על דוח האקדמיה של אם תרצו

כמו בהרבה מקרים אחרים, הדוח של "אם תרצו" מערבב טענות שראויות לתשומת לב ובדיקה יסודית עם שטויות מופרכות, וזה גם מה שמסוכן בו. הוא דוח משכנע, משכנע משום שהוא אכן חושף תופעות של אקדמיה גרועה (במקרה הזה מהצד השמאלי, בקיטלוג גס, של המפה). אבל הוא מצליח לעשות לתופעות הללו מיסגור מחדש מבריק ולהציג אותן כחלק ממאבק בין ציונות לפוסט-ציונות.
*
באקדמיה לא ראוי ללמד תיאוריות "ציוניות", אלא תיאוריות ראויות, בין אם ניתן לפרש ולקטלג אותן כנוטות לתמיכה בשלל התופעות השונות המוגדרות כ"ציונות" או "לאומיות", ובין אם סביר יותר לפרש אותן כנוטות לשלל התופעות השונות המקוטלגות "פוסט\אנטי-ציונות" או "פוסט-לאומיות". אם הסכמנו על כך, נבחן את הדוח:
*
יסלח לי יוסי יונה, אבל אני חושב של"אם תרצו", כמו לכל סטודנט, זכות ("סמכות") מלאה לבקר את האקדמיה. בין הדברים שכל זאת ראויים להתייחסות בדוח של אם תרצו: תגובות לא סובלניות כלפי סטודנטים ימניים; הליך מינוי לא שקוף של מרצים (טענות שעלו יותר סביב הדוח); הבעת עמדות פוליטיות פלאקטיות מצד מרצים ללא הקשר רלוונטי לשיעור וללא הנמקה (ברמת הטוק-בק), עניין שהוא בעייתי בלי קשר לאופי העמדה המובעת; מתן במה באוניברסיטה לנאומים פונדמנטליסטים (האם זו עמדה אקדמית ברת הגנה?). עוד מודגמית בדוח, אם אכן הניתוח מוקפד ומדוייק, גם הטייה תיאורטית בעייתית – אבל היא לא לכיוון פוסט-ציוני אלא פשוט לכיוון תיאורטי מסויים, לרוב כיוון ליברלי-טהרני שכבר קשה להגן עליו במונחים של פילוסופיה פוליטית. גם שמאלנים קיצוניים במיוחד ישמחו לצאת נגד הכיוון הפילוסופי הזה.
*
לצד העניינים הללו יש בדוח בעיקר ציטוטים של הבעות עמדה ועצומות עליהם חתומים מרצים ושאמורים לזעזע את המיינסטרים הציוני.  ביניהם עצומות- טיפשיות בעיניי – לחרם לא סלקטיבי על ישראל\ האקדמיה. אז מה?
*
בחלק על לימודי הלאומיות יש בכלל עדשה גסה של תיוג. בין היתר נטען שם שג'ון רולס, כהוגה ליברל, שולל כל הטייה ערכית של מנגנוני המדינה, ורוצה מדינה "ריקה" ערכית. רולס ודומיו הוצגו כמאוזכרים אזכור יתר. לעומתם גישות רב-תרבותיות או קהילתניות המכירות בזכותן של קהילות, ולא רק פרטים, לשעתק את ערכיהם וסמליהם, אוזכרו פחות (חבל שכך, בין היתר משום שזה גם הבסיס הרעיוני לפעולתם של ארגוני חברה אזרחית חשובים כמו הקרן החדשה לישראל או הקשת הדמוקרטית המזרחית). אז אכן ייתכן ויש כאן עיוות באיזון התיאורטי, אך הוא לא קשור כלל לויכוח על ציונות לעומת פוסט-ציונות, אלא על עמדות ברות הגנה אקדמית וייצוג תיאורטי נאות – כלומר זו סוגייה של אקדמיה דיאלקטית, מתווכחת וטובה.
*
לדוגמה, יש טעם לבקר את הדגשת היתר של העמדה הרולסינאית בפרשנותה הליברלית האדוקה בלבד (אם אכן לכך הוגבלה הצגתו של רולס בכיתות) משום שהלוגיקה של ג'ון רולס עצמו מובילה בהכרח אל מעבר לליברליזם, אל הרב -תרבותיות. על אף שרולס ראה עצמו ליברל, זכותינו לחלוק עליו: הרעיון הרולסיאני של משא ומתן על עקרונות מאחורי מסך בערות (כשאיש לא יודע אם הוא הצד החזק או המנצח) מכיל בהכרח זכויות של צדק חלוקתי בהון חברתי (ובתוך כך זכות ההתאגדות וההתקהלות לקהילות). קריאות כאלו של רולס, כמו זו של קימליקה,  מציבות כבעייתית מאוד את הגבלת הצגתו של רולס דרך עמדה ליברלית-טהרנית – הרואה רק בפרט הבודד נקודת מוצא להסדרים בחברה – וספק שאכן כך קורה. אבל אם הם צודקים באם תרצו, ולכך מוגבלית פרשנותו של רולס, יש פה אכן בעיתיות – והיא קשורה רק בדימיונם הקודח לויכוח על ציונות: כן, לא, למה וכמה.
*
אז זה ויכוח חשוב, אבל חשוב כפליים לא לקיים אותו במסגרת הקמפיין הפוליטי הזה המבקש לא גיוון רעיוני-תיאורטי חשוב אלא איזון פוליטי אינסטרומנטלי (מבקש להנמיך את הביקורת על המימשל בעת שהימין בשיא ההגמוניה שלו ומיתמם שאינו מבקש להשתיק אותה) . כמובן שמוסד ביקרותי הוא בעיקר ביקורתי כלפי המיינסטרים ואחר כך ביקורתי כלפי הביקורתיות על המיינסטרים. אבל הקמפיין הזה מנסה להפחיד אותנו מכוחה של הביקורת, מבקש מאיתנו להאמין שהכוחות בעולם העושים  בפועל דה-לגיטימציה לישראל (להבדיל מלמדיניותה) הם תוצר מובהק של מרצה שעושה דה-קונסטרוקציה לנראטיב הציוני  בחוג למדע המדינה באוניברסיטת בן-גוריון. וכך, הם טוענים, זו לא ביקורת אלא אקדח טעון במערכה הראשונה שאנו יודעים מה תפקידו במערכה האחרונה.
*
יש עוד כמה אנקדות: על אורי רם הם מלינים כי החדיר את המושג "פוסט-ציונות" לשיח – ורק שכחו להזכיר כי עמדתו כלפיו הייתה דואלית למדיי; הם מקוננים על הדגשת הגישות הרואות בלאומיות תופעה מודרנית שהתחילה במאה ה-18 ומכנים זאת פוסט\אנטי-לאומיות (אבל קביעה היסטורית כזו לא אומרת כשלעצמה דבר נגד הלאומיות כקונסטלציה הסדרית, רק שזה קצת דופק להם את הנראטיב המיתולוגי  של השיבה הבייתה מהגלות); את עמדתו של הברמאס הם מנתקים מההיגיון הבסיסי שלו של ראציונליות תקשורתית, המדגישה קודם כל את היכולת להסכים על עקרונות משותפים, עמדה שבעצמה מאפשרת זליגה תיאורטית לרב-תרבותיות ואף לקהילתנות (ולכן יש לבחון איזה פרשנות של הברמאס מוצגית בקורס ולא רק לרעום: הברמאס!).
*
עם הביקורת על אי-ההזכרה של ספרו של רובינשטיין "ישראל ומשפחת העמים" אני נאלץ להסכים (במובן שהיא השמטה מצערת, לא במובן שמדובר בהכרח) – זה ספר שאכן יש ללמוד וגם להתווכח איתו לפרקים.
*
תיוג הסילבוסים שלהם הופך את העדשה הגסה לגרוטסקה – ספירת ראשים של אזכורים הנשמעים פוסט\אנטי-ציוניים. אגב, הדומיננטיות לגישות המבקרות היבטים כאלו ואחרים – בעיקר את אלו המיתיים – של הלאומיות, הם טבעיים במוסד ביקורתי, במדינת לאום שכל מערכת החינוך הבסיסית שלה ותרבותה מקדשים את הלאומיות בגוון המיתי שלה (לא לאומיות כקונסטלציה הסדרית).
*
חוץ מזה, גזירת הדרישות האופרטיביות שלהם מהדוח הזה מחפירה ולא הגיונית. היא גם מסוכנת ומקוממת, ואפשרית משום שהדוח משכנע כל כך בכשלים שהוא אכן חושף, ושאינם קשורים כלל למהלך הפוליטי ה"מתקן" שהם" מנסים לעשות.
*
וחוץ מזה נוסף, יש מרצים שמאלניים עם אדנותיות, גסות רוח וצרות אופקים מעציבה (וממילא זה נכון לגבי אחוז מסויים מכלל המרצים), ובקריאת הדוח (ככל שהמקור הזה מדוייק) צריך להודות שקל להבין כיצד דמם של אנשי ימין רותח לפעמים באקדמיה.

6 מחשבות על “על דוח האקדמיה של אם תרצו

  1. פינגבק: פוסט-ציונות באקדמיה הישראלית : מדעי החברה – ישראל

  2. כל אשר כתבת רק מחזקים את הצורך בלעצור את הסוסים

    זה שהם גם כותבים שטויות עדין לא אומר שהם לא צודקים ברעיון

  3. פינגבק: כוח מרכזי – תיעוד עלייתה של "אם תרצו" « מאסף

  4. יריב שלום,
    אתה מדבר על הבעת עמדות פוליטיות וחתימה על עצומות.
    המציאות קצת יותר מורכבת – הבעת הדעות הפוליטיות כוללת תמיכה ללא סייג באש"ף ובחמאס, עצומות תמיכה בעוברים על החוק (סירוב גיוס וסירוב פקודה, למשל), תמיכה מעשית לפורעי קרקעות ערבים בנגב ועוד הרבה.
    אתר "מוניטור האקדמיה" עושה עבודה טובה בריכוז המידע על תנועות כמו BDS והתנהלות של המרצים, מומלץ להרשם לניולטר שלהם.

    אך הבעיה היותר רלוונטית היא לא העמדות, זו מדינה דמוקרטית ומותר לכל אדם להחזיק בכל עמדה ולעשות מה שהוא רוצה במסגרת החוק, הבעיה העקרונית עליה אם תרצו מתלוננים היא השימוש שאקדמאים מסוימים עושים במערכת.
    ברגע שכל המחלקה מב"ג כ"כ הומוגנית וכ"כ קיצונית, זה מצביע על כך שהקריטריונים להכנס למחלקה הם לא רק מקצועיים. זה גם אומר שכל אחד מהמרצים האלו יסכים ללוות תזות של עמדות פוליטיות הקרובות לליבו, שהסטודנטים יודעים מה מותר ומה אסור לכתוב במבחנים ולאילו חומרי קריאה הסטודנטים נחשפים במהלך הלימודים.

    מי שחושב שהאקדמיה נועדה ללימוד ולהשכלה חייב לפעול לשינוי המצב, מי שמתנגד לשינוי – אלה האנשים שרואים באקדמיה כלי תעמולה, או משהו לשחרור מ"התודעה הכוזבת".

  5. יריב שלום,

    אם תרשה לי, אתה מפספס את הנקודה ומערפל את הדיון בעודף ז'ארגון מקצועי.

    אולי יותר קל לך להרוג את השליח (אם תרצו) מאשר להתמודד עם המסר, אבל בשורה תחתונה, השיטה הזו לא עובדת.

    בעניין הז'ארגון – על מי שמכיר את החומר זה לא עושה רושם, כי חוץ מלזרוק מילים לא אמרת שום דבר שקשור לוויכוח.
    מי שלא מכיר – לא מבין מה אתה אומר. אם יש לך באמת מה לומר, לא תשכנע אף אחד אם תגיד את זה בסינית. אתה יוצא מתנשא, או – במקרה הגרוע – אחד שיודע שאין לו מה למכור, ומנסה להסתיר את זה בהרבה צמר-גפן.

    צא מהנחה שלפחות חלק מהקוראים שלך מכירים את התיאוריות והאידאולוגיות הפוסט-לאומיות לנגזרותיהן השונות לפחות כמוך, ועדיין מאמינים שיש בעיה אמיתית.

    הבעיה כלל אינה שמלמדים תיאוריות פוסט לאומיות בחוג לסוציולוגיה ואפילו מצליחים להשחיל אותן באמתלא זו או אחרת לחוג לגיאוגרפיה או לחוג להיסטוריה. נגיד שהכל קשור.

    דרך אגב, עבור דת, קומוניזם, קפיטליזם ואנרכיזם, לאומיות היא שולית, אנכרוניסטית, אשליה, או גורם מפריע/מזיק.
    ה"פוסטים" לא המציאו שום דבר מיוחד. הם אפילו לא באמת "פוסט" אלא סוג של ריאקציוניזם.

    הבעיה ש"השליח המסריח" הציף היא לא עצם הלימוד של תיאוריות כאלו, אלא העובדה שבמחלקות מסויימות באוניברסיטאות נוצר רוב כמעט מוחלט ש

    1. מלמד אותן כאילו הן "האמת", ה"מטא-שפה" של המציאות, ואילו תיאוריות שתופסות את הלאומיות (או בכלל את הפרטיקולריזם הקהילתי) כמשהו מועיל וקונסקטרוקטיבי מוצגות כקוריוז מגוחך.
    זאת במיוחד כשבעולם של ימינו דווקא הפרטיקולריזם דומיננטי לחלוטין, ודווקא ה"אוניברסליזם" הוא בבחינת משאלת לב ויומרה חסרת כיסוי.

    2. מציג בצורה שקרית ומכוונת את הציונות כיצור חריג ומפלצתי, ולא כביטוי סטנדרטי ואף "רך" יחסית של פרטיקולריזם לוקאלי.

    3. מתעלם בצורה תמוהה מהקונטקסט השכונתי, מהאופי והמאפיינים של החברות הסמוכות לנו, ומהשפעות הגומלין של ההתנהלות "הפרטיקולריסטית" שלהן על התחזקות המגמות הבדלניות אצלנו.

    4. באמצעות השימוש בשקר או בהסתרה (סעיפים 2+3) מנסה ליצור קרקע נוחה לחיסול הפרוייקט הציוני.

    שורה תחתונה – במחלקות מסויימות נוצר רוב של חברי סגל שבוגד בשליחות האמיתית של האקדמיה (הרחבת דעת ומתן כלים לביקורת בלתי-תלויה) לטובת אג'נדה פוליטית שאינה רק שייכת לשולי השוליים של החברה, אלא מכוונת במוצהר להרס הקהילה שממנה היא ניזונה.

    איכשהו ה"אקדמאים" הנדונים מצליחים להתעלם בכישרון רב ממה שכל הדיוט לא מלומד ולא משכיל יודע – שבתנאים השוררים בעולם כיום, ובשכונה שלנו במיוחד, חיסול הציונות לא יביא באורח קסם ליצירת אוטופיה אוניברסליסטית בעבר הזה של נהר הירדן, כי האלטרנטיבה האמיתית והריאלית היא "פאן ערביזם" או "איסלאמיזם" במקרה הטוב, או נסיגה לשבטיות – בלקניזציה מזרח-תיכונית ומלחמת הכל בכל במקרה הרע.

    המקצוע שלהם זה סוציולוגיה, והם לא מצליחים להבין דבר כל כך ברור לעין בקשר לחברה בכלל ולחברה הרלוונטית בפרט.

    זה כמו אחד עם תואר "בנאי" שיש לו המון תיאוריות מלומדות על מוליכי על, חומרים מרוכבים, ואינטילגנציה מלאכותית בשירות הארכיטקטורה, אבל אין לו מושג מה זה מלט ובלוקים, ובחיים שלו לא החזיק כף טייחים ביד.

    אותו "בנאי" חי בעולם שאין בו לא מוליכי-על ולא שאר הפנטסיות, אלא רק מלט ובלוקים, אבל כבר הוא יוצא להרוס את הבתים שאנשים חיים בהם. והוא גם מתיימר בר סמכא בהכשרת בנאי העתיד.

    אחריו – המבול.

  6. פינגבק: "אישה לבנה גזענית": גבולות החופש האקדמי « הינשוּף

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s