להגן על האיסלם להציל את השמאל

השמאל נמצא במבוכה הכי גדולה כשערכיו הפלורליסטיים נתקלים בקבוצה שמנצלת ערכים אלו על מנת להשמיד את התרבות הפלורליסטית ולהציב במקומה כוחנות ורודנות. כך פונדמנטליזם דתי ופאשיזם זוחל מצליחים להציב מול השמאל הרב- תרבותי אתגר: אם אתם באמת רב-תרבותיים ופלורליסטים, עליכם לקבל גם אותנו.


רבים בעולם המערבי מגלגלים את האתגר הזה לפתח השמאל בצורה הפוכה: אם אתם רוצים לשמר את הרב-תרבותיות והפלורליזם, עליכם להיות נגד האיסלם השולל את הערכים והרעיונות הללו (את הטקסט הזה ניתן להסב בקלות גם ליחסי חילוניים וחרדים בישראל, והאתגרים ישארו בעינם).


"זאת לא הכללה מופרכת, רוב מוחלט של המוסלמים באירופה שוללים את הפלורליזם מהיסוד כשזה מתנגש עם האמנות שלהם", אמר לי א', חברי הליברלי במובן הלוחמני-חילוני הזה שמתאב דת ושמרנות ומחבק את ערכי המערב כנעלים. ואז הוסיף מילכוד לוגי: "זה גם לי קשה מאוד לדבר ככה, אבל אין מה לעשות, אם לא נתעורר במערב, ועם קצב הילודה שלהם, כל החלומות על פתיחות וסובלנות ירדו לתהום. להיות סובלני היום כלפי מוסלמים זה להיות נגד הסובלנות בעוד כמה עשרות שנים, כשהם יהיו קרובים לרוב".


השבתי לו שלצורך הדיון אני מקבל את ההכללה הבעייתית כל כך שלו כנכונה. נניח שלמעט יוצאי דופן זניחים, רוב מוחלט של המוסלמים באירופה הם אכן "כאלה" – כלומר אויבי הפרויקט הרב-תרבותי. עדיין, התעקשתי, חשוב לשמר את הנפרדות האנליטית בין איסלם לבין חוסר סובלנות, ולו כאופק אפשרי למוסלמים עם ערעורי כפירה ומתינות.


"לא", השיב א', "זו בדיוק הטעות של אנשים כמוך, ככה אתם מאפשרים לקיצוניים מרחב תימרון. זו תרבות נוקשה וברורה שקושרת יחד מצוות דתיות וחוסר סובלנות. תרבות היא מכלול, אתה לא יכול לצאת נגד תכונה מופשטת. אנשים צריכים אויב קונקרטי, הם צריכים לדעת איפה הסכנה כדי לפעול נגדה ביעילות. אתה לא יכול לשחק בנפרדות שלא קיימת בפועל בין הדת עצמה לבין היסוד הכוחני שבה. רק אם האיסלם כמכלול יהיה מוקצה ושנוא אנשים שם ישקלו לצאת מהתרבות הזאת".


והנה תפישה ימנית מובהקת, ניאו-שמרנית בעיקרה: תרבות שלמה כמכלול היא בגדר טאבו, יש להדיר אותה ולשנוא אותה ולפחד ממנה. וכדי לעשות זאת צריך אויב קונקרטי (קבוצה של אנשים המכונים "מוסלמים") על מנת להתאחד ולדעת מה לעשות.


אבל לזעוק שמדובר בתפישה ימנית זה כלל לא מספיק. בקלות יוכל א' לטעון כי מצבים קיצוניים מצריכים לעיתים זניחה זמנית של ערכים טובים. האם לא הפציצו את דרזדן בצורה אכזרית וברברית? הוא בוודאי ירעים. לא, לזעוק שמדובר בתפישה ימנית זה לא מספיק, יש צורך להראות שאין טעם להעלות את השמאל לבוידם עד יעבור זעם; יש טעם להראות שאין סיבה אמיתית למשכן את הפרויקט הרב-תרבותי עד שלא יראה באופק איום ממשי או מדומיין המצריך הכרזה על מצב חירום. אם נוכל להראות שאכן כך, נוכל להציל את השמאל ממבוכתו. אם נכשל, השמאל ייחשב להתאבדות והוא יכנס לבוידם של ההיסטוריה.


אז בוא נתחיל עם השאלות הקשות באמת:
1. ראשית שאלה אמפירית, פרגמטית ואף תועלתנית ביסודה – איזו טאקטיקה תניע יותר מוסלמים בעולם המערבי למחנה הפלורליסטי: האם שנאת האיסלם כמכלול או שמא הוקעה ברורה של חוסר סובלנות ופונדמנטליזם לצד כיבוד הדת המוסלמית המורכבת?


2. שנית, שאלה פרקטית: האם ניתן לקיים חינוך לערכי ליבה הומניסטיים ופלורליסטיים יסודיים בקהילות דתיות ואתניות שונות ללא אלמנט של כפייה שיוביל בסוף ממילא לקונפליקט שבטי אלים ובמובהק לא אוניברסליסטי בין הרוב הרואה עצמו ליברלי לכל השאר?


3. ושאלה שלישית: האם יכול חינוך לערכי ליבה, לצד צמצום פערים סוציו-אקונומיים ומאבק באפלייה ובגזענות, ליצור באמת נפרדות בפועל – שאיננה רק היפוטית ואנליטית – בין התרבות המוסלמית הפופולרית לבין חוסר סובלנות ופונדמנטליזם? האם יש מספיק מרחב תימרון פרשני בתוך התיאולוגיה והתרבות המוסלמית הפופולרית המאפשר איסלם סובלני?


4. לבסוף, האם אפשר יהיה לשכנע את הציבור הרחב, החושש מ"הברברים על הגדרות", כי נפרדות בין איסלם לפונדמנטליזם אפשרית וצריך לתת לתהליך הזה אורך נשימה ובינתיים לא להוקיע מוסלמים כמוסלמים אלא רק פונדמנטליסטים ופונדמנטליזם כתכונה מופשטת?


אלו שאלות קשות ואתגרים קשים. אבל הם אלו שיאפשרו לשמאל לשמור על שמאלניותו בזמנים אלו: ליצור פוליטיקה המבוססת על עקרונות מופשטים ולא על שבטים וציוויליזציות הנאבקים אלו באלו בנוסח הימין. לצורך כך העקרונות לא מספיקים, יש לפתח טאקטיקות וקווי מדיניות משוכללים וכאלו שהוכיחו עצמם בפועל, בתהליכי ניסוי וטעיה, כדי לצלוח את האתגרים האדירים.

17 מחשבות על “להגן על האיסלם להציל את השמאל

  1. הוקעה קבוצתית לא רק שאיננה עובדת, היא אף עובדת הפוך – זאת אומרת: מחזקת את הלכידות בתוך הקבוצה המוקעת, מחזקת את תחושת העוול, ואת "העולם כולו נגדנו", מורידה לעדיפות נמוכה את חילוקי הדעות הפנימיים, וגורמת לכך שהרוב המתון "עוטף" את המיעוט הקיצוני ומגן עליו.

    ההוקעה הקבוצתית יכולה אמנם לגרום לנשירה של חברים שהיו ממילא "על הגדר", אבל הם ממילא לא אבדה גדולה, כי הם היו עם רגל בחוץ בכל מקרה. מצד שני, היא שואבת למרכז ומקצינה אנשים שהיו באזור הקצה, אבל עוד לא הוציאו רגל…

    זה נכון אם הקבוצה המותקפת היא קטנה (יהודים, ישראל, מתנחלים), אבל נכון עוד יותר אם הקבוצה המותקפת היא גדולה מספרית (מיליארד ושלוש מאות מליון מוסלמים לא הולכים ברגל, וגם לא רוכבים על גמל).

    "הפרד ומשול" היא אסטרטגיה שיכולה לעבוד בתנאים מאוד ספציפיים, שאינם קיימים בכפר הגלובלי העכשווי, ורק כשהאובייקט לא לגמרי מודע לכך שמישהו מנסה למשול בו.

    ועוד – כל דת היא טוטלית ובלתי סובלנית ל"אחר" מטבעה, ואם היא מגיעה לעמדת כוח, יש בה סכנה. במידה מסויימת זה נכון גם לגבי הליברליזם האתאיסטי.

    אנחנו סובלנים לאחר כל עוד הוא לא מאיים על ההגמוניה שלנו, וכל עוד המנהגים המשונים שלו לא מתנגשים ראש בראש עם עקרונות שנמצאים בראש סדר העדיפויות שלנו.

    אז איך "מטפלים" בסכנת האיסלאם?
    לא בהכרח בכוח.

    למשל – ארה"ב הפסידה את המלחמה בוויטנאם, אבל האידאולוגיה המכוננת שלה מנצחת בוויטנאם בטווח הארוך.

    חשיפה תרבותית תעשה את העבודה, אבל זה לוקח זמן. זמן במושגים של כמה דורות, לא של שנים.

    יכול להיות שמה ש"העולם החופשי" צריך להתעקש עליו זה לאו דווקא צורת הלבוש של הא(נשים) או שאר אלמנטים ויזואליים, אלא הפצה של מידע חופשי, והקניית כלים לנגישות למידע.

    עוד דבר שהליברלים צריכים להתעקש עליו הוא שמי שמהגר לתחומי ההגמוניה הליברלית צריך לקבל כמה עקרונות בסיסיים, ולוותר על מה שלא יכול בשום אופן להתקיים בכפיפה אחת. או שישאר "בבית" ויחכה למטמורפוזה של הסביבה הטבעית שלו.

    מהגרים שרוצים את הפירות של הליברליזם, צריכים להבין שהפירות לא בחינם. יש להם מחיר, והם גדלים על עץ, לא נולדים יש מאין.

    כמו שהעולם המערבי לא דילג ביום אחד מנצרות לחילון, וגם היום יש "חילונים" רבים שעדיין שומרים מרצונם החופשי מקום מסויים בחייהם לדת ומנהגיה, זה יקרה גם בעולם המוסלמי, ע"י התפתחות פנימית ולא ע"י כפיה מבחוץ.

    בנוסף – ה"ליברלים" צריכים להכיר בכך שגם לליברליזם יש מחיר (ניכור, החלשת לבנת הבסיס החברתית – המשפחה הגרעינית). יש דרגות של חופש, וחופשי באמת זה לגמרי לבד. האדם הוא חיה חברתית, והמחיר הזה כבד מנשוא. יש אנשים שבכדי לא לשלם את מחיר הניכור, מוכנים לשלם את המחירים של האלטרנטיבה (דתות, כתות, או אידאולוגיות טוטליטריות אחרות).

    האלטרנטיבות לקשר-דם שהליברליזם מציג הן מלאכותיות ולא מספיק חזקות. יתכן שהאידאולוגיה הזו עצמה היא בשלבי ינקות, ויש לה עוד דרך ארוכה לפני שתבשיל לכדי רשת שנתנת לחברים בה תחושה אמיתית של סיפוק וביטחון.

    • אני גם מסכים עם על הטיעונים שלך הלל. וגם עם רוב הטיעונים שלך יריב.
      הטענה העיקרית שלי היא שיש נקודת אל חזור, tipping point באגלית. מעבר לנקודה הזו, המטוטלת חגה לצד השני בצורה מלאה וכלל התרבות עוברת לצד השני.
      זה קרה באיראן וברוסיה ובגרמניה, ואין סיבה להאמין שמישהו מחוסן מפני זה.
      מה שמפחיד הוא שכל הטקטיקות שאנחנו דנים בהן, על בסיס הליברליות והרב-תרבותיות, לוקחות זמן. כמה דורות כפי שציינת. אבל המטוטלת לרוב נעה יותר מהר. ומה אם, לשם קידוש ערכינו, נקריב אותם על המזבח?
      אין לכך תשובות ראויות, ובניגוד למה שציינת יריב, גם אין טקטיקות שהצליחו בפועל בהליך של ניסוי וטעיה. על כן חייבים להגיב ומהר – וזה לא הולך להיות יפה. במצב הנוכחי אני לא חושב שיש דרך יפה לעשות את זה, ולכן או שאנו צועדים אל עבר אנרכיה, תיאוקרטיה או אל עבר שלטון אוטוריטיבי קשוח.
      העתיד לא נראה משהו מפה.

      • לא',

        ממה שאני יודע, אומנם תהליכים תרבותיים-חברתיים כאלו עורכים דורות, אבל כבר בדור הראשון רואים ניצני מרידה. האם זה מספיק? זאת שאלה חשובה מאוד.

        לחילופין, הדרך האלגנטית יותר – וגם היא רחוקה מלהיות דרך פלורליסטית – להגן על הפלורליזם במצב כזה הוא לשמר את מוקדי הכוח בידיים פלורליסטיות ולפסול מפלגות הנוגדות את עקרונות הדמוקרטיה. זה בכיף יכול לגלוש מהגמוניה של הפלורליזם להגמוניה של תרבות מסויימת בתוך הרב-תרבותיות.

  2. רציתי להעיר משהו קטן.

    בסופו של דבר, יריב, כאשר אתה מדבר על רב תרבותיות, אתה בעצם מדבר על ליברליזם מערבי על כל הנחות היסוד המערביות שלו, ובתוכן ההנחה הנוצרית הרת המשמעות על הפרדת הדת מהמדינה, או באופן קונקרטי יותר, מהחוק. לא ניתן לתאר כיום את הליברליזם המערבי ללא הנחה זו. צידה הנגדי של הנחה זו הוא שהחוק שייך לרשויות החילוניות: מדינה באירופה הקונטנטלית, חברה בארצות האנגלו סכסיות.

    אם זה נכון (וגדי טאוב טוען במאמר מבריק בארץ אחרת נוב'-דצמ' 2008 "הליברליזם כמעמד על" שזה נכון), אזי טווח ההחלה של הליברליזם שלך על דתות שאינן מקבלות את הנחת היסוד הזאת הוא מוגבל – למשל איסלאם ויהדות. בשתיהן, כפי שיוסף דן טורח להסביר באריכות בפרקים הראשונים של ספרו "על הקדושה", הדת כוללת את החוק כמו כל אספקט אחר בחיים האנושיים ואיננה נפרדת ממנו. וכפי שליאו שטראוס מעיר, בכל הכתיבה הפוליטית שלו, השאלה מה מפעיל את החוק של הפוליטיאה ולטובת אילו מטרות, היא השאלה המרכזית בפילוסופיה פוליטית.

    הטענה שלך לעודד רב תרבותיות ביחס לאיסלאם והחרדים מתעלמת מעובדה רבת משמעות זו. יכול להיות, שלך, כמי שמסתכל על דתות בכלל באופן אינסטרומנטלי, כפי שכתבת בווינט, ואולי גם בהקשר הקהילתני שלך, זה איננו חשוב, אבל מי שלוקח את הדת ברצינות ידרג את חשיבות העניין באופן שונה לגמרי.

    מה עושים מכאן ואילך זו שאלה רצינית, אבל פמפלט מהסוג שרשמת כאן, איננו מקדם את הבנת השאלה, אלא מערפל אותה שלא לצורך.

    בברכה
    י.ד.

    • הי י.ד,
      אכן, נקודת המוצא שלי לניתוח דתות איננה תיאולוגית. ברור שתיאולוגית דת הליברליזם ודת היהדות והאיסלם (האורתודוקסיים) אינן יכולות לחיות בכפיפה אחת.

      נקודת המוצא שלי היא זו של הסוציולוגיה "מלמטה למעלה", זו שבוחנת במה האנשים הפשוטים באמת מאמינים, זו שבוחנת את האמונות העממיות הרווחות בדבר מה היא משילות ראויה, מה הם חוקים והסדרים חברתיים ראויים וכו'. אמונות אלו בקרב מוסלמים ויהודים מאמינים, מכילות (תתפלא) רק חפיפה חלקית עם התיאולוגיה ה"רשמית". נכון הוא שככל שאדם יותר אדוק ויותר פנאט כך הרווח הזה מצטמצם, אבל הוא כמעט תמיד קיים. ויש גם מרחב תימרון פרשני בתוך התיאולוגיה: כך למשל יכולים החרדים לראות בחילוניים גויים ולכן לנהוג בהם בכבוד מתוך העיקרון של לא להרגיז את אומות העולם (אם אני זוכר נכון את הנוסח של העיקרון השטייטלי הזה). אני מאמין, ויכול לטעון על כך, שנקודת המוצא הזו טובה מפספקטיווה תיאולוגית בלבד.

      אגב, אני לא מדבר על ליברליזם מערבי. לגבי קו הגבול בין רב-תרבותיות לליברליזם, ניתן לראות אותו לא רע במיסגור מחדש שקמילקה עשה לרולס. בין השאר הטענה היא שמעמד-על יש רק לעקרונות ראשוניים של משילות וחלוקת כוח, ולא לכל היבט אחר (למשל יחסים בין המינים בתוך המשפחה אין מעמד-על ואמורים לקבל משפחות פטריאכליות בקרב תתי-תרבויות שיבחרו בכך ולו שתתקיים "זכות היציאה" לנשים שלא חפצות בכך. זאת להבדיל מיחסים שובינסטיים כאלו בשוק העבודה או במשרדים ממשלתיים שהם בגדר הסדרים ראשוניים ואין לקבל אותם). אם כן, רב-תרבותיות איננה ליברליזם, הגם שהיסטורית הרעיונות התפתחו אלו מאלו. רב-תרבותיות מאוזנת גם רחוקה מהגרוטסקה של יחסיות תרבותית מוחלטת. רצח על כבוד המשפחה איננו מקובל שם; שמירה על תא-משפחתי פטריאכלי, למרות שהוא מנוגד לערכיי, מקובל. על קווי הגבול ניתן כמובן להתפלסף אבל העקרון ברור.

      האם זה פרויקט המכיל את הגרעין להשמדתו העצמית? האם ערכי ליבה יכולים להחזיק את שעטנז התרבויות? אלו שאלות אמפיריות בעיני, לא פילוסופיות. ויש לבחון אותם באופן יחסי. כלומר אם כישלונותיהם וחסרונותיהם מובילים לפחות סבל אנושי ביחס לשיטות אחרות, הרי שאלו כישלונות מכובדים.

      הליברליזם הוולגרי שהרס את הלכידות החברתית, הוא אגב אחד הגורמים לעליית הפונדמנטליזם והניאו-פאשיזם. חברה רב-תרבותית חייבת לאפשר לטיפוסים שמרנים, בדרגות שונות, אפשרות לקיים חיי קהילה לפי מידתם (לאפשר לא רק במובן של לא למנוע, אלא לא לכפות, למשל, מרחב ציבורי המלא בפרסומות מתירניות מינית, שפוגעות בקהילות אלו ועוד כהנה וכהנה דוגמאות.)

      • כמה נוח לבחור בטיפוסים הנוחים לך: טיפוסים שכבר נכנעו תחת מכבש הליברליזם החילוני הדורסני, ועכשיו חיים בעולם אמונות לא קוהרנטי חסר תמונת עולם מגובשת. הלוואי על כולנו. אבל המציאות מלאה אנשים שאינם נוחים לנו, אנשים שמתייחסים ברצינות לדת שלהם, ומכירים בכך שהמציאות הליברלית איננה תואמת את מצבם.

        ולעצם העניין, מרגע שרשמת פתח יציאה רשמת מדיניות ליברלית. סה טו.

        אני באמת הייתי מציע לך לחשוב ברצינות על התנאים לפרויקט שלך, והאם חיים במדינה פונדמנטליסטית באמת גרועים כל כך.

    • לי.ד.

      גם לחרדים רבים יש עולם אמונות החורג מהתיאולוגיה ה"רשמית" (לא יודע אם הם נחשבים בעיניך כאלו שנכנעו למכבש הליברלי: הרי חרדים תמיד לועגים אחד לשני שהשני גוי או סתם חילוני ביחס אליהם).

      לגבי חיים במדינה פונדמנטליסטית: לא, תודה. ראה לאיפה זורמים המהגרים.

  3. הוא מספיק כדי לזרוק אבנים על מכוניות הנוסעות בשבת.

    הם זורמים לארה"ב, המדינה הפונדמנטליסטית הגדולה בעולם (עיין ערך: בוש).

  4. "הנה תפישה שמאלנית מובהקת, פרוגרסיבית בעיקרה: תרבות שלמה כמכלול היא בגדר טאבו, יש להדיר אותה ולשנוא אותה ולפחד ממנה. וכדי לעשות זאת צריך אויב קונקרטי (קבוצה של אנשים המכונים "קפיטליסטים") על מנת להתאחד ולדעת מה לעשות."

    כן, קצת זול מצידי, אבל הטענה שלך מגוחכת. זה לא ימין מובהק ולא שמאל מובהק, זו התנהלות סבירה לחלוטין. אם יש קבוצה של אנשים שהגרעין שלה הוא *רעיוני*, מה בדיוק הקושי האפריורי בכך שאדם השייך לקבוצה אחרת שונא אותה ורוצה ברעתה? למה אסור לשנוא מוסלמים – כי יש מרחב רעיוני תחת המטרייה רחבת השוליים הזו? כשיהיה זרם איסלאמי שיציע רעיונות ברוח ליברלית, אני מבטיח לך שה-"איסלמופובים" ישמחו לאקסקלד אותו מההכללה. בינתיים, למעט אלו היוצאים מגדרם ממש על מנת להיות עיוורים למציאות, עושה רושם שדי קל למצוא גרעין איסלאמי משותף פחות או יותר, גרעין שכל ליברל צריך לסלוד ממנו.

    ספיקינג אוף וויצ', נדמה לי שאתה (וא') קצת מחמיאים לשמאל כאשר אתם מוצאים אותו כה מנוגד לערכים איסלאמיים. בכלל, השימוש שלך ב"ליברל" עמום מדי – המונח בגרסתו האמריקאית, שתופס גם בארץ, הוא מונח שקרי, אם בכלל אפשרי לנתח את היחס מונח-מושג אפוסטריורי ולא כאמת אנליטית. הליברלים חולקים עם האיסלאם ערכים לא מעטים שבין המלבבים שבהם ניתן למצוא רודנות, קולקטיביזם, פונדמנטליזם, אידיאליזם, ועם הגלישה בעשרים השנים האחרונות לאינווירומנטליזם הרדיקאלי, אפשר להוסיף לרשימה הזו גם מיסטיסיזם (שלא לומר אורתודוכסיה). אז נכון שיש סתירה בין פמיניזם ופטריארכליות אבל שניהם נשענים על אותה בלטה פילוסופית ולכן הם מסוגלים לתקשר ולהבין, גם אם לא להסכים. אוייבי האיסלאם האמיתיים (במובן הפילוסופי) הם המאמינים בחופש הפרט, באינדיבידואליזם ובפרגמטיזם.

    • אין לי בעייה כלל עם קפיטליסטים, רק עם כמה פרקטיקות שהם לעיתים מבצעים (ולעיתים סתם תומכים בהם). מעולם לא עלה על דעתי שכדי להוקיע את הקפיטליזם הקיצוני יש לעודד שנאה ופחד ביחס לאלו החובבים עיון בספרי ראנד או להבדיל, עלעול בגלובס. השאלה היא לא מי האויב, אלא מה הבעייה?

      וצר לי, אבל אני חושב שדווקא ההגדרה שלך של ליברליזם היא מישמש. וממילא אני מקדם פה יותר תפישה שאיננה ליברלית במובהק, אלא נעה בין רב-תרבותיות לקהילתנות – אולי "קהילתנות פלורליסטית" זה מונח קולע. אני מעדיף, וכן זה מאוד יומרני, לטעון שמדובר בשכל ישר לאחר שמשקללים את כל העובדות והנטיות האנושיות המוכרות.

      • הפיגורה הוירטואלית שלך לא מייצגת את השמאל הפרוגרסיבי (אתה פרגמטי וסובלני מדי בשביל זה). אין שום דרך אחרת לתאר את היחס של הפרוגרסיבים כלפי הקפיטליסטים מלבד תיעוב. השניים הם אוייבים.

        אולי אתה צודק בנוגע להגדרה המישמשית שלי עבור ליברליזם. לצורך סדר טרמינולוגי, אויבו הפילוסופי של האיסלאם הוא הליברטריאניזם, לא הליברליזם. לכן אני חושב שהבעיה שאתה מציג בפוסט היא דמיונית משהו.

    • א. התרנגולות,
      לגבי הנקודה הראשונה, אני מאמין שהאידיאל השמאלי הוא משהו שרוב השמאלנים רחוקים ממנו מאוד. השאלה אם יש חשיבות לאידיאל שבפועל רוב מי שאמורים להיות אמונים עליו רחוקים ממנו נשארת פתוחה (אני מניח שיש גם ליברטניים שביחסיהם האישיים מפתחים, נניח, יחסי תלות בבן\בת זוגם ושחותמים בלשכה בעת שהם מובטלים).

      לגבי הנקודה השנייה, אתה חושב ששותי האספרסו הממוצעים, אם להתכנס לסטראוטיפים, הם בסבבה עם האיסלם הפונדמנטליסטי?

  5. 1. ברור. אבל זה נכון להרבה ויכוחים שמתנהלים ברובד הפילוסופי. עבור התנועות עצמן, שסוחפות אחריהן את הפרטים, האידיאל הוא מהותי וככל שהוא מוקצן הוא סוחף את הפרטים רחוק יותר. בדוק באתרים כמו העוקץ ועבודה שחורה מה הם אומרים על קפיטליסטים. הם לא מבקרים, הם מבקשים להעמיד מול הקיר.

    2. שותה האספרסו הממוצע נוטה יותר לפרגמטיזם, לאחריות אישית ול-"חיה ותן לחיות". במובן הזה הוא נוטה לליברטריאניזם ולא לליברליזם ולכן אין הפתעה בעצם סלידתו מהאידיאלים הטיראניים שמתגלמים באיסלאם.

    • הלו הלו, אני גם כותב בהעוקץ. גם העוקץ אינו מקשה אחת. בכל מחנה פוליטי יש אנשים שהפכו את האידיאלים לגרוטסקה: או ליתר דיוק לגבולות סימבוליים המסייעים להם את מי לשנוא במקום לכוון אותם לדברים – הלרוב מופשטים – הדורשים תיקון.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s