לציונות המייהדת ולתורת הסיכונים הלקויה שלה? מול אלה הרואים איום קיומי בכל פינה ישנם רבים בשמאל הרדיקלי שלא מוכנים להכיר באיומים חיצוניים ממשיים כמעט בכלל. הם רואים בסיכונים חיצוניים רק תוצרים של שיח, מניפולציה שלטונית, פיקציה מחשבתית או טראומה פסיכולוגית. הנטייה הזו היא בעצמה עמדה אבסורדית וחסרת אחריות, ומתדלקת את מה שניתן לכנות "חרדת השמרנות". ההתייחסות לאיומים שמקורם במרחב סביבנו כפיקציה היא לא רק שגויה עובדתית (המזרח התיכון נתברך בכוחות פוליטיים אפלים שכבר הוכיחו את רצינות כוונותיהם) אלא גם דוחפת את המחנה ההישרדותי, שהוא המיינסטרים בישראל, להיכנס עוד יותר לתודעה של כוחנות ותוקפנות.

כך מתקבעת הציונות המייהדת כתורת ניהול הסיכונים האחראית היחידה שלא מקלה ראש באיומים חיצוניים או רואה בהם רק תוצרים של שיח. ובהתאם מתקבעת השאיפה לשמור על רוב יהודי פריווילגי בכל מחיר, כאפשרות היחידה לשמור על הקיום הפיזי ועל הביטוי של זהות יהודית קולקטיבית בישראל. יותר משזו פוליטיקה של ערכים, זו פוליטיקה של ניהול סיכונים.

המטרה של שמאל קוהרנטי חייבת להיות יצירה של פוליטיקה אחרת שאיננה מבוססת על הציונות מהסוג המייהד (להבדיל מגישות רוחניות יותר לזהות יהודית קולקטיווית שניתן לכנות "ציונות", המאפשרות ביטוי לאומי לא-מדיר). אבל כדי להגיע לכך צריך להציע מודל אחר של ניהול סיכונים, ולא גישה של רדוקציה סמנטית לסיכונים הללו. כשהרב פרומן חובר לאנשי דת מוסלמים על מנת להיאבק במצעד הגאווה בירושלים הוא מכונן, לטוב ולרע, פוליטיקה שמרנית בעלת מודל ניהול סיכונים (הוויה לא-הטרונורמטיבית בעיר הקודש, רחמנא ליצלן) שלא לפי מפתח אתני – זו פוליטיקה שמרנית פוסט-ציונית. דווקא המחנה הפלורליסטי ממעט ליצור פוליטיקה עם מודל ניהול סיכונים חוצה זהויות אתניות. לא פעם השמאל הרדיקלי מתייחס למיעוט הפלסטיני כשותף מוחלש שיש לסייע לו ולא כחברה מורכבת שניתן למצוא בה בני ברית רבים למאבק בסכנות משותפות כמו גם אויבים אידיאולוגיים.

המחנה הפלורליסטי לא יכול להרשות לעצמו להתכחש לאיומים וסיכונים שמקורם באוכלוסייה הפלסטינית או בארצות ערב, הוא רק צריך לא ליפול למלכודת של הצגת הסיכונים הללו כמאבק בין יהודים וערבים. הסיכונים המאיימים עלינו כחברה וכפרטים מקננים במקומות רבים ובקבוצות אתניות וקהילות רבות, אבל ההתייחסות לסיכונים הללו לפי מפתח אתני כוללני הופכת אותנו לגזענים בפועל וממילא אינה מדויקת (לדוגמה: הסלפים המצרים מאיימים על צעירי וצעירות כיכר תחריר הרבה לפני שהם מאיימים על ישראל).

מנגד, ההתעלמות מסיכונים חיצוניים הופכת את האלטרנטיבה לציונות המייהדת ללא רלוונטית עבור כל מי שעיניו בראשו ורואה שאנחנו נמצאים באזור מסוכן. אז אכן ישנו צורך בשיח אחר, אבל כזה הלוקח את הסיכונים באזורנו במלוא כובד הראש. ואז החיבור הפלסטיני-יהודי אינו רק עמדה מוסרית, הוא הכרח.

8 מחשבות על “פוליטיקה של ניהול סיכונים

  1. אני חושב שחסר משהו בניתוח שלך. החרדה הקיומית של השמאל הציוני אינה חרדה מרצח-עם, אלא חרדה מסוף הציונות, כלומר, סוף הלאום הישראלי. אם יהיה פה רוב ערבי, אולי לא יהיה רצח-עם, אבל ברור שזו כבר לא תהיה מדינת הלאום היהודי. אם יהיה פה רוב ערבי, תאבד הזכות להגדרה עצמית שיש לאומות אחרות.

    • הי מודי,
      הזכות להגדרה עצמית, ככל שאני מבין אותה, נוגעת להגדרת קולקטיב את עצמו כקולקטיב לאומי. הפיכת ההכרה הזו לזכות למדינת לאום ריבונית היא תולדה של המצב הדמוגרפי בתא שטח מדיני נתון – אם רוב אזרחיו\תושביו של אותו תא-שטח הם מקולקטיב לאומי X, הרי ראוי שזו תוכרז כמדינת X.

      אבל זה לא צ'ק פתוח להנדס את הדמוגרפיה, אלא נגזרת של הדמוגרפיה: מדינה הופת למדינת לאום מכיוון שיש בה רוב ללאום מסויים, ולא מתוך שלאום מסויים מהנדס את הדברים כך שיהיה [או יישמר בניגוד לנטייה הטבעית] לרוב. ואז ממילא לא צריך פה הכרה חיצונית בעקרון של ההגדרה העצמית: שהרי מאליו קורה שבמדינה דמוקרטית עם רוב לקבוצה אתנית מסויימת – נניח יהודים – הטון התרבותי-חברתי-סימבולי יהיה של אותה קבוצת רוב. ההגדרה העצמית הופכת לתהליך סוציולוגי, לא צריך אפילו עיקרון נורמטיבי.

  2. זה נכון שהשואה נוכחת בשיח הישראלי הרבה יותר מדי, אבל חבל שאתה לא רואה גם את הצד השני במשוואה: באותה מדה שצד אחד מציג, באופן מופרך, את השואה כתוצאה של מדיניות יונית מדי, הצד השני נזקק להשוואות תכופות ומופרכות לא פחות לנאציזם כשהוא מתריע על נציות-יתר. למשל הכרזה הידועה של חתן פרס ישראל דוד טרטקובר שמקבילה בין נתניהו למוסוליני, או ההזקקות התכופה של עמיתיך ברשימות להקבלות לנאצים כשהצעת חוק לא נעימה עולה על סדר היום.

    לגבי "המחנה ההישרדותי, שהוא המיינסטרים בישראל" – מוכרת לך חברה כלשהי שבה המחנה ההישרדותי הוא לא המיינסטרים? זה האינסטינקט האנושי. הייתי אומר שאולי ישראל יוצאת דופן בכך שקיים בה דיון ברמה הזו בזמן שהשרדותה מאוימת. אני לא מכיר דוגמה לחברה אחרת כזו (אבל אני לא מכיר את כל החברות.. אם יש לך דוגמה אשמח לקרוא)

    לגבי שתוף הפעולה עם גורמים בעלי ערכים דומים בעולם הערבי, זה לא רעיון חדש. היו נסיונות כאלו משחר הציונות, ובכלל בעולם, ללא הצלחה. זה הכשלון של הרעיון המרקסיסטי על סולידריות בין פועלי כל העולם. בסופו של דבר, מתברר, אנשים מזדהים עם הלאום לפני המעמד.

    • הי ניר,
      מי שמשווה את נתניהו למוסוליני הוא סתם מתלהם. לא יכול לקחת אחריות על אנשים כאלו, והם ממילא לא חלק מהפוסט הזה אז אני לא יודע למה הם רלוונטים לעניינינו.

      וכן, יש הרבה חברות שאינן הישרדותיות בתודעתן. זה לא אומר שהן לא רוצות לשרוד. הישרדותיות איננה הרצון לשרוד (ואולי היה צריך להדגיש זאת); הישרדותיות היא הלך רוח שנוטה בקלות יתר לראות אתגרים וסיכונים כסכנות טוטאליות לעצם הקיום. לכן התבוללות מובנת כשואה. והעובדה שגם השמאל נוטה להגזמות הללו רק מחזקת את התחושה שלי שההישרדותיות פה כה חזקה.

      לגבי שיתוף פעולה חוצה מגזרים אתניים. אתה צודק שהוא לא עובד בינתיים – לפחות לאברמה המאקרו-חברתית, ה"נרחבת". זה עדיין לא אומר שאין מדובר באידיאל ראוי. גם לדבר על פמיניזם לפני 300 שנה היה לא ריאלי. ובכל זאת, יש הרבה יותר שת"פ בין-מגזרי, משנדמה, בעיקר ברמה המקומית והמעמדית. וככל שנאבקים בחומות ההפרדה התודעתיות יש יותר ויותר סיכוי לשת"פים בין מגזרים בקנה מידה גדל והולך. אגב, אנשים יכולים להזדהות עם הלאום שלהם מבלי להבין אותו כמשהו שמחייב אותם להתנכר לאנשים מלאום אחר בפוליטיקה שהם מיישמים. העובדה שהקונפליקט מובן כקונפליקט לאומי היא הבנייה פוליטית משני הצדדים – כך שהזדהות לאומית היא גם שנאת הלאום הנגדי (שזה כשל לא קטן). אבל ההבנייה הזו קצת תלוקה מהמציאות שכן בשני הצדדים יש גם קבוצות לא מבוטלות שהיו מוכנות להתעלות מעל הקונפליקט אלא שקבוצות אחרות מצליחות לשמר אותו. ככל שנצמדים לעובדות מבינים שלא מדובר בקונפליקט לאומי טוטאלי אלא קונפליקט בין קבוצות קיצון, אינטרסנטים ותאבי שליטה.

  3. אהלן יריב,

    בתור מי שהוא לא "ימני" מחמת יכולתי להבחין בסכנה הקיומית של דחיקת ישראל לפתרון של "מדינה אחת לשני העמים" (כלומר, שואה דמוגרפית שבעקבותיה שואה פיזית) שהימין המתנחלי שואף להביא עלינו באיוולתו, אני יכול להגיד שאני דווקא מופתע שוב ושוב לראות עד כמה תודעת השואה לא משפיעה על יכולתם של ההמונים בישראל, כולל רוב הימין המתנחלי האנטיציוני, להתעלם לחלוטין מן הסכנה הקיומית המרחפת מעל ראשם תדיר, ומן התמיכה הגורפת של המוני המוסלמים בכלל, והפלסטינאצים בפרט, ברעיון של ג'נוסייד שיבוצע ביהודים ביום בו רק תהיה להם הזדמנות…

    למשל, לי אישית יש הרגשה שהיחס לערבים בכלל ולפלסטינאצים בפרט, וגם היחס למשת"פים היהודים באגפים האנטי-ציוניים של "השמאל הרדיקלי", היה הרבה יותר קשוח, והיו ננקטים נגדם "צעדי חרום" הרבה הרבה יותר דרסטיים, אילו המוני ישראל היו מבינים עד כמה הרוב בצד הערבי והפלסטינאצי הוא רצחני ומחוייב להשמדתם ולשחיטת ילדיהם – כפי שתוכל ללמוד מין הקישורים הבאים:

    http://frontpagemag.com/2012/01/16/palestinian-mufti-muslims-destiny-is-to-kill-jews/

    http://www.theblaze.com/stories/one-day-we-shall-kill-all-the-jews-muslim-brotherhood-holds-hateful-rally-at-cairo-mosque/

    וראה במיוחד – ושים לב: זה באמת חשוב מאוד שבאמת תקרא ותראה:

    http://palwatch.org/main.aspx?fi=427

    http://palwatch.org/main.aspx?fi=676

    לי אישית דווקא יש הרגשה שאלמלא היכולת המופלאה של רוב היהודים בישראל להדחיק את לקחי השואה ולנעוץ את הראש עמוק עמוק בקרקע כדי לא להביט סביב, לא היו לנו בארץ אנשי שמאל פוסט-ציוני ואנטי-ציוני, וגם לא אנשי ימין אנטי-ציוני, שהיו מפנטזים על איזו מדינה דו-לאומית שבה יוכלו היהודים לחיות כמיעוט תחת שלטון ערבי מבלי שאף אחד יטבח בהם וישחט את ילדיהם כאילו היו כבשים בעיד אל-אדחה… לי אישית דווקא יש הרגשה שהיכולת שלך להתמקד באותם 20% מחבלים מתאבדים כושלים שפעלו, לכאורה, מתוך מניע של נקמה – תוך התעלמות מאותם 80% שפעלו מתוך מניעים ג'יהאדיסטיים איסלאמו-פסיכיים – הוא דוגמא יפה ליכולת הזו שלנו, היהודים, להמשיך ולספר לעצמנו (כמו שעשו פעם הרבה יהודים בגרמניה), למרות הלקח של השואה, שאנשים הם טובים מטבעם ושאם רק נהיה מאוד נחמדים לאחינו הערבים ונקדם פלורליזם, אחוות עמים וזכויות אדם, אז זה מה שיציל אותנו ברגע האמת מתאוות הרצח של "המיעוט הפנאטי" (שלא צריך להקשיב לו, ולא לשים לב לזה שהוא בעצם רוב) בצד השני…

    • עודד,
      כינוי של עם שלם במילה נאצים לא מוסיף לך כבוד.
      אני מכיר היטב את החדית' שהבאת ושהמופתי עשה בה שימוש בהקשר לסכסוך הנוכחי (למרות שהוא ניסה להכחיש זאת ולטעון שהוא רק מצטט דברי נבואה דתיים שלא הוא כתב).
      בדתות המוסלמית והיהודית יש אלמנטים של עידוד לרצח עם (תאר לך שהיה קיים היום עם בשם "עמלק", ומה היו חכמי הדת שלנו אומרים עליו? האמת לא צריך לדמיין, הרבה אנשי דת יהודים קיצוניים טוענים שהפלסטינים הם העמלק וישראל אף בוחרת לא להעמידם לדין – http://www.haaretz.co.il/news/law/1.1266454).

      למרבה המזל בשתי הדתות יש גם מרחב פרשנות גדול. אני אישית שמעתי מפעיל זכויות ישראלי על היתקלות שלו בכפר פלסטיני עם החדית' הזו. הוא בא להתנדב שם ודיבר עם הפלסטינים על שלום. אחד מהם אמר לו בגילוי לב: זה לא משהו אישי נגדך, אבל שלום יהיה רק עד אחרית הימים, אז אנחנו מצווים להרוג את היהודים שלא יתאסלמו, וציטט את החדית' המדוברת. זה לא כי אני רוצה להרוג, זה מה שהדת אומרת. פלסטיני שלצדו אמר מייד שזה שטויות, כי החדית' מדברת רק על אותם יהודים שתקפו את מוחמד באזור שהיום הוא ערב הסעודית. כל אחד והפרשנויות שלו לטקסט דתי לא מלבב בלשון המעטה.

      לגבי שאר הנתונים, הם לחלוטין לא תואמים סקרי דעת קהל ונתונים רבים אחרים. מה גם שאפילו יהודי איראן לא נטבחים.

    • ואגב, חשוב להדגיש שגם מתוך מסגרת רעיונית איסלמית ניתן לתקוף את החדית' המדוברת.

      הוגים איסלמים חשובים מתנגדים לחדית' שסותרים את רוח הקוראן עצמו. ראה:
      http://en.wikipedia.org/wiki/Criticism_of_Hadith

      ובקוראן עצמו כתוב לגבי היהודים כך:
      `all those who believe — the Jews, the Sabians, the Christians — anyone who believes in Allah and the Last Days, and who does good deeds, will have nothing to fear or regret.` [Quran 5:69]
      ראה מקור פה:
      http://en.wikipedia.org/wiki/Criticism_of_Islamism#Verses_of_the_Quran_and_enmity

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s