את מה בעצם מחרימים?

מכתב יוצרי התאטרון המסרבים להופיע בהיכל התרבות באריאל יוצר תחושה יוצאת דופן של קונצנזוס סביב הקו הירוק לאחר שמימין ומשמאל כבר מפקפקים בחשיבותו. ההתעקשות האמיצה של השחקנים, באווירה הציבורית הנוכחית, להחרים עיר הנמצאת בשטח שבשליטת ישראל יכולה לחדד ולהבהיר טעות חמורה של השמאל ב"שיווק" ומיסגור המחאה שלו.
*
המחאה נוגעת לעיר שעשויה להיכלל בגושים שיסופחו לישראל בהסכם עתידי. דווקא בכך יש אמירה חדה: החרם הוא לא בגלל שאריאל היא מכשול לשלום או שהיא שטח "כבוש" – הרי מה ההבדל בינה לבין אוניברסיטת ת"א היושבת על שיח מוניס? ההבדל היחיד הוא שאריאל ממוקמת בשטח שעדיין מתקיים בו מישטר אפלייה ממוסד וארוך שנים: מי שפלסטיני, בין אם הוא פציפיסט חובב יהדות או חלאה חמאסניקית, יזכה למעמד של נתינות; מי שיהודי, בין שהוא אדם פתוח וסובלני או חלאה כהניסטית, יזכה לאזרחות מיוחסת. כל מי שרואה באחר בן אדם לא יכול לקבל מישטר כזה. והנה מושג חדש, הבנה חדשה של הבעייה.
*
פלסטיני שיוולד בכפר כיפל חארת' הסמוך לאריאל יזכה למעמד של נתין, היכול לכל היותר לטייל דרך מחסומים מתישים בין רסיסי ריבונות מסורסת של הרשות הפלסטינית. לא מדובר רק במי שנמצא עויין או חורש רעה, כל מי שנולד ללאום הלא נכון, מרגע לידתו, ניגזר עליו מעמדו. במקום לדרוש שבכיפל חארת', שייתכן והיה כפר עברי קדום, יוכלו לגור כשווים בין שווים גם יהודים המאמינים בקרבה לאדמת השומרון, מחזקת אריאל את ההיגיון של מישטר האפלייה. והקו הירוק הוא הקו היחיד התוחם משפטית ומעשית את גבולות מישטר האפלייה הממוסד שאף דמוקרטיה בעולם איננה מקיימת דומה לו. להציג תיאטרון במקום כזה הוא לשתף פעולה עם הנורמאליות של מישטר האפלייה הזה.
*
אריאל איננה עוד התנחלות, היא עיר רשמית, היא סממן לריבונות בפועל, סממן לסיפוח דה-פאקטו של יהודה ושומרון (תןך התעלמות משפטית-פורמאלית מהמציאות בשטח). כך הפכה ישראל ממדינה דמוקרטית למדינה דו-מישטרית: דמוקרטית עם פגמים בגבולות 48', ואילו בשטחים מקיימת מישטר אפלייה מובהק. זה מצב שדומה לשינוי מישטר ושהתהווה בהדרגה, מתחת לראדר של הדמוקרטיה הישראלית. מה שמוחרם פה אם כן זו הנורמליות של הסיפוח המתכחש לעצמו, הנורמאליות של ישראל הדו-מישטרית.
*
ויש גם את העניין של המידתיות. האם זה הוגן להחרים אלפי אנשים באריאל שלא החליטו על הקמת מישטר אפלייה נגד הפלסטינים? לא. בהחלט לא והחרם הוא גם לא נגדם כאנשים. אבל הפגיעה בהם – הכרח ליסוע לגבולות ישראל הריבונית לצורך צפייה בתאטרון – ביחס לפגיעה שמחולל מישטר האפלייה במיליוני פלסטינים היא זניחה. החרם ישדר להם מסר: גם אם אתם רק רוצים לחיות את חייכם, אתם חיים במסגרת מישטר השולל את הזכות הזו מאחרים. אתם שותפים שקטים.
***

4 מחשבות על “את מה בעצם מחרימים?

  1. מה שהכי עצבן אותי בכל הנושא הזה הוא ההתעלמות מההבדל בין אריאל לצפון תל אביב, בין מה שהופך את האזור של אריאל לעדיין בעייתי. נראה כאילו כל זה הפך למובן מאליו בחברה הישראלית.

  2. עדיף להיות נחמד לעובדות:
    אין פקפוק בשמאל כמו בימין באשר לחשיבות הקו הירוק.
    בישראל אף ישוב לא זוכה למעמד עיר כשיש בו רק שמונה עשר אלף תושבים.
    אריאל נמצאת די רחוק מהקו הירוק כדי להוות מחסום רציפות למדינה פלשתינית.
    ההכרח לנסוע לתל אביב או לירושלים כדי לראות הצגה אינו מושת כעונש מאזן או לא מאזן על אפליות הכיבוש. הפלשתינאים במחסומים ובדרכי העפר לא מבקשים להגיע להצגה אלא לעבודה או לבית חולים. לרוב. נסיעות שלא מהוות בעיה לנהני הכיבוש.
    לא עונש ולא חרם כאן אלא בחירה חופשית של אמן, או כל אדם, במקום ומהות היצירה.
    אלא אם כן רוצים לדחוס את האמנים הסרבנים לקרונות רכבת עד לתחנת היעד ושם להריץ אותם אל הבמה ולצוות: אם תרצו ואם תמאנו, נגנו.

  3. פינגבק: שוק תרבות – ישראל | החיפוש אחר המשהו

  4. למה להחרים בכלל? זה צעד אלים וילדותי. חוץ מזה, החרם בכלל לא ברור. עמוס עוז גם מבקש להוציא את הספרים שלו מחנויות הספרים מאריאל? עיתון הארץ מתכוון להפסיק את ההפצה שלו באריאל? הרי הם תומכים במשהו שהם לא מתכוונים לעשות בעצמם במקום להוריד את האמנים מהעץ הטיפשי עליו הם טיפסו. עניין האפרטהייד שאתה מתאר בבלוג שלך ברור אבל אם היית יכול היית גורם לבלוג שלך להיות לא זמין באריאל? כי זה בדיוק מה שהאמנים עושים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s