עלייתו (ונפילתו?) של השכנוע

פורסם לראשונה בבלוג "ארץ האמורי"

כשיתפרסם הטקסט הזה לא ברור אם תיהיה רגיעה המאפשרת שיח חברתי או לחימה המביאה עימה תחושת הישרדות (אפילו בקרב התל-אביבים הרחוקים מכל גראד). נצחונו של השיח הבטחוני הוא מצער מסיבות רבות ומובנות, אבל גם משום שהוא חוסם תהליך מעניין שניתן היה לזהות בעת המחאה בקרב הקצה הראדיקלי של השמאל: תהליך של חזרה אל העם כקהל יעד, ובהתאמה חזרה אל השכנוע כמוטיווציה פוליטית.

התהליך הזה אינו עקבי ואינו מוחק דפוסים ישנים. כדוגמא אציין את ההפגנה למען הדיור הציבורי עם מאהל בית שאן. בהפגנה היו גם אקטיביסטים שבאו מחוץ לעיירה הפריפריאלית, חלקם אנשי שמאל ראדיקלי. לצד התמיכה הרבה מצד תושבי העיירה, היה גם חסיד ברסלב מקומי שזיהה כי ערביה מיפו נמצאת בין הבאים להזדהות והחל לדבר נגד ערבים ונגד שיתוף פעולה עמם. מייד עטו עליו כמה מפעילי השמאל ותהו בתוכחה אם הוא מבין שמה שהוא אומר זו גזענות. הם דרשו מהגזען שיסכים לתיוג ג.ז.ע.ן, תבעו ממנו בזעם שיכיר בכך.

לאירוע הקטן הזה בבית שאן יש את המבנה הפורמאלי של שיחה, של ניסיון שכנוע או של ויכוח; הוא נדמה כפעולה תקשורתית אבל אין לו שום תכונת עומק של תקשורת. וניתן לתהות אם איזו בית שאן מזדהים הפעילים ועד כמה הם מוכנים להכיל אותה על כוליותה? ובפרט, האם עמדה של התנגדות לגזענות חייבת לכלול עוינות לאדם בשר ודם שהפונדמנטליזם היהודי הגזעני הוא מפלטו בעיירה המודרת? על הסוגיה המוסרית קשה להתווכח. אבל קל יחסית לטעון כי האפיזודה הזו תפקדה כפעולה של הצבת גבולות סימבוליים בינינו לבין האחר הפוליטי. בכך היא מדגימה את הוויתור מראש של חלקים נרחבים בשמאל הראדיקלי על היכולת ואף על הצורך לשכנע את האחר הפוליטי.

יש במרחב הישראלי מאסה אדירה של הבעה אקספרסית של עמדות שמאל-ראדיקלי; מאסה של זעקת העמדות השמאל-ראדיקליות. לעיתים זו התקשטות בעמדות ראדיקליות מטעמי אסתטיקה וזהות טהרנית; לעיתים מדובר בהצבתן בתוכחה נגד חילול הקודש הפוליטי שמגלם הימין ולעיתים השימוש בהן הוא כפרובוקציה מול המיינסטרים (מה שנחשב לעיתים לשיא הפעולה הפוליטית במילייה הראדיקליסטי). כל אלו אינם חלק מניסיון לשכנע מישהו, הם חלק מהוויתור על כך.

אנשי שמאל ראדיקלי רבים טוענים כי לא יהיה פה צדק חברתי אם הישראלים לא יבינו שאין צדק בלי צדק לפלסטינים או בלי הפסקת הכיבוש. מטרות הקצה השאפתניות שהם מציבים לתודעה הקולקטיבית של הישראלים עומדת בניגוד מופגן לוויתור על השכנוע של אותם ישראלים.

אני רוצה לטעון שמחאת הדיור האחרונה הובילה לשינוי מגמה מסויים בתהליך הזה של נסיגה מהשכנוע ושהשיח הבטחוני מאיים לעצור את התהליך החיובי הזה. אבל לפני שנדבר על שינוי שברירי והפכפך במוטיווציה התקשורתית, צריך לצלול עוד קצת למעמקי הויתור על שכנוע האחר הפוליטי – מה המשמעות שלו? איך הוא נראה?

אין הכוונה פה לפנייה לערכאות בינלאומיות או רשתות חרם. כל אלו הם אמצעים לגיטימיים, יותר או פחות, כשמדובר בהתמודדות עם משטר האפליה בשטחים, שאיננו סוגיה פנים-ישראלית. מכיוון שמשטר הכיבוש והאפליה אינו משפיע רק על חייהם של היכולים להצביע לכנסת אין חובה מוסרית להכריע סוגיה זו במסגרת הספירה הציבורית בישראל, על זירת השכנוע שבה. מאידך, ויתור גורף על זירת השכנוע הוא אבסורד לא קטן כשלעצמו.

ניקח את הסיסמא "די לכיבוש!". היא נטבעה בימים בהם היה איזשהו היגיון תקשורתי במידע האינהרנטי שהיא נושאת. בימינו היא הופכת לסמן סוציולוגי, לא לסיסמא פוליטית. כשעוברים מול שלט כזה, למשל של נשים בשחור, המסכים עם המסר יהנהן, והלא-מסכים יבטל אותו במחי יד או יקלל. מה שקרה כאן הוא סימון גבול של קהילה, קהילה שמאל-ראדיקלית שיותר משהיא מסגרת פוליטית היא מתפקדת כמערכת סוציו-תרבותית עם נוהגים וקודים משל עצמה. נושאי שלטי ה"די לכיבוש!" סימנו את גבולות הקהילה ואת המחיר החברתי הדרוש על מנת להשתייך אליה – קוללת חמש פעמים על ידי נהג מונית והנה אתה חבר\ה ראוי\ה למכביר.

אולי משום שפעולת סימון הגבולות החליפה את הצורך הסזיפי וה"לא סקסי" לשכנע, נטמעה כל כך גם פרקטיקת ההוקעה [ראו אילני ] בקרב קהילת השמאל הראדיקלי. להוקיע זהו הסמן הקיצוני של הצבת גבול –הפעם מול האחר הפוליטי המסווה עצמו כחלק מקהילת הדעה הראויה. הוקעה היא כמובן דוגמת קיצון. אבל הטון הכללי בשמאל הראדיקלי הוא של ויתור והתכנסות: אם אנחנו כבר לא כוח פוליטי משפיע לפחות נהייה קהילה לכידה. בסך הכל ניתן להבין זאת – גם אם יש בכך נזק. למרבה המזל המחאה האחרונה סדקה את הייאוש המסתגר של השמאל כקהילה מבודדת.

צחוק הגורל של מחאת האוהלים: ההצהרה על היות א-פוליטיים הובילה לאחד המהלכים היותר פוליטיים; ההצהרה על היות המחאה מיינסטרימית הובילה לאחד התזוזות היותר ראדיקליות בלוחות הטאקטוניים של הפוליטיקה הישראלית; והניסיון להימנע מלדבר על הפלסטינים הוביל להגשמה העוצמתית ביותר של חיים משותפים בין יהודים וערבים מזה זמן רב. כל אלו, בשילוב עם העובדה שהמאבק אכן חוצה מגזרים ומפגיש ביניהם, מובילים לתנאים נוחים יותר לתקשורת; תנאים לחזרתו של השכנוע לשמאל הראדיקלי.

תהליך השכנוע הוא לא רק סט של טיעונים, הוא סוג של הוויה. קל לראות בוידיאו הזה כיצד באוהל 1948 הראדיקלי שברוטשילד יש פתאום הוויה אחרת של פעילים – יצירתו של "הומו-פרסווסיב", האדם המשכנע. "הלוואי שתשכנע אותי", אומר פעיל בשם שי לאדם המביע התנגדות חריפה לנאמר באחת ההרצאות באוהל, כאילו אומר לו: אני פה בשביל לקדם איזשהו טוב כללי ששנינו מסכימים עליו ורוצים בו, רק חלוקים על הדרך – ולכן אתה יכול לשכנע אותי כפי שאני אותך. והרי קיומו של מושג הטוב הכללי (common good), טוענים הסוציולוגים בולטנסקי ות'בנו, הוא זה שמאפשר בכלל מערכת של הצדקה ומכאן של שכנוע. ההנחה שאין יותר טוב כללי המשותף לשמאל הראדיקלי ולימין (או אפילו למרבית הציבורי היהודי בישראל), נובעת בעיקר מעצירת תהליך הצלילה אל מעמקי ההצדקה של המערכת החברתית. ההצדקה של כל מערכת חברתית מגוונת, שאינה בנויה על כוחניות, מושתתת על הדברים היסודיים ביותר.

אבל השכנוע הוא לא עניין מופשט או מושגי בעיקרו: הוא מימיקה, הבעות פנים, מישלב דיבור וכו'. הוא כולל גם מטאפורות מעולם החוויות היומיומי, כמו המטאפורה הפשוטה של אותו שי מלמעלה, הממשילה את ישראל לילד מוכה שהפך למכה.

אפשר לראות בשכנוע משהו מתנשא: עמדה שבו צד אחד חושב שהוא צודק והשני טועה. מן הסתם אין כל תקשורת דיאלקטית כששני הצדדים נמצאים בלימבו של ספקנות מוחלטת ומעורפלת. מאידך השכנוע הוא תהליך היכול עקרונית להתקיים רק כשהלוקחת בו חלק פתוחה לאפשרות שהיא טועה אף על פי שהיא חושבת שהיא צודקת. התחושה של היות צודקת לא נובעת פה מעמדה של אמת אבסולטית אלא משכנוע עצמי ביחס למערך של נתונים וטיעונים. השכנוע אפשרי רק כשאת פתוחה גם להשתכנע מהצד השני. זהו תהליך דיאלוגי יותר מאשר אינסטרומנטלי.

ואם חל שינוי קל במעמדו של השכנוע בצד הראדיקלי, המצב הבטחוני מאיים על התהליך. כעת, כשהשיח שלנו נתון לחסדי חובבי טילים וחומר נפץ משני הצדדים, ברור לחלוטין שהתנאים לקיומו של שיח המנסה לשרטט "טוב כללי" מוסכם הופכים קשים מאוד. האם וכיצד יהיה אפשרי להמשיך את קימומו של השכנוע תחת הפגזה?

בהפגנה בבית-שאן ראיתי צל של תשובה: הגזענות של חסיד הברסלב המקומי ומאידך התוכחה, התקיפות והאטימות המסויימת בקולם של הפעילים למולו גרמו לי להגיב. ניגשתי אליו ושאלתי בחביבות אם הוא שמע פעם של מי היה הרמב"ם רופא. הוא ידע. שאלתי למה הוא לא חושב לראות בהיסטוריה הזאת מודל? (או במילים אחרות: האם "הטוב הכללי" שלי באמת סותר את המסורת שלך?). הברסלב ליבו לא נמס, אבל הוא הקשיב וניסה להתווכח. מן הסתם, בטווח הקצר גם פערי עמדות פשוטים יותר לא מאפשרים פתח לשכנוע מיידי. ומאידך, הניסיון לתקשר עם האחר הפוליטי – כלומר להרחיב את המשגת "הטוב הכללי" שלנו כך שתתחבר לקונספט "הטוב הכללי" שלו –  הוא מעשה בסיסי לקיום פוליטי. זהו מעשה מספיק ראוי כדי לקיים אותו גם כשהסיכוי להצליח קלוש וגם כש"הגמול" רחוק מלהיות מיידי ומוחשי. ומכאן יש לדבוק במוטיווציה לשכנע אפילו תחת השיח הבטחוני המאתגר ולא רק כשקל יחסית לצעוק יחד בשם העם הלא מוגדר הרוצה צדק חברתי.

המשוכה הזו לא קלה למעבר או כיפית, אבל מתנחלים חברי ארגון "ארץ שלום" ואנשי חמאס שנפגשים עמם מראים לנו שלעיתים נוחלים הצלחות מפתיעות גם תחת אש. ופה מגיעה השאלה הקשה: האם "השמאל הראדיקלי" רוצה להיות ראדיקלי באפקט או ראדיקלי באסתטיקה ובשיח? האם הוא בעיקרו תופעה (ריאל-)פוליטית או תרבותית? ולעיתים ניתן אף לשאול: תופעה מוסרית או נרקסיסטית? ללא דיאלוג עם מוטיווציה לשכנע אין אפקט פוליטי. בסופו של יום דיאלוג עושים עם אחרים ועם ישראל הוא ברובו האחר הפוליטי המוכלל של המחנה הראדיקלי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s