הגזענות התרבותית והמחאה החברתית

פורסם לראשונה ב"העוקץ"

המחאה החברתית הבטיחה להיות של כולם, אבל קולות רבים שעלו בשוליה (ובניגוד לרוח שלה) כיוונו אשם רב אל החרדים. את האשם הזה צריך להבין לעומק. הטענות שעלו בשיח הציבורי היו לרוב מזן ה"אנחנו מממנים אותם", "הם חיים על חשבון הקופה הציבורית" או אפילו "הם טפילים". אני מבקש להראות איך טבועות בטענות הללו עקבות של גזענות תרבותית שאין בה לא צדק ולא חברתי.

הטענות הללו נגד מימון חרדים הן טענות עקרוניות על אודות הדברים הראויים לחלוקה של משאבים ציבוריים. בנבכי המניפסטים של היוצאים נגד החרדים – ממרצ ועד עמותות שונות הנושאות את דגל המלחמה "בכפייה הדתית" – אפשר לשמוע גם טענות של מידה – למשל: החרדים מקבלים מעל שיעורם באוכלוסייה. בכך הם מכירים בזכותם העקרונית לתמיכה ציבורית. אבל בשיח הציבורי הפופולרי של "האנטי-חרדים" -טענות אלו כמעט ולא נוכחות, בוודאי לא מובלטות. השיח נסוב על דה-לגיטימציה למימון מוסדות לימוד חרדים ועל החרדיות כאיום. נכון שההבחנה בין שני סוגי הטענות – טענות עקרוניות וטענות של מידה – איננה מושלמת וחדה, אבל זה בדיוק מה שהופך את הרטוריקה המעומעמת הזו, המשחקת משחק כפול ומיתממת, למשהו שמשרת גזענות תרבותית באקלים של שנאת חרדים רווחת.

נעשה תרגיל מחשבתי. חשבו שאתם אמריקאים נוצריים שרוצים לדבר נגד הכוח הלא-פרופורציונלי של הלובי היהודי-האמריקאי המכונה אייפ"ק (טענה עניינית), מבלי לתרום לאנטישמיות הרווחת בחברה. כדי לפעול באמת באחריות מוסרית, כשאתם יודעים כי תיאוריות קונספירציות אנטישמיות עודן רווחות, עליכם להשקיע מאמץ רטורי רב להבהיר כי הלוביזם של קבוצת אינטרס הוא לגיטימי כשלעצמו, שקבוצות רבות נוהגות כך, ושאין לכם טענה כלפי יהודים בשל הצלחתם הארגונית אלא כלפי המימשל. זהו, בהמשלה, מבחן הלקמוס של האחריות הרטורית-מוסרית של מי שרוצה באמת ובתמים לצאת נגד עיוותי הקצאת משאבים במדינה ולא נגד החרדים כקבוצה. כך ניתן לחשוף שהעניין פה עמוק יותר מזעם חלוקתי.

הליברליזם הוולגרי שמכיר, כיביכול, רק בפרטים ולא בקהילות, נוטה גם להיות מלווה בשנאה לתרבויות קהילתניות. זו גזענות תרבותית המתבססת על פרשנות מיתממת של המושג "גזענות". אומר הגזען התרבותי האמריקאי: "אין לי בעייה עם שחורים כגזע, אני רק שונא את תרבות ההיפ-הופ והמבטא האפרו-אמריקאי ואת הבגדים שלהם". בארץ גרסה זו רווחת ביחס למזרחים משתכנזים שלאיש "אין בעייה איתם". למעשה, כיום מרבית סוגי הגזענות קרובים יותר לצורה של גזענות תרבותית. אבל מהי הגזענות התרבותית? ההתכחשות לזכות לתרבות שהיא בעצם ההתכחשות לזכות לקהילה. השחור שגר בשכונה לבנה ונוהג כיאפי הוא בדיוק מי שיצא מהקהילה וספק רב עם התקבל כראוי בקהילה הלבנה החלופית. הוא אדם תלוש, מנותק מקהילת התרבות שלרוב בתוכה גדל ולמולה התגבשה עצמיותו. הגזענות התרבותית היא תביעה להתנער מהקהילה-תרבות שלך ולחיות, בפועל, במצב של ניכור ומשבר זהות.

החרדים הם אך ורק קהילה תרבותית (והרי דת היא סוג סדור מאוד של תרבות). אין אפשרות לומר "אין לי בעייה עם חרדים כל עוד הם לא חרדים", כי אז אנחנו באבסורד. גזע ואתניות לא מעורבים פה מלכתחילה – אפילו בתוך העולם החרדי יש אפלייה איומה על רקע אתני כנגד מזרחיים. לכן נוצרת התחושה שאין פה כלל עניין של גזענות. אבל גזענות תרבותית – במובן של התכחשות לזכות לקהילה – זה הבסיס לטענות העקרוניות נגד מימון חרדים.

התמיכה הציבורית בתרבות חילונית, לרוב באוריינטציה אירופו-צנטרית, כמו אופרה ותיאטרון, נתפשת כלגיטימית ושקופה. במקרה הרע מבקרים אותה על היותה בזבוז, כמעט ולא ניתן לשמוע טענות שהחילונים האשכנזים הליברלים חיים על חשבון הקופה הציבורית. המוסדות הללו רחוקים מלהיות "אוניברסליים", הם משרתים לרוב קהילה מסויימת – שזה עניין לגיטימי כמובן, אבל צריך לראות אותו כמות שהוא. זה לא אומר שמי שאינם נמנים על הקהילה האחוס"לית לא יכולים להינות מהתובנות והמתח הדראמטי הגלומים במחזות קאנוניים, ממש כפי שאתאיסטים מושבעים יכולים להינות מהגות קהלת, הרבני נחמן או הרמב"ם. ובכל זאת, בניגוד להיות התוצרים התרבותיים שלנו בעלי פוטנציאל אוניברסלי, הזיהוי הסוציולוגי קושר בין מוסד תרבותי קונקרטי לקהילה בצורה ברורה. ואם כך הדבר איזה צדק חברתי יש בהתכחשות לזכות של הקהילה החרדית למימון תרבותי של מוסודתיה בעוד שמימון מוסדות האחוס"לים עובר כשקוף ואוניברסלי?

כמובן, ניתן לטעון שמוסדות התרבות החרדיים מתוקצבים באופן לא פרופרציונלי, אבל זו כבר טענה של מידה – טענה חשבונאית במובן מסויים. וכאמור, זו הכרה מובלעת בלגיטימיות העקרונית של תמיכה ציבורית בחרדים – על בסיס עקרוני של תמיכה בקהילות תרבות. עקרון זה מבטיח שנחייה במדינה רווחה מקיפה, הדואגת לקהילותיה הגדולות ולתרבותן (ולא רק נמצאת שם כשלד ניאו-ליברלי, כ"מדינת שומר הלילה", המצמצמת עצמה רק להגנת חופש הטייקונים והבטחון מאויב חיצוני מדומיין או אמיתי). ואם יש הכרח לצמצם את תקציב התרבות, הוא אמור להיות מצומצם לכל הקהילות. וכאן, אולי, ניתן לבוא בטענות מוצדקות מאוד למבנה הפוליטי המאפשר לתקציב של קבוצות כוח בחברה הישראלית להיות נידון בנפרד, ולא ביחס לקריטריונים אוניברסליים של הקצאת משאבים.

אבל אם לקהילה יש זכות לתרבות (כולל דת), האם משתמע מכך שאין זכות מוסרית לבקר תרבות? ובכן, גם אם אפשר – ולעיתים ראוי – לצאת נגד אלמנט תרבותי מסויים, שלילת מכלול התרבות של קהילה היא פשוט שלילת הקהילה; כלומר היא גזענות תרבותית עם תירוץ טוב. התנגדות למילת נשים לא חופפת לשלילה של תרבויות אפריקאיות שלמות, ובהתאמה התנגדות ליחס החרדים לדמוקרטיה, אינה מחייבת שלילת התרבות החרדית כמכלול (בניגוד לאמונה הרווחת, אין סתירה אינהרנטית מחייבת בין התפישה החרדית-דתית לדמוקרטיה החילונית, אלו שני מישורים שונים של סמכות).

בין היחסיות התרבותית המוחלטת המקבלת הכל לנאורות האירופאית המציעה סט של מספר אידיאות למוסר מוחלט, ישנו עיקרון בסיסי בהרבה: הציווי, הפרגמטי באופיו, ההומני במוטיווציה שלו, למזער את הסבל בעולם. בראייה זו הנאורות מביאה לשלילה של תרבויות קהילתניות כמכלול, ולפיכך לסבל ולגזענות תרבותית. המחאה החברתית האחרונה נושאת אופי אחר, של מיזעור הסבל, ומכאן מתחייבת קבלה של האחר. הפיכת החרדים לשורש קולקטיבי של אי-הצדק החברתי רעה וחוטאת בשלוש מובנים מצטלבים: היא עיוורת למצוקתם של החרדים עצמם, היא גזענית והיא מרבה סבל.

8 מחשבות על “הגזענות התרבותית והמחאה החברתית

  1. מצטער, אני עוקב אחרי הפרסומים ולא זכורות לי התבטאויות כאלו, אני טוען שמאמר מסוג זה מנסה להטיל דופי במאבק החשוב מסיבות שאינן ברורות ועליך לשאול את עצמך מדוע אתה משייך את המאמר למאבק ולאנשים המשתתפים בו.

    • יוני, אתה צודק לחלוטין. ניסוח שגוי שלי בשל החופזה. הנה התיקון:
      "המחאה החברתית הבטיחה להיות של כולם, אבל קולות רבים שעלו בשוליה (ובניגוד לרוח שלה) כיוונו אשם רב אל החרדים"

  2. עשית סלט וניכר שאתה לא מבין גזענות מהי, זכותו של לבן אמריקאי לסלוד בכול ליבו מתרבות הראפ זה לא עושה אותו גזען בשום צורה, הוא יהיה גזען תרבותי אם הוא לא יסכים לתת ביטוי לתרבות הראפ אבל אין לזה שום קשר להעדפה אישית. לחלק גדול אין בעיה אם חרדים כחרדים אלא אם העובדה שהם חיים על חשבוננו, האמת היא שהחרדים חייבים לחיות על חשבוננו ולנסות לכפות עלינו את דתם הקיצונית כי אם כן הם ייעלמו, בואו נעשה תרגיל מחשבתי קטן: נניח וישראל היא מדינה חילונית עם הפרדת דת מוחלטת והחרדים חייבים לעבוד כי אף אחד לא מממן אותם מה היה קורה איתם במצב כזה? נכון מאוד הם היו נשארים בגטאות שלהם בתרבות משעממת מפגרת ומתסכלת שהייתה לבסוף גוועת כמו שאכן קרה לה במערב אירופה אחרי המהפיכה הצרפתית ובמזרח אירופה לאחר המהפיכה הרוסית, לכן הבעיה היא לא בחילונים אלא בחרדים שמפחדים לחיות על עמל כפיהם.

    • האמריקאי שסולד מהתרבות השחורה כמכלול הוא גזען תרבותי, גם אם זה העדפתו האישית (כמו מי ששונא סינים בלב אבל לא נוקט בצעד אקטיבי למעט הימנעות ממגע איתם). האמריקאי הלבן שגם ינסה למנוע את קיומה של תרבות הראפ פשוט יהפוך לגזען פוליטי.
      כל ויכוח חלוקתי – מוצדק או לא זו שאלה אחרת – עם החרדים לא מצדיק שינאה למכלול תרבותם. שנאה של מכלול תרבותי של קהילה שלמה, היא תמיד גזענות תרבותית.

    • זה לא מה שמשתמע מרטוריקת ה"טפילים" ושאר תופיני הלשון המכלילים. במיוחד לאור העובדה שאליטה צרה ועשירה יחסית מנהיגה את המהלכים בכנסת ובממשלה בעוד רוב הציבור החרדי חי בעוני ומוחלשות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s