חוק משאל העם שעבר לאחרונה הוא סיבה טובה לפתוח את נושא הקונצנזוס מחדש. מה שמכונה בישראל "כיבוש" או "החזקה של שטחים", איננו עובדה קיימת או חוק טבע א-פוליטי שלא זקוק לבירור ודיון. בכל זאת עליו לא בחרו חברי הכנסת לקיים משאל עם. מצב עניינים זה נתפש כמובן מאליו. אבל לא רק שמדובר בעניין פוליטי, מדובר גם בתהליך ולא בסטאטוס קוו: תהליך המוביל להפיכה מישטרית בישראל; עניין פעוט שבהחלט ראוי לקיים לגביו משאל עם.
–
השצף קצף נגד מחרימי אריאל והנורמליזציה שביקשו שרים, ח"כים וראש ממשלה נבחר לעשות לעיר בעומק השומרון, מעידים כאלף אלפי עדים שישראל מספחת דה-פאקטו, גם אם לא דה-יורה, את השטחים או לכל הפחות חלקים מהם. חלקים אלו, כמו במקרה אריאל, נמצאים בעומק השטחים, וכך מנציחים משטר אפליה ממוסד ואנטי דמוקרטי במובהק: יהודים בעלי אזרחות נעלה לעומת פלסטינים כנתינים תחת משטר צבאי או בתאי-שטח מקוטעים, מעין שמורות טריטוריאליות שלא יכולות לספק ריבונות מקיימת הגונה וסבירה.
–
התהליך הזה מתקיים בכל העת: התפתחות המוסד האקדמי באריאל והכרה הולכת וגדלה בו, פיתוח התשתיות, בנייה מאסיבית עד לאחרונה בשטחים ותוכניות לבנייה מאסיבית עם תום ההקפאה שבוודאי תבוא – כל אלו הם גלגלי תהליך הסיפוח-בפועל. במצב עניינים כזה יתברר כי בישראל יש משטר דמוקרטי רק בחלק משטחה, בגבולות 48' (וגם הוא סובל מבעיות קשות), ואילו בחצר האחורית שלה מתקבע לו משטר אפליה פר-אקסלנס.
–
שינוי משטרי זה אף פעם לא הובא לבחירה באופן ברור וחותך. היה זה תהליך זוחל, מורכב חלקים חלקים, בשיטת הסלאמי הידועה, וכך הוסוו היטב מעיני הציבור המשמעויות וההשלכות רחוקות הטווח של התהליך. המיסגור של הכיבוש כשינוי משטרי בקושי זכה לחשיפה בתקשורות המיינסטרימית. מכאן ההיגיון בכינוי הפיכה, או שמא הפיכה רכה, הפיכת קטיפה, שנעשתה בישראל בניגוד למגילת העצמאות ומבלי לשאול את אזרחיה בדבר תמיכתם בתוצר הסופי של תהליך ההתנחלות.
–
ישראל מודאגת מהדה-לגיטימציה המופנית כלפיה בעולם. מכוני המחקר השונים העוסקים באיום לא טורחים אף פעם לשקלל את העובדה הבלתי מעורערת כי מזה עשרות שנים ישראל היא הדמוקרטיה היחידה בעולם המקיימת משטר אפליה ממוסד ומוצהר. כדי לסבר את האוזן, אפילו הכורדים הם אזרחים טורקיים, גם אם אזרחים סוג ב', בדומה לפלסטינים אזרחי ישראל. אבל בשטחים, בתחומי משטר האפלייה, הפלסטינים הם נתינים של משטר צבאי או אזרחים של רשות חצי-וירטואלית במכלאות ריבונות קטנות ומפוזרות. משטר ייחודי זה מתקיים עשרות שנים, והוא גורם כל כך משמעותי שהתעלמות ממנו כשנדברים על איום הדה-לגיטימציה הופכת למתמיהה במיוחד.
–
גם נזקיו הביטחוניים של משטר אפלייה זה רבים. הוא זרז חזק לגיוס תומכים רעיוניים לפונדמנטליזם האיסלמי; הוא מרחיק אהדה לישראל בדעת הקהל המערבית, מקשה על ישראל לקיים שותפויות ביטחוניות ומחליש בטווח הרחוק את מערכת הבריתות שלה עם העולם החופשי. חשוב מכל, הוא הגייס הטוב ביותר של טרוריסטים. די להשוות את כמות ורציפות פיגועי הטרור באירופה ובארה"ב, שם מתגוררים ערבים מוסלמים וגם פלסטינים רבים שסובלים לרוב מאפלייה אזרחית, לשיעור פיגועי הטרור שיצאו מהשטחים, בה סובלים הפלסטינים מאפלייה ממוסדת ומשטר צבאי. גם לאחר ששולטים על גודל האוכלוסיה, הפערים עצומים. הם מראים כי משטר האפלייה הוא תורם עיקרי, גם אם לא בלבדי, לטרור.
–
העובדה שהעולם מתקשה להכיר במשטר האפליה בשטחים (גם לא בגרסה ה"רכה" שלו הכוללת אוטונומיה פלסטינית מסורסת) מובילה ישראלים רבים לחששות ותחושה של בידוד בינלאומי. סכנותיו הביטחניות של משטר זה מושתקות, אבל מעוררות פחד מתמיד בישראל וכאב אדיר בקרב מי שאיבדו את יקיריהם לטרור. אבל משטר האפליה בשטחים נשאר בעינו, כחוק טבע, כסטאטוס-קוו שאין מה לשאול לגביו את העם, מטוב ועד רע.
הבלוג של יריב מוהר 
לא צריך להגזים עם העניין של הטרור. הנסיון מראה שאם מרביצים מספיק חזק, הטרור מפסיק. זה לא נחמד כל כך, אבל זה במידה רבה נכון. גם הנזק ה"הסברתי" לא נגזר ישירות ממצב הפלסטינים; אחרי הכל, בשנות ה-70 וה-80 ישראל היתה "לגיטימית" לחלוטין ברוב רובו של העולם המערבי, בלי שמישהו יחשוב על מצבם של הפלסטינים. גם היום הנזקים שסופגת ישראל בזירה הבינלאומית כמעט בטלים בשישים לעומת התמיכה שהיא מקבלת מאירופה וארה"ב, אובמה או לא אובמה.
את הכיבוש צריך להפסיק לא בשביל לגמור את הטרור (שגם ככה לא מהווה כזה אישיו בשנים האחרונות), או בשביל האפקט הדיפלומטי, אלא כי אי אפשר, כמו שאתה מציין בעצמך, לקיים משטר פוליטי יציב ופתוח עם החזקה של מליוני אנשים בלי זכויות אזרח. זאת הסיבה הראשונה במעלה, שאותה צריך השמאל לדפוק בראש כל יום וכל שעה.
מסכים עם כל השאר בכל מקרה.
לדניאל,
חולק עליך. הטיעון המרכזי היום של אנשים מהמיינסטרים הישראלי נגד ויתורים (הכרוכים מן הסתם בכל אפשרות של שלום) הוא שזה יוביל לטרור. עדיף להיות חי מאשר צודק זה המגה-מיסגור עליו עומדת כל קונספציית השב ואל תעשה שאותה הביא ביבי לכדי אמנות, אך הוא בוודאי לא היחיד.
גם האפקט הדיפלומטי הוא טיעון חזק מול טרנד ההפחדות מפני גל "הדה-לגיטימציה העמוקה" (יש פאקינג מושג כזה) לישראל בעולם. ואגב, בשנות ה-70 וה-80, הייתה האחזקה בשטחים עוד יכולה להיחשב כזמנית (הטיעון של "ככל שהזמן עובר…" בהחלט תקף פה. העולם מאבד את סבלנותו), המודעות לזכויות אדם הייתה מעט פחותה, העניין של הכיבוש כמחזק טרור איסלמי בינלאומי שמכה במערב כולו לא היה ממש על הפרק, מישטר האפרטהייד והמלחמה הקרה עוד משכו את תשומת לב העולם והדי המלחמות באזור עוד היו חזקים, הסכם השלום עם מצרים שכלל הכרה עתידית מעורפלת באוטונומיה פלסטינית נתנו פתח למשא ומתן עתידי וכך הכל היה עמום ומרוכך יותר.
הטיעון של משטר פוליטי יציב לא מדבר לישראלים יותר מדי: שנים המשטר פה יציב, אז למה מה קרה?
רק מי שחי במערה בעשורים האחרונים יכול לומר שהמשטר הישראלי יציב. לא שאין כאלה, אבל זה נדיר.
חוץ מזה, מה זה כל הטיעונים האלה בסגנון "הטוקבקים יגידו"? זאת טכניקת דיון אקס-טוקבקום? אני מנסה להתווכח על עובדות ולא על מה ששולה מעפולה מספר 162 תגיד. חוץ מזה, מאיפה לך מה האנשים האלה יגידו? נראה לי שמחקר דעת קהל דורש עבודה יותר רצינית מלקרוא מה 500 איש מצאו את הזמן לפלוט בוואינט.
ובאמת, עד כמה שאני רואה, טרור פלסטיני מהשטחים ממש לא על סדר היום. אולי הקסאמים בעזה כן, אבל עזה זה סיפור אחר, ותמיד היתה כזה.
ובכלל, ממתי המיינסטרים הישראלי נגד "וויתורים"? ארץ ישראל השלמה זה כזה אייטיז.
הסיבה להפסיק את הכיבוש, היא שהכיבוש הוא עול מוסרי. כל היתרונות הנגזרים מכך חשובים, מועילים, נחמדים, אבל אסור לשכוח את המצפן.
מסכים איתך מאוד גורו,
אבל מה הטיעון הזה עושה למיינסטרים הישראלי? לצערי, ועוד צריך לחקור את זה כמו שצריך, מוביל לאטימות תחת טיעון-העל כי עדיף להיות חי מאשר צודק או מוסרי.
יריב, אם צריך לתקן את המוסר – לא תעזור הסברת התועלת שבו. אכן תיקון המוסר הציבורי הוא הדרך הקשה, אבל הדרך הפרגמטית לשלום אינה נוחלת הצלחה מזהירה אף היא, משום שהצד השני מתעקש שהמוסר נמצא לצידו.
דניאל,
הבלוג הזה אכן מתעסק פחות ב"עובדות" הקשות, אלא במה האנשים יגידו, כלומר יחשבו. אני נסמך גם על מחקרי דעת קהל זמינים, וגם חוקר בעצמי, בהקשרים אחרים מעט.
דניאל – על איזה נסיון אתה מדבר?
ייתכן שהיו מקרים שבהם הטרור נפסק כאשר המכה הייתה קשה מספיק. צריך לראות בכל אחד מהמקרים הללו, מה היה לקבוצה העממית שמאחורי אותו טרור להפסיד או להרוויח באותה סיטואציה, אבל אני רחוק מלחשוב שאתה מציג פה חוק.
זה בוודאי לא מדע: אתה מכה, ואם הטרור נפסק – סימן שצדקת. אם הטרור לא נפסק, סימן שצריך להכות חזק יותר. בינתיים, ארה"ב מיררה את חיי התושבים והטרוריסטים בעירק, ועדיין הטרור לא נפסק. כל שיטחי יהודה ושומרון מלאים מחסומים ועדיין הטרור לא נפסק. אני נוטה להאמין שאם תשמיד את יושביו האנושיים של בדוה"א, הטרור ייפסק, אבל עד אז – הטענה שלך בהחלט דורשת הוכחות יותר מדוייקות.
אני עם הגורו פה
מוהר,הסברת מצויין.
מדוע אין משאל עם לגבי הנושאים שהעלית ?
מסכים עם רוב הדברים אבל השצף קצף נגד מחרימי אריאל לגיטימי ולא מעיד על כלום למעט שכל ישר.
השצף קצף מעיד על כך שמבחינתם אריאל=חלק מישראל=עדות מוצקה ביותר לסיפוח דה-פאקטו=שינוי משטרי.
אני לא רואה איך ניתן לראות זאת אחרת. אולי ניטן לטעון כי ראש הממשלה סתם מקשקש ולא מתכוון לדבריו. בטח שמדובר בביבי. אבל על דבר כזה? ראבק. אם זה כך אז כל המשטר הזה והכרזותיו הם בכאילו. גם זו אפשרות.
ניתן לראות זאת אחרת. הטיפוסים שעשו את החרם הזה ממומנים ע"י משלם המיסים ולפיכך אין להם את הפריבילגיות שיש למגזר הפרטי, מה שנקרא beggars can't be choosers. מצד אחד הם נזונים מכסף שנגבה מתושבי אריאל ומצד שני הם מסרבים לתת להם שירות. לדעתי ההתרעמות היא פחות על אריאל ויותר על ההשתנה מהמקפצה של עלוקות המגזר הציבורי.
ליריב מוהר ולכל המתעניין בחוקיותו ובלגיטימיות של הריבון הישראלי, ולא רק מעבר לקו הירוק. ממליץ לך לקרוא את אוסף המאמרים:
לפנים משורת הדין: החריג ומצב החירום
סמינר ון ליר 2006
עריכה: יהודה שנהב כריסטוף שמידט שמשון צלניקר
http://www.vanleer.org.il/heb/publications.asp?id=127
ובייחוד את מאמריהם של עדי אופיר ושל יהודה שנהב. מקווה ומאמין כי יספק לך תובנות חדשות על מהותו של הריבון הציוני, הלא לגיטימי לדעתי.
לשליטה בשטחים יש רק חסרונות ונזקים רבים, החל משליטה על חייו של עם אחר, דרך הניסיון של ארגוני הסירוב להתעצם (כמו החמאס) וכלה בנזקים מדיניים, כלכליים וצבאיים. ישראל צריכה להחליט לאן פניה מועדות בשנים הקרובות, כי המצב הנתון בשטח לא יוכל להימשך לנצח. אף פלסטיני לא יסכים לחיות כך לאורך זמן תחת כיבוש.
כותב בלוג זה מציג אדם תמים. אחד שלא היה מעורב בסכסוך הישראלי-הפלסתיני ואינו יודע מה מסתתר מאחורי "המסך" של הסכסוך הזה. אני, אישית, התנסיתי במפגשים עם הערבים, תוך כדי הסיור בשטחים בשנות 70, 80 ו-90. ביקרתי במזרח ירושלים וברמאללה. שם בחנתי מקרוב את הלכי הרוחת של הפלסתינים בשטחים. פעם הלכתי לבדי ופעם הלכתי עם ידידי פרופ' ללשונות שמיות, וביניהן ערבית עתיקה. הוא דובר ערבית על בוריה. אני שוחחתי עם הפלסטינים בעברית.
על פי הלכי רוחות שנתיים מאז מלחמת ששת הימים, אני מבין שאין פניהם לשלום קבע עם ישראל. רובם הגדול טוענים שהיהודים הם נטע זר בארץ ישראל ויש לסלקם מכאן. הופתעתי מאומץ ליבם, בעוד חיילים ישראליים מפטרלים ברחובות ירושלים ורמאללה. יש אחרים, שפחדו להיות גלויים כלפיי. ככל שעובר הזמן, הפלסטינים נהיים יותר נועזים ויותר חוצפניים.
לעניין הדמוקרטיה, אני מסכים איתך, שיש צורך במשאל עם להכרעה אם לסיים את הכיבוש או לא. המשאל ידבר בעד עצמו היטב, ונראה מי צודק. ימים יגידו…
הייתי פעם שמאלני שתמך בארגון "שלום עכשיו" נגד התנחלות פרטיזנית בשטחים הכבושים. זה מה שהתריע בזמנו, מתאם פעולות בשטחים לשעבר, פרופ' מנחם מילסון. הוא טען, שהמתנחלים התנחלו בקרבת ישובים ערביים, וגרמו לעלייה בילודה של הערבים, במטרה להתחרות עם הילודה של המתנחלים. שנית, היו נזקים אקולוגיים בהתנחלויות הבלתי מתוכננות, שלא על פי קווי המדיניות המסודרת של הממשלה. יתירה מזו, פרופ' מילסון ניסה להקים אגודות הכפריים הפלסטינים המתונות, כדי שיוכלו לבוא במשא ומתן עם ממשלת ישראל בדבר שלטון אוטונומי בשטחים. הממשלה בראשות מנחם בגין דחתה את ההצעה הזו. גם בנימין (פואד) בן-אליעזר, בהיותו מושל יהודה ושומרון, דחה בקשה זו. מילסון, בסופו של דבר, פרש ממשרה זו, בלית ברירה.
בפגנה הנוספת של ץנועת "שלום עכשיו" כעבור מספר חודשים, חזיתי בהנפת דגל פלסטיני ע"י פעילי שלום עכשיו. היסקתי שהתנועה נטתה שמאלה לכיוון פוליטיקה צרופה, ללא שמירה על העיקרון של הפגנה המקורית נגד התנחלויות בלתי מתוכננות. פרשתי ממנה סופית.
העולם המערבי אינו מכיר מקרוב את המנטליות ואת ההשקפות של ערביי האיזור בדבר קיום ישראל והעולם המערבי. נסיונות המערב לשלב את הערבים כאזרחים שווי זכויות במדינותיהם, לא צלחו. הערבים מעדיפים להיבדל מהסביבה המערבית, פרט ליוצאם מן הכלל, כמובן. לכן, המערב רואה בהם כאומללים, ואינו מבין לסיבה זו. אין פלא מדוע המערב דיבר נגד ישראל המואשמת תכופות באי-מניעת אפלייה נגד ערבים, ובטענותיהם נגד הכיבוש הישראלי.
העיתונאים המערביים, שמסיירים תכופות במחנות הפליטים, אינם מודעים לכפל לשון הנפוץ ברחוב הערבי. כלפי חוץ, הערבים זועקים לאפליה ונגד כיפוש. ומצד שני, כלפי פנים, ממשיכים לדבר בגילוי לב בעד כיבוש הארץ וחורבנה ע"י האיסלאם, כפי ששמעתי מקרוב.
גם אם נסיים את הכיבוש, ונחזיר את השטחים, את כולם, לעקור ישובים יהודיים, כולל אריאל לרשות הפלסטינית. האם יהיה שלום? לא, לא יהיה שלום, כי הטרור מהשטחים לעולם לא ייפסק, אלא ימשיך בכל מקרה בתוככי ישראל. זה מבוטא היטב בכל אמצעי תקשורת הפלסטיניים. למרות הכחשות ונסיונות הסתרה של הפלסטינים, עדיין מאמנים ילדים רכים בגני ילדים להיות רוצחים מלידה, ע"י ליקוק דם הקורבנות המדומים. גם מרצועת עזה, למרות שאין יותר כיבוש שם, כי הייתה התנתקות חד-צדדית ממנה, טרור הטילים עדיין לא פסק עד היו הזה.
לטרור הערבי נגד היהודים יש היסטוריה ארוכה מאד. בחברון היה טבח ביהודים. בישובים רבים, המופתי, שתמך בנאצים, הקים תאי טרור רבים בישראל, והיו הרוגים רבים מקרב יהודים וגם מקרב ערבים רבים ששיתפו פעולה עם היהודים. כשאו"ם תמך בבית הלאומי לישראל. הערבים התנגדו בעוז לבית הזה. הם שלחו צבאות רבים מהעולם הערבי נגד המדינה היהודית שאך מקרוב הוקמה, במטרה להחריבה אחת ולתמיד. נסיונם לא צלח עד היום הזה. הם ממשיכים בחלומם דרך הפלסתינים כנושאי כלים שלהם. גם כשהשטחים היו תחת שלטון ירדן, הטרור לא פסק מעולם. היו פדאינים ממצרים, שהרגו חקלאים בשדות. ירי בלתי פוסק של חיילים סוריים מרמת גולן אל הישובים היהודיים. מגבול השטחים, שתחת שלטון ירדן, היו נסיונות רבים לפיגועים בתוך ישראל, אך הצבא מנע זאת, ע"י ירי מתמשך לעבר השטחים, במטרה להרחיק את הפוטנציאל שלהם לרצוח עוד יהודים בישראל.
אם אמשיך כאן, כתיבתי לא תסתיים לעולם. לכן, אדוני נכבד, יהיה עליך לפקוח עיניים ולראות את סביבתך אם, חס ושלום, לא יבוא איזה רוצח לאומני פוטנציאלי ויסכן את חייך, כפי שקרה למטיילים אנונימיים בשבילי ירושלים רבתי. בהצלחה.
לאחד שהתנסה,
כן, מה שאתה מעולה פה זו אותה בלילת פחדים המוכרת לי משיחה עם כל שמאלני שהתפכח ימני שהתפדח ודומיהם. הניסיון להבין את הלכי הרוח של היישות המטאפיזית המכונה "הערבים", תמיד לוקה או ברומנטיזציה או בדמוניזציה. שני הצדדים הם קשקוש מטאפיזי המנותק ממגמות אמפיריות של בחינת הלכי רוח, סכמות מנטליות, תפישות עומק ופנטזיות לעומת פרוגרמות פוליטיות. הם נשארים בגדר רשמים של טייל שמלקט אמירות כאלו או כאלו ומחזק את הנראטיב איתו בא מראש. גם ההנחה שהלכי רוח של עמים בקונפליקט לא נובעים באופן יחסתני אלו מאלו ומפרקטיקות כוחניות, הוא תמים להחריד במקרה הטוב.
יפה שהצגת את עצמך. זה מראה לכולנו היטב מי אתה!
לכן, איני מוסיף כאן מילים מיותרות. מי שיקרא את תגובתך – ישפוט בעצמו.
למעשה, אני אוסיף ואגיד שחוויותי במסגרת מפגשים עם ערבים ישראלים, לא הייתה שונה לגמרי. המסקנה הייתה שונה.
כשאין לך מה להפסיד – אתה מהמר בגדול: אתה דורש את כל הארץ, טוען שהיהודים הם נטע זר וכו' וכו'. במפגש עם הערבים הישראלים, הייתה קיצוניות כזו, אבל במפגש ההמשכי התברר מה עומד מאחורי זה: זו השאיפה. זה מה שהם היו הכי רוצים. אבל להם יש די זכויות אזרח, מצבם הכלכלי מספיק טוב, ותמותת התינוקות מספיק נמוכה, כדי שהם ילכו למסלול של אלימות פחותה. במילים אחרות: יש להם מה להפסיד, אז הם משאירים את הפנזיות מאחור.
אני לא חושב שהפלסטינים יאהבו אותנו אחרי שיקבלו את זכויותיהם. אבל אני חושב שזמן קצר מאד אחרי שיקבלו את זכויותיהם – לטרור לא תהיה רוח גבית. יהיו יותר מדי אנשים עסוקים בבניית המדינה, ופחות מדי עסוקים בלהילחם על עוד פיסת אדמה.
זו אינה הסיבה שאני תומך ביציאה מהשטחים. אני תוצך ביציאה מהשטחים, כיוון שמה שנעשה שם הוא עוול – בין אם יש או אין טרור, זהו עוול. אבל השלום, הציונות וזכויות האדם, אינם אלא מטבע אחד עם שלושה צדדים חשובים, שרק נראים במבט שיטחי סותרים זה את זה.
נחיה ונראה אם אתה צודק. אם תצליח לפעול בקרב המגזר הערבי הישראלי, כדי למשוך אותם ממסלול של איבה למסלול של שלום – תבורך!
עובדה היא שיש רופאים בודדים, שאני מכיר אותם, החליטו לחיות בקרבנו ולהתרחק מההתלהמות האיסלמית הישראלית ומצליחים יפה. הלוואי גם עם אחרים הרבים, שעדיין ממשיכים לחיות נגד מדינת ישראל, גם ללא קשר למצבם הכלכלי. דוגמה טובה, היא חברי הכנסת הערביים, שאוהבים להתלהם נגד ישראל, ואינם מתעניינים כלל בבעיות המגזר הערבי. לכן, אין ספק שטענות של חלק מערביי הגליל נגד חברי הכנסת מוצדקות.
אינני מהמר כלל על כל ארץ ישראל. אני רק תמה על השמאלניים הפראיירים, שממשיכים להאמין שאם מצבם הכלכלי של הערבים יוטב – הם יסכימו לחיות בקרבנו. לכן, אני מציע לך לבקר באום-אל-פחם, הכפר הערבי הגדול בארץ, כדי להבין מי הם האנשים שם. האם לא תפחד לבקר שם? בהצלחה.
אני אישית ביקרתי באום אל פאחם, בלב הכפר (למעשה עיר), היה מאוד נחמד. אני בטוח שיש קיצוניים שם וכו'. למעשה אני יודע שישנם כאלו. אני יודע גם שיש תומכי הספר "תורת המלך", ושאר פאשיסטים בחברה הישראלית (שכתמונת מראה, לא רוצים שתי מדינות לשני עמים).
והערה אחרונה, אני מבין לחלוטין למה שהערבים יראנו בנו נטע זר. אני דוחה ולא מוכן לקבל את התפישה שפיסות מדינה שייכות ללאום מסויים בטאבו, בין שהיא באה מיהודים או ערבים. ישנן מדינות שהן מסגרות הסכמיות למשילות הוגנת לקבוצות שונות, ואזרחי המדינות הם לגיטימיים בלי קשר לשאלה מאיפה הגיעה סבתא שלהם. מעניין לי את הסבתא שפלסטיני מסויים, משפחתו היגרה לפה מירדן או שיהודי מסויים משפחתו היגרה לפה מבולגריה. לכן תפישת הנטע הזר היא תפישה טפשית אך רווחת בקרב שני העמים.
בעייתי לערוך משאל עם כשיש אינסוף אופציות
(לספח את כל השטחים, 3% מהשטחים, 10%,20%, 40%?
עכשיו? לתת לערבים עוד 20 שנה הזדמנות להסכים לשלום ורק אם לא יסכימו לספח? בינתיים להמשיך לבנות בהתנחלויות או להפסיק?)
כל משאל יקבל תוצאה שונה