לכבד השמרנות, לעזור לשמאל

הנטייה של יותר ויותר ישראלים לשמרנות חברתית נותנת את אותותיה במפת ההגמוניה. שנים שלט בישראל מיעוט ליברלי מבחינה תרבותית והכוח השמרני העולה עדיין רחוק מלשלוט בכל. כל מי שרוצה יותר מסורת, משפחתיות חזקה, שמירה על ציביון יהודי או קהילתי; כל מי שרוצה פחות וולגריות, ציניות ומיניות בוטה בתקשורת; כל מי שמזועזע מהפתיחות המינית והתרבותית החדשה של הצעירים מוגדר במוקדים רבים כפרימיטיבי או נלעג. בתקשורת, בשיח האקדמי ובשאר עמדות כוח ישנות זוכים עדיין שמרנים לייצוג חסר ומבזה, על אף שהם כנראה הרוב. והם זועמים.

הליברלים תרבותית מזוהים בציבור עם השמאל, אבל מדוייק יותר להגדירם על דרך הניגוד: מי שיבוזו לשמרן בסרקסטיות. שי ודרור הם אולי דוגמה קלאסית. התיוג והזיהוי של עקרונות שמאלניים עם טיפוסים מבזי שמרנים, אינו מדוייק והוא בעל השלכות קשות לשמאל. שמרנות איננה עמדה פוליטית במובן הצר: היא מודל לסוג מסויים של דימוי עצמי וזהות. ללעוג לשמרנות בהקשר פוליטי, בצורה ובאופן בו נעשה הדבר, מגיע לכדי דה-לגיטימציה מרומזת של רוב הציבור ובהתאמה מעורר דה-לגיטימציה נגדית. כך תורמת הדינמיקה הזו באופן משמעותי להצטמקות השמאל ולשנאה נגדו. לכבד את השמרנות כצורת חיים לגיטימית – גם אם, כמוני, דוחים את רוב עקרונותיה ברמה האישית – דורש שנשנה את בסיס הפעולה הפוליטי שלנו. [בינתיים עודכנתי לגבי מחקרים שלבורותי לא הכרתי לעומק ושיכולים לשפוך אור חדש על התופעה: מספר מחקרים בישראל, בהובלת ד"ר ניסים מזרחי, ניסו לבחון מלמטה ולעומק כיצד המתח בין שמרנות לליברליות הוא יותר מהאנטגוניזם שתיארתי בתחילת הטור. המתח משמש להגדרת העצמי השמרני כנגד האנתי-תיזה שלו. לפי היגיון זה יצירת גבול סימבולי מול עולם המושגים והדימויים הליברלי היא חיזוק לתחושת הערך העצמי של שמרנים-קהילתניים. ניתוח מדוקדק זה מאפשר להבין טוב יותר את טיבו של האנטגוניזם הזה ואת עומקו. המחקר אמור להתפרסם בקרוב במלואו, ולהשפיע, בתקווה, באופן עמוק על השיח של ארגוני הזכויות].

דרכי הפעולה שמלהיבות את השמאל לאורך שנים נוגעות לאלמנטים פרפורמטיביים, מתריסים ופרובוקטיביים: לשחוט פרות קדושות, להבדיל בין חושך לאור, לפרק מבנים חברתיים הנתפשים אך ורק כמנגנונים של דיכוי ולעולם לא כמוסדות של ביטחון קיומי. בקצרה: להרגיז את השמרנים, זה המדד לשמאל מוצלח בעיני עצמו. כמובן, זו שבטיות של ליברלים תרבותיים הרבה יותר מפעולה שמאלית נועזת. במקום להיות מחנה פוליטי השואף לתקשר עם סביבתו, מיצב עצמו השמאל, ברובו, כשבט המנסה להתבדל מסביבתו החשוכה בעיניו. כך מוגדר השמאל על ידי דרכי הפעולה הללו הרבה יותר מאשר על פי ערכיו. היגיון זה הופך להיגיון של יוקרה: להיות שמאלן טוב זה להפחיד את השמרנים ככל הניתן. אבל השמרנים כבר מפוחדים עד אימה שכל מה שמוכר להם נעלם להם; שהסדר החברתי שלשמאלן נדמה כמסורת דכאנית וארכאית אינו אלא תל-שברים המאיים להותיר אותנו חסרי הגנה.

חלקים ניכרים בשמאל מוותרים על השמרנים חברתית כקהל יעד. זה טיפשי. דווקא ניתן למצוא נקודות השקה רבות בין עמדות שמאלניות לעמדות שמרניות קלאסיות. היציאה נגד אינדיווידואליזם קיצוני היא אולי הדוגמה הבולטת ביותר לשותפות אפשרית, גם אם ממקומות מעט שונים, בין שמרנים לשמאלנים. גם השאיפה של שמרנים, אולי אף הצורך שלהם, בתחושת "חוק וסדר", יכולה, ברוב המצבים, לחיות היטב עם השאיפה השמאלנית לשיוויון בפני החוק ומאבק באלימות. אלה גם אלה יתרעמו כנגד השתלטות תרבות כוחנית אלימה על המרחבים הציבוריים.

הבעיות מתחילות בעיקר עם המיסגור של השמרנות באופן גורף כגזענות, שנאת הזר, נבערות ופרימיטיביות. הסגירות החברתית שדורשת השמרנות מועדת מהגדרתה לגלישה לתהום הגזענות, אבל בהחלט ניתן ליצור הבחנה בין שבטיות שמרנית להדרה גזענית פר-סה. הבחנה זו תסייע גם לשמרנים, אבל גם לשמאל: היא לא תציב את המאבק החשוב בגזענות כאיום וכדה-לגיטימציה של אורח החיים השמרני-קהילתני עצמו. כשחברה פתוחה נתפשת כאיום קיומי לרוב השמרני, הסכנה למיעוטים מרקיעת שחקים.

המוצא למסלול התנגשות זה חייב להיות באמצעות מודל מורכב, המציע דרך לגיטימית חברתית, ולא רק חוקית, להיות בדלן, שמרן, שבטי ומסתגר. הזכות להיות כזה, כשהיא מוכרת ומכובדת כבחירה תרבותית, עשויה לאפשר הכרה הדדית בין השמאל לשמרנים. זה דורש להפריד בין הבוז הפרטי לעמדות שמרניות להכרה בקולקטיב שמרני-קהילתני: בבחינת המושב הדתי שאינני רוצה לבקר בו אך אגן על זכותו להיות מה שהוא. קו הגבול המאפשר בדלנות שאיננה גזענות הוא נושא למחלוקות רבות. נקודת המוצא חייבת להיות הכרה יסודית בזכות לשאוף לבדלנות וסגירות; לאחריה ניתן לחשוב על האיזון הנכון בין זכות זו לבין עיקרון השוויון.

מודל כזה צריך להתגבש להצהרת הדגל של השמאל הרב-תרבותי: מותר להתבדל, אבל שיקולים רחבים ושקופים צריכים להיות הסמכות במקרי קונפליקט בין בדלנות לשיוויון. הצהרה כזו לא תסחוף את השמרנים למחנה השמאל, בוודאי שלא באופן מיידי, אבל היא תאפשר ערעור מתמיד של מיסגור השמאל כאיום על אורח החיים השמרני עצמו; היא תמתן את הקונפליקט המובנה בין שמאל לשמרנות ואת הלהט ההישרדותי שבו נאבקים בשמאל בימינו. לבסוף היא תאפשר הכרה באורח חיים אחר, שאיננו מתיישב עם עקרונות ליברליים ברמה הבין אישית, אבל יכול לאפשר הכרה וכבוד הדדיים ברמה הבין-קבוצתית.

24 מחשבות על “לכבד השמרנות, לעזור לשמאל

  1. שלום יריב,

    האם הניתוח שלך מייצג נאמנה את מצב העניינים היום בישראל? כלומר, האם זהו השמאל הליברלי שמאיים על האפשרות לנהל אורח חיים שמרני או שמא ההיפך הוא הנכון, כלומר שהכוחות השמרניים מנסים להשליט את עצמם על התרבות הליברלית? האם אתה יכול לדמיין לעצמך מצב שבו קבוצה להט"בית מפגינה נגד אירוע דתי או קהילתי של החרדים בירושלים? מבעירה את הרחובות ודוקרת את משתתפי האירוע? כמובן שלא. ההיפך כן התרחש.
    האם מישהו ממחנה השמאל חשב אי פעם להפעיל אלימות כלפי ימניים? כמובן שלא (וטוב שכך) ההיפך התרחש כבר פעמים רבות.
    יש לי בעיה עקרונית עם ההלקאה העצמית הזו של השמאל שתמיד מוצא איפה הוא עצמו בעצם אשם בכל תחלואיה החברתיים של המדינה.

    • שלום נועה,
      התהליך שאת מתארת הוא נכון מאוד. ודאי שהשמרנים מאיימים על אורח החיים הליברלי, לפחות חלקם. זה תואם לחלוטין את מה שכתבתי:
      "בצורה ובאופן בו נעשה הדבר, מגיע לכדי דה-לגיטימציה מרומזת של רוב הציבור ובהתאמה מעורר דה-לגיטימציה נגדית [לשמאלנים]".

      כלומר שני המגמות מזינות אחת את השנייה נהדר. וקיצונים שמרנים -בעיקר בקרב חרדים וחרד"לים – לא צריכים כלל את ההיזון החוזר על מנת לרצות למחות את הליברליות. אבל השמרנים הטיפוסיים אינם דוקרי להט"בים, הם יותר כאלו המאויימים מהפתיחות של הנוער וחוסר המשמעת בבתי-הספר. משיח הזכויות ללא שיח החובות. הטור נסוב עליהם.
      אני לא רואה פה שום הלקאה עצמית, באמת, אלא רצון להרחיב את הקואליציה של השמאל עם ציבור רחב יותר, ללא חריגה מהמנדט הערכי, אבל כן מהנטייה האסתטית של המחאה השמאלית.

  2. יריב,

    שוב, אני לא מסכמה עם הצורה שבה אתה מאפיין את ההבחנה בין שמאל לימין בישראל. זה פשוט לא נכון לטעון שהשמאל מייצג עמדה מתירנית יותר ביחס לחוק או ביחס לחובות המוטלות על האזרח לצד הזכויות המוענקות לו. אני חוששת שחוסר ההסכמה ביננו מתחיל בזה שאני דווקא כן רואה בגזענות את הבסיס העיקרי להתפלגות הפוליטית בישראל.

    • הי נועה,
      אבל זה בדיוק לא מה שכתבתי. כתבתי: "התיוג והזיהוי של עקרונות שמאלניים עם טיפוסים מבזי שמרנים, אינו מדוייק והוא בעל השלכות קשות לשמאל". כלומר כך הציבור הרחב מזהה את השמאל, וזה לטעמי: א. לא מדוייק. ב. מזיק. אבל התיוג עצמו, כאמונה רווחת, הוא עובדה סטאטיסטית שאני מוכן להגן עליה.

      ודאי שיש שמאלנים שאינם אנטי-שמרנים. דב חנין הוא הדוגמה הבולטת ביותר שעולה לראש.

      יריב,

  3. "היציאה נגד אינדיווידואליזם קיצוני היא אולי הדוגמה הבולטת ביותר לשותפות אפשרית, גם אם ממקומות מעט שונים, בין שמרנים לשמאלנים. "
    למה "אפשרית"? דחייה של עקרונות ליברליים לטובת אותוריטריאניזם הוא מוקד לשת"פ קיים ועתיק יומין בין השמאל והשמרנים. אני רק לא בטוח שזה מועיל לשיפור המוניטין של כל צד בעיני יריבו. זה בעיקר ממאיס את שני הצדדים על הקהל הרחב.

  4. הי יריב,

    סליחה שאני מתעקשת, אבל אילו היית כותב:
    "התיוג והזיהוי של עקרונות שמאלניים עם טיפוסים עוכרי ישראל, בוגדניים וגיס חמישי אינו מדוייק והוא בעל השלכות קשות לשמאל"

    זה גם היה נכון. אבל האם השמאל, או משהו בהתנהלות שלו, אחראי לתיוג ולזיהוי הזה?
    כלומר, טענתי היא שזה לא ממש משנה עד כמה השמאל יציג עמדות הגיוניות ומתקבלות על הדעת גם ביחס לציבור שמרני שאינו שותף לערכי השמאל עצמם, שכן עצם העובדה שהוא מזוהה עם המאבק בגזענות ועם השאיפה לשוויון זכויות עבור ציבורים לא יהודיים במדינת ישראל הופכת אותו מטרה לתיוגים שליליים.

    • הי נועה,
      נכון, עצם היציאה נגד הגזענות מקפיצה את מי שהגזענות היא חלק מתורתם. אבל יש גם לא מעט מקרים של שמרנים שאינם ליברמנים מקצועיים. רוב השמרנים אינם גזענים פר-סה אלא מתבדלים. היכולת לפלח את המיגזר השמרני, ולאפשר לבדלנים מקום לגיטימי ואופק אחר מהגזענים השורשיים, הוא זה שיכול יהיה לאפשר קואליציה חדשה עם פלח גדול באוכלוסיה.

  5. פינגבק: שבט השמאל | העוקץ

  6. השמרנים רוצים לחסל את השמאל ולא משנה מה. מספיק לשמוע את תוכנית הרדיו של פלאטו-שרון שהוא לא ימין קיצוני, כדי להבין את ההתלהמות וחוסר הסובלנות כלפי השמאל. השמאל באקדמיה – נגרש אותו משם. השמאל בבית המשפט – נגרש אותו משם. השמאל בעיתונות – נגרש אותו משם. השמאל בתיאטרון ובסרטים – נגרש אותו משם. ארגוני זכויות אזרח שמאלניים – נגרש אותם. הימין מרגיש שהוא על הגל ושהוא צובר כוח ולכן הוא מרשה לעצמו להיות תוקפן ולתקוף את השמאל ולעשות אותו ללא לגיטימי. השמאל לא צריך להתרפס ולפחד מהימין, כי זה לא ממש יעזור לו. הפיתרון הוא בהשתלטות על מוקדי כוח בצורה חוקית ולא אלימה ובביצוע מדיניות שמאלנית מעמדות הכוח, בלא פחד או התרפסות מפני הימין.

    • לאבי,
      השמאל אכן לא צריך להתרפס בפני הימין, אלא לתת כבוד לשמרנות ולדרוש כבוד כזה בחזרה, במישורים הפוליטיים הרלוונטיים.

      מוקדי הכוח לא עזרו לשמאל, אולי אף להפך.

  7. אני אראה לך דוגמה של שימוש הימין במוקדי הכוח. משרד האוצר קבע שכל עירייה חייבת להוציא למכרז כל העסקה שאין לה תקן. נקבע גם שהמכרז הוא עניין כלכלי בלבד והזוכה בו יהיה זה שהציע את המחיר הנמוך ביותר תוך יכולתו לתפעל את כוח האדם/מכונות וכו' הדרושים למכרז. נניח וראש עירייה נחמד וחברתי רוצה להבטיח שישלמו שכר גבוה וראוי יותר לשומרים או למנקות. לפי כללי המכרז שהימין קבע הוא אינו יכול לעשות זאת, וחברה שהציע את המחיר הנמוך ביותר (כל עוד הוא חוקי) ולא זוכה במכרז יכולה לתבוע את העירייה בבית המשפט ולדרוש שישנו את התוצאה. זה שימוש אמיתי במוקדי כוח.
    בוא נגיד והשמאל ישתלט על משרד הדתות או המשפטים וידרוש שגם נשים ישמשו כרבות ודייניות בשם עיקרון השוויון, אז המצב יתחיל להשתנות. כל עוד אנו רכים וחוששים ממה יגידו לנו ומזה שלא כולם יאהבו אותנו ושיהיו אנשים שיתנגדו לנו, לא נשיג לעולם כלום.

    • לאבי,
      אין תמיד קשר מובהק בין ימין כלכלי רודף יעילות לשמרנות-קהילתנית רודפת מסורת. לעיתים, בשוליים, יש אפילו התנגשות. אלו לא אותם טיפוסים בהכרח. לכן הדוגמה לא רלוונטית. בכל אופן על השמאל לצאת בתקיפות נגד חוסר הוגנות בכללי המשחק מצד שמרנים או קפיטליסטים כאחד. זה לא סותר מתן מקום של כבוד ולגיטימציה לפורמציה הזו של קהילתנים-שמרנים.

      יריב,

  8. אני עם נועה.
    כששולמית אלוני ה"לא נחמדה" עמדה בראש מרצ, מרצ הייתה בשיאה. מאז שהועזבה על ידי שריד, מרצ מחזרת בלהט אחרי המיינסטרים, תומכת בכל המלחמות, וראה זה פלא – רק מצטמקת מבחירות לבחירות.

    ראינו איך ביילין התחנף לליברמן. זה פגע בו ועזר לליברמן.

    יש מקומות ומאבקים שבהם ניתן לשתף פעולה עם השמרנים מסוגים מסויימים, למשל באיכות הסביבה.

    אני מבין את הצורך שלך לחזר אחרי אלקטורט רחב יותר, אבל להאשים את השמאל בשנאת השמאל זה האשמת הקורבן.

    • הי אמיתי,
      אני מצטער, אבל אני לא רואה את הקשר בין חנפנות בזויה לליברמן למתן כבוד לשמרנים קהילתניים והכרה בזכותם לקיים אורח חיים מסתגר במידת מה. אפשר להתווכח על גבולות הלגיטימיות של הסתגרות חברתית, אבל הכרה בה אינה התרפסות של השמאל הליברלי, אלא נכונות להכיר בדרך חיים שאיננה ליבלרלית ושגם לה זכות קיום. אין לזה שום קשר לעמידה איתנה של השמאל על עקרונותיו, למעט בפריזמה הצרה של הנכונות להכיר בתצורה מסויימת של הסתגרות לגיטימית. אגב האגודה לזכויות האזרח כבר מכירה בכך בנייר עמדה שלה על יישובים קהילתיים, בכך שהיא מכירה בצורך, למשל, של קהילה חרדית, לשמור על צביון מסויים במקום מגוריה. דוגמה קלאסית להסתגרות שאיננה גזענות הם החרדים האנטי-ציוניים שיתמכו בערבים בהרבה מישורים אך יאסרו על בתם להתחתן עם גוי כלשהו, כולל ערבים.
      *
      ואגב, העניין פה הוא בכלל לא מאבק על אלקטורט. אני בספק אם איזשהו שמרן-קהילתני יעבור להצביע למפלגת שמאל מובהקת בעקבות שינוי השיח לשיח פחות אנטי-שמרני. מה שאני כן צופה, במקרה האופטימי, הוא אפשרות לקואליציות אד-הוק בין שמאלנים לשמרנים-קהילתנים, ודו-שיח יותר מכבד ובונה, וכן זליגה איטית של המעגלי הביניים חזרה אל השמאל.
      *
      ולגבי הצטמצמות מרץ. סליחה אבל ההנחה שלך שמרץ הצטמצמה כי התחילה לפזול מרכזה ולגמגם בשיח השמאלי אין לה שום בסיס. אם כבר היא החלה לפזול מרכזה כי הבינה את זרמי העומק החזקים והסוחפים בחברה הישראלית. מרץ אולי איבדה מנדט יהודי אחד לחד"ש, אבל איבדה את כל השאר לקדימה ואולי גם לשאריות העבודה ובזמנו למפלגות המרכז, שינוי והגימלאים. היא איבדה אלקטורט למרכז ולימין, מפני שלשם זזה החברה הישראלית מסיבות שלא כאן המקום לפרטם. המחשבה שעמידה גאה ומחוצפת תמשוך מצביעים למרץ דומה בהגיונה למחשבה הליברמנית שמדיניות חוץ גאוותנית תביא את העולם לראות את הכיבוש כקשקוש ולהתיישר לימינינו. הפסיכולוגיה בשקל הזאת עובדת רק במקרים מאוד ספציפיים ובמידה מאוד מוגבלית. היא לא עומדת מול זרמי עומק של סחף ימינה, לכיוון הישרדותית-תוקפני בחברה הישראלית.

      ולבסוף, גם לו שולמית אלוני היום בראש מרץ, את הסחף היא לא תעצור. אבל מאידך דב חנין, שעל אף היותו שמאלן גאה ולא מתנצל הוא המכבד הגדול ביותר של השמרנים בשמאל, דווקא הוא עושה קואליציות מדהימות ובלתי שגרתיות. מש"ל.

      • דוגמא קלאסית לחרדים שמסוגלים לחיות לצד ליברלים היא הקהילה החרדית בלב תל אביב. הם הוכחה לכך שחרדים לא חייבים לחיות בקהילות מסתגרות.

        כן, כאמור, המקסימום שלו ניתן לצפות הן קואליציות במקרים ספציפיים.

        מרצ איבדה בוחרים גם בגלל הסחף הכללי ימינה וגם בגלל שבמידה רבה קולם נדם.

    • לאמיתי,
      החרדים בסובב שינקין הם דווקא דוגמה מובהקת להסתגרות חברתית לא-מזיקה ברובה, פשוט לא באמצעים גיאוגרפיים. הסגירות שם נוגעת לקשרי משפחה (נסה לבקש את ידה של בת הרב וכו'), קשרי חברות, וכן באמצעות מידה מוסיימת של חינוך גזעני-מפחידני כלפי החילונים "האיומים" ו"המסוכנים" ו"המופקרים" הסובבים אותם (אם כי, אסייג ואומר שזה משמועות ואין באפשרותי לתמוך בכך. בכל אופן אני אישית כתושב האזור לא מתרגש). זו סגירותם החברתית ויש לה לגיטימיות על אף שאני לא מתלהב בלשון המעטה מדרך החיים הזו.

      אגב, ערבים מוסלמים אדוקים הם דוגמה טובה לא פחות להסתגרות שבטית שאיננה – כל עוד אינה נוטה לפונדמנטליזם חמאסניקי – מזיקה לסביבתה ואיננה בלתי-לגיטימית בעליל.

      צריך להבחין, בצורה מורכבת, בין הרצון של קהילות אלו לשמר את חיי הקהילה שלהן, לבין לגיטימציה לסטריליות מרחבית, לפיה אסור באופן מוחלט לזרים להיכנס לשכונה\יישוב מסויימים. ההבחנה הסבירה, אני מאמין, אפשרית, ונותנת מענה להרבה מהפחדים של השמרנים-הקהילתנים מבלי להידרדר לסטריליות מרחבית ולגזענות.

  9. יש כמה נקודות חשובות מאוד במה שכתבת, איתן אני מסכים.
    הראשונה היא שהשמרנים / ימנים מפחדים. שחלק ממה שנראה מהצד "שלנו" כמתקפה נגד הדמוקרטיה הוא בעצם תגובת נגד למה שמבחינתם נראה כמתקפה על המצב הקיים. בסה"כ פעם היה משטר צבאי, ופעם היה ברור שמייהדים את הגליל וזה בסדר, והיה ברור שערבים לא יגורו בכרמיאל, ושמצעד הגאווה לא יצעד בירושלים. היום זה פחות ברור וזה מפחיד אותם.
    מזה מגיע גם הטיעון שלא צריך תמיד "לתת להם בראש" ולשחוט את כל הפרות הקדושות שרועות באחו.

    אבל יש לי בעיה עם השיח הקהילתני. יש הבדל בין זכות של ישוב דתי לשמור על מרחב ציבורי דתי, לזכות של ישוב טבעוני לשמור על מרחב ציבורי נקי ממנגלים, לבין הזכות של ציבור ערבי לשמור על צביונו התרבותי (אולי) לבין הזכות של קהילות ציוניות לשמור על קהילתיותן.
    לכל אחת מהקהילות האלה יש צידוק וזכות, אבל השיח הקהילתני כיום לא נועד לשמור על ערכי המשפחה ולהגן על שפות נכחדות. הוא נועד להעניק צידוק להמשך המצב הקיים שבו יש קהילה אחת חזקה (יהודית, בדר"כ גם משכילה, אמידה) שעדיין שולטת במרבית מהמשאבים. זה המשך של ההפרטה בדרכים אחרות.

    • לאורי סבח.
      הבחנה לעניין. הרזולוציה המדודקת שאתה מציע היא בהחלט במקום ויש מה להתדיין ולהתווכח שם. אבל הבסיס, ואנחנו עוד לא שם כמחנה, הוא הכרה עקרונית בזכות כלשהי להתבדל כקהילה (ולו במידה מסויימת). לאחר שמכירים בכך, ניתן להתווכח על ענייני רוב ומיעוט, הגמוניה וחתרנות ושאר עניינים.

      וגם חלק מהתשובה לאמיתי טוב לעניינו הספציפי, כהצעה שלי להבחנה בין סטריליות מרחבית – הפסולה בעיני – לרצון לשמור על ציביון במרחב:

      "צריך להבחין, בצורה מורכבת, בין הרצון של קהילות אלו לשמר את חיי הקהילה שלהן, לבין לגיטימציה לסטריליות מרחבית, לפיה אסור באופן מוחלט לזרים להיכנס לשכונה\יישוב מסויימים. ההבחנה הסבירה, אני מאמין, אפשרית, ונותנת מענה להרבה מהפחדים של השמרנים-הקהילתנים מבלי להידרדר לסטריליות מרחבית ולגזענות". במובן הזה, נניח, אולי יש לשקול את האפשרות של יישוב קטן לשלוט בקבלה ל(נניח): 80% מהמגרשים הפנויים החדשים. בעוד שגורם ממלכתי המחוייב לערכי השיוויון יקצה את 20% המגרשים הנותרים. איש לא מבטיח שהגורם הממלכתי לא יהיה גזעני גם הוא. אבל במצב הקיים בטוח שתיהיה גזענות, ולכן יש רק מה להרוויח. מה גם שהגורם הממלכתי חשוף יותר לבג"צים וכו'.

      • יכול להיות שאפשר להיכנס לדיון על נושא המספרים. בסופו של דבר, זו אחת הבעיות הקשות בחוק ועדות הקבלה. במסגרת החוק רוצים להעניק לכל היישובים שגודלם עד 500 בתי אב את היכולת לסנן את המועמדים החדשים. 500 בתי אב זה כבר לא יישוב קהילתי. אז הפשרה עכשיו היא "לרדת" ל-400. נו שוין, ממילא כל היישובים הם בני 60-320 בתי אב בערך (אין לי נתונים מדויקים, אבל נראה לי שזה המצב).
        יש הגיון בהגנה על קהילות של 100-120, אולי 200 משפחות. מעבר לזה, זה כבר פשוט שימור של הפריביליגיות שהגיעו בטעות (או בכוונה) לידיהן של האליטות הישנות. העניין הוא ששי חרמש, המפא"יניק לשעבר שחבר היום בקדימה ודואג לקדם את חוק ועדות הקבלה בגלל האינטרסים של הקיבוצים – הוא מרגיש שהוא מספיק חזק כדי לא להיכנס לדיון על מספרים.

        ובכלל – מעניין להסתכל על התגובה של תושבי היישובים הקהילתיים לחוק. רוב התושבים ביישובים האלה הם בנים חוקיים למחנה "השמאל". מצביעי קדימה, ומרצ, והעבודה. ואפילו התנועה הירוקה. אבל רובם שותקים כשדוד רותם מעביר בעזרת ח"כים מקדימה ומהאיחוד הלאומי חוקים שרק יבצרו את מעמדם המיוחס.

        אגב – לדעתי במקום לחלק את עוגת המשאבים לפי מפתח של 80-20 או 60-40 או 50-50, אפשר פשוט להגיד שבנים חוזרים יזכו לעדיפות בהקצאת קרקע, והשאר יהיה פתוח באופן שוויוני לכל אזרחי המדינה.

        [ולא דיברנו עדיין על כך שהמקרקעין האלה שייכים לכולם, כי אלה קרקעות המדינה (שחלקן הופקעו, אבל נעזוב את זה). ולא דיברנו על כך שלשמור על יישובים קהילתיים חזקים אומר בעצם להחליש את עיירות הפיתוח הסמוכות. ולא דיברנו על כך שבאופן תיאורטי אפשר לדבר על הגנה על קהילות עד מחר, אבל הקהילות היחידות שמוגדרות ככאלה שזכאיות להגנה הן קהילות יהודיות. אין אף אגודה שיתופית ערבית, כמדומני.
        ואחרי שאמרתי את כל אלה – אני מסכים שצריך למצוא פתרון שלא יקעקע את כל הקיבוצים/מושבים/הרחבות קהילתיות/יישובים קהילתיים]

    • לאורי,
      בוודאי ובוודאי שהגנה על קהילות, כעניין עקרוני, צריכה להיות מלווה בפתרונות חוקיים שמרחיבים את ההגנה הנהוגה כיום רק ליישובים קהילתיים\אגודות שיתופיות ושאר יישויות משפטיות פריבילגיות. אין ספק שגם ליישוב ערבי יש זכות לשמור על ציביונו מפני "השתלטות" יהודית, להבדיל מזרם טבעי של מהגרים יהודיים אליו (וזה לא כזה מקרה היפוטתי: ראו שיח ג'ראח ולהבדיל, עג'מי).

  10. נגעת כאן בעצב חשוף לפחות כאן בישראל של ערכים שונים המתנגשים לעיתים. אשמח לעקוב אחר הבלוג להמשך הדיון, אך דומני שהוא יצא נשכר מאוד מהשוואות והנגדות לאמריקה הגדולה.
    הניוקונים הובילו שם משהו דומה באשר לליברליזציה של המפלגה הרפובליקאית מתוך הכרה בבסיס משותף. רובם כידוע תלמידי מקס שכטמן הטרוצקטיסט או ליונל טרילינג הליברל שפנו מתוך שנאה לקומוניזם (בהשראת הנרי סקופ ג'קסון) ושינו את פני המפלגה הרפובליקאית ללא היכר. כל הפליאו-קונים עם טירוף מורשת הדרום שלהם ושנאתם לפ"ד רוזוולט ולינקולן נזרקו מכל מדרגות הthink-tank. כיום רפובליקאי המגנה את מרתין לותר קינג או מתכחש לשוויון מפוטר מיד.

    משמאל, לפני כמה שנים היה איזה ספר שחולל שערוריה בשמאל החברתי האמריקאי ואף יוסי יונה כתב עליו קצת בהעוקץ:
    What's the Matter with Kansas?
    הטענה שם שרוב מצביעי המפלגה הרפובליקאית נפגעים ממנה כלכלית ומכאן כי הצבעתם נובעת ממניעים של כבוד למסורת האמריקאית המחוללת לדעתם בידי הלפטיזם האמריקאי.

    אשמח לקרוא את דעתך כאן. ביקורת על הספר ויישומו לישראל מעניינים אותי מאוד, אך אין לי זמן.

    • אהלן אהרון,
      אשמח אם תעקוב אחרינו. ישנה גם בישראל וגם בארה"ב, ספרות עניפה על הבניית זהות באמצעות גבולות סימבוליים בין "אנחנו" ו"הם" שכל קהילה יוצרת. באופן ספציפי בארץ ד"ר ניסים מזרחי והקולגות חקרו – במחקר שטרם קראתי, ואני מכיר רק ברמה שטחית – לעומק איך נוצרת הבניית הזהות האנטגוניסטית בין שמרנים לליברלים. הבנת התהליכים הללו היא חשובה ומרתקת. בטור הזה היומרות אחרות: אני רק יוצא מנקודת הנחה, ידועה לכל, שיש אנטגוניזם תרבותי בין שמרנים (שאינם בהכרח מודעים פוליטית כימנים) לבין ליברלים בתרבותם. ואני מנסה לחשוב על דרכים לעתיד-לבוא, כיצד למזער פער זה. מעבר לניתוח הפרוגרמטי הזה, הניתוח הסוציולוגי של סיבות התופעה, הן מרתקות ואשתדל להפנות אליהן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s