איך להשיב לגזען?

היית מוכן שהבת שלך תצא עם ערבי? המשפט הזה שנורה לא פעם בוויכוחים פוליטיים, ולאחרונה נצפה לא מעט סביב פרשיית הרבנים הגזענים, מכוון להיות פסגת הפחד של הרחשים הגזעניים; הוא נועד להעמיד ליברלים "עם הגב לקיר", כך שפתיחותם המוצהרת תאותגר באופן הקשה ביותר מול פחדים קמאיים.

–

בנוסף נוכחות במשפט הזה שלוש תפישות בוטות: הברורה מאליה מתייחסת לערבים באופן גזעני כאל מטען גנטי מסוכן ודחוי, מאיים ושונה. התפישה השנייה, מעט מובלעת, מתייחסת לנשים כאל רכוש או כאל ילדים שאינם בגדר סובייקט שלם עם שיקול דעת, ושלכן צריכים להגן עליהן. תפישה שלישית, מעורפלת יותר, נוגעת לאלמנט של הורות נרקסיסטית המבקשת לעצב את הילדים בדמות ההורים, לפחות בקווי המתאר הגסים של הזהות האתנו-דתית, כיהודים. ובחיבור בין השלושה נמצאת תפישה שבטית קלאסית. אבל התפישות הערכיות הבעייתיות הן רק קצה הקרחון.

–

הראשוניות של הפחד מהתחברות משפחתית עם ערבי מעידה כי מעבר למה שניתן בצדק רב לכנות כ"גזענות", "שוביניזם" או "נרקסיזם", עומדת סכימה מנטלית עמוקה שמשרטטת את קווי האסור והמותר של הקיום הקולקטיווי, ואת המפחיד והמערער. סכמה מנטלית כזאת פועלת מתחת לשיח הערכי המודע. כך שבהחלט יכול אדם להאמין שהוא נגד גזענות ועדיין לחוש זעזוע או חרדה מהמחשבה שבתו תצא או תתחתן עם ערבי. יכול אדם אפילו להיות ביקורתי כלפי הזעזוע הזה שלו, ועדיין שזעזוע זה יערער אותו. כלומר, הסוגיה איננה ערכית בלבד, היא קוגניטיבית.

–

אנו עלולים להסיק מכך שבמקום השיח הערכי או הפוליטי (שכולל, בהתאמה, גינוי של הגזענות או הוקעה של הגזענים), יש להגיב על התבטאויות גזעניות מתוך השיח הטיפולי. שיח כזה רואה בגזען "חולה", מסכן, המנוהל על ידי הסכמות המנטליות שלו ולכן ראוי לרחמים, חמלה, טיפול וניהול על ידי ה"בריאים". כמובן שהשיח הזה הוא בעייתי, כוחני, פטרוני ומסוכן כשלעצמו. מה גם שהוא צפוי, ובצדק, לעורר אנטגוניזם. מאידך, יש טעם רב לפקפק בשימוש היתר בשיח הפוליטי והערכי בלבד, שרואים את הגזען ואת תפישותיו רק במונחים של חילול הקודש הפלורליסטי ולא נותנים שום מקום למצוקה ולבלבול שממנה הוא פועל. שימוש יתר כזה מתדלק לא פעם את ההתבדלות של "הנאורים", והצודקים בעיני עצמם מההמונים ה"חשוכים". בתהליך הזה מעורבת לרוב התנשאות מעמדית ואתנית, של בורגנים יוצאי אירופה וצפון אמריקה על מי שמזוהים עם הפריפריה התרבותית והכלכלית של ישראל.

–

מנגד, ישנו השיח הרפלקסיבי, הרואה בגזענות בעייה קשה הקיימת בכולנו, כולל באלו הנאבקים בגזענות. ולכן יכול אדם לבוא מנקודת מוצא אמפתית, ולומר, למשל: "כן, גם בי עולים פחדים מכל מיני קבוצות באוכלוסיה. אני לא מבטלת את הפחדים הללו, הם חזקים, אבל אם נכנע להם כולנו ניהיה קורבנות של פחד ושנאה הרסניים". ואם יש בניסוח הזה מעט מן הקלישאה, הרי זה רק לטובה, שכן ברעיונות פוליטיים עמוקים ויסודיים חייבת להיות מידה של פשטות, חדות ובהירות.

–

מעבר לדמויות אייקוניות וקיצוניות שחלאותם אומנותם – כמו בן גביר, בן ארי וליברמן – ישנם האנשים הפשוטים שהסכמות המנטליות שלהם מפעילות פעמוני אזעקה מול האפשרות, העומדת תמיד כמקרה בוחן, שבתם תצא עם ערבי. איתם, ועם בעיותיהם, השיח האנטי-גזעני הרווח לא יודע להתמודד כראוי.

–

עשרות שנים אחרי שחיבר האנתרופולוג לוי-שטראוס את "גזע והיסטוריה", עבור אונסק"ו, עדיין קשה לומר שהדיבור הרפלקסיבי על הגזענות תפס עמדה משמעותית בשמאל העולמי ובזה הישראלי בפרט. במונחיו של הסוציולוג פייר בורדייה וממשיכיו, בישראל שיח של זכויות אדם ואנטי-גזענות משמש לא פעם כהון תרבותי או גבול סימבולי בין אליטת המוסר והיוקרה, לבין ההמונים. ולכן יכול היה קמפיין מצער, של ארגון עטור זכויות כמו "בצלם", לרכב על הבוז לטוקבקיסט המצוי המגלם את האחר החשוך. נדמה שהמוטיווציה, או לכל הפחות הפונקציה, שביטויים כאלו משרתים, הם של התבדלות והתנשאות, ולא של טיפול שורש בבעיה קיומית, הנובעת מהיות נבדל תרבותית\אתנית.

–

מגיע לנו שיח אחר; שיח שיתן מקום של כבוד לפחדים שיש לכולנו מבלי לתת מקום של כבוד לגזענות שמכלה אותנו.