פרשנינו לענייני פסימיות

[פורסם לראשונה בוואיינט בגרסה מקוצרת מעט]

התהפוכות האחרונות במזרח התיכון והמאבקים בין כוחות שונים בעולם הערבי מורכבים וקשים לחיזוי. אבל את הפרשנים והמתנבאים בתקשורת בישראל הם לא ממש מאתגרים וכנראה שגם לא את ההערכות המודיעיניות על עתיד האזור. בישראל הבון טון הוא ברור ונוטה לצד הפסימי. רוב הפרשנים, העיתונאים ואישי הציבור צופים השתלטות של איראן על מדינות באזור ועליה של הפונדמנטליזם לשלטון במצרים. זהו חלק מהיגיון פוליטי מרכזי בישראל: עדיף להניח את הרע ביותר מאשר לצאת אופטימי ללא כיסוי.


מאז התרסקות הסכמי אוסלו, על פרץ האופטימיות הנכזבת שהביאו, ישראל היא מדינה "אופטימו-פובית". זו אך דרישה היגיונית להיערך לתרחישים השחורים ביותר, אבל הישראלים חורגים מזהירות בריאה זו: אנחנו מסרבים שיציעו לנו תקווה. הפחד מאופטימיות מביא לתגובות ציניות ובוטות כנגד כל מי שרואה פתח למצב טוב יותר. יתכן שגם הרבה מהשנאה כלפי מחנה השלום היא בשל היותו אופטימי. העובדה שחלקים בשמאל הרדיקלי היו פסימיים וחשדנים לגבי תהליך אוסלו מראשיתו כמעט ולא סוקרה בתקשורת. כך התקבע הזיהוי של השמאל עם קונספציית ה"מזרח תיכון חדש", שדימה אז פרס. למול המציאות ההפכפכה בישראל נותרה הפסימיות מנגנון ההגנה הטוב ביותר: אם המכה צריכה לנחות עלינו, לפחות נחכה לה. רק לא הבלתי צפוי!


קל לראות שהפסימיות הזאת, כשהיא הופכת לאתוס מקובע, מזיקה לנו. פרשנויות וניתוחי מצב של אישים ציבוריים וקובעי מדיניות לא רק משקפים מציאות אלא בוראים מציאות לעתיד לבוא. לפרשנויות הללו יש מבנה לשוני של התנבאות או הערכת מצב אבל הן ממלאות בעיקר פונקציה של שימור אתוס פוליטי מסויים ושל גישה שהחשדנות שבה איננה זהירות אלא אגרסיביות והתבצרות. כנבואה שמגשימה עצמה הופכת הפסימיות לתוקפנות ואטימות אוטומטיים על סמך אמונה שהמצב מול שכנינו ממילא רק ילך ויחמיר. אם במלחמת יום כיפור הייתה קונספציה עיוורת של הרתעה, פה יש קונספציה עיוורת של הסלמה. בפועל הכוחות הפועלים במזרח התיכון כל כך רבים ומורכבים שאי-ידיעה מה הולך להתרחש היא תיאור הרבה יותר ריאליסטי מאופטימיות ומפסימיות. אבל לאנשים קשה עם אי-ידיעה מוחלטת, ולכן נתבעים להתנבא.
זה סיכון קטן מאוד להיות פסימיסט. אם תתבדה, לכל היותר יחשבו שאתה נוטה לזהירות יתר. האופטימיות דורשת אומץ ציבורי גדול יותר, ובצורתה הבוגרת והאחראית היא דורשת לרסן ולאזן את עצמך כל העת, ולהתכונן במקביל גם לגרוע מכל. הפסקנות הפסימית עושה לעצמה חיים קלים בהרבה ומדברת בקול אחד.


כדי לבחור באפשרות של אופטימיות זהירה ישראל צריכה להפסיק לחשוב על ניהול מדיניותה הכוללת רק מתוך הפריזמה הצרה של חיל המודיעין, המוסד והשב"כ. תפקידם של מוסדות אלו להיערך בעיקר לרע מכל, לא למקרה של שלום בשלוש חזיתות. במקום זאת יכולה ישראל לפתח מדיניות גם בהשראת צורת הראייה האופטימית-מפוכחת של ארגוני השינוי החברתי. ארגונים אלו אינם שוגים באשליות. הם קשובים להלכי רוח בשטח ומזהירים מהתלקחות חברתית בשל עוולות כמו היחס לכפרים הבדואים הבלתי-מוכרים, אבל גם מניעים גל של אופטימיות במקומות פועלם.


במסגרת פעילותם של התארגנויות אזרחיות ביקרו מאות ישראלים יהודים, חלקם בעלי חזות דתית מובהקת, בכפרים פלסטינים. מפגשים אלו נערכים לעיתים בעומק השטחים ואף כוללים תומכי חמאס. בהסתכלות ביטחוניסטית כל מפגש כזה הוא אירוע חטיפה פוטנציאלי. בפועל, למרבה המזל, מאות מפגשים כאלו נגמרו בבקשה הדדית שהעתיד יהיה טוב יותר, והאנשים אופטימיים יותר.


הרוח הזו היא גם מרכיב חשוב במרבית המהפיכות במזרח התיכון. האופטימיות שלהן איננה נבואה בדבר עתיד טוב, אלא גישה אקטיבית ופרקטית לחיים הציבוריים שלא מוכנה לקבל עתיד שחור. הבחירה היא לא בין שתי התנבאויות, אלא בין שני סוגים של רוח אנושית: מאבק בדיכוי או סנגוריה עליו בתור הרע במיעוטו; בין מכוונות תמידית לאפשרות של שינוי חברתי להיאחזות מתגוננת, המפחדת יותר מכל דבר אחר מהאכזבה מאופק חיובי שנעלם, באמונה שאין מה לעשות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s