על דוח האקדמיה של אם תרצו

כמו בהרבה מקרים אחרים, הדוח של "אם תרצו" מערבב טענות שראויות לתשומת לב ובדיקה יסודית עם שטויות מופרכות, וזה גם מה שמסוכן בו. הוא דוח משכנע, משכנע משום שהוא אכן חושף תופעות של אקדמיה גרועה (במקרה הזה מהצד השמאלי, בקיטלוג גס, של המפה). אבל הוא מצליח לעשות לתופעות הללו מיסגור מחדש מבריק ולהציג אותן כחלק ממאבק בין ציונות לפוסט-ציונות.

*

באקדמיה לא ראוי ללמד תיאוריות "ציוניות", אלא תיאוריות ראויות, בין אם ניתן לפרש ולקטלג אותן כנוטות לתמיכה בשלל התופעות השונות המוגדרות כ"ציונות" או "לאומיות", ובין אם סביר יותר לפרש אותן כנוטות לשלל התופעות השונות המקוטלגות "פוסט\אנטי-ציונות" או "פוסט-לאומיות". אם הסכמנו על כך, נבחן את הדוח:

*

יסלח לי יוסי יונה, אבל אני חושב של"אם תרצו", כמו לכל סטודנט, זכות ("סמכות") מלאה לבקר את האקדמיה. בין הדברים שכל זאת ראויים להתייחסות בדוח של אם תרצו: תגובות לא סובלניות כלפי סטודנטים ימניים; הליך מינוי לא שקוף של מרצים (טענות שעלו יותר סביב הדוח); הבעת עמדות פוליטיות פלאקטיות מצד מרצים ללא הקשר רלוונטי לשיעור וללא הנמקה (ברמת הטוק-בק), עניין שהוא בעייתי בלי קשר לאופי העמדה המובעת; מתן במה באוניברסיטה לנאומים פונדמנטליסטים (האם זו עמדה אקדמית ברת הגנה?). עוד מודגמית בדוח, אם אכן הניתוח מוקפד ומדוייק, גם הטייה תיאורטית בעייתית – אבל היא לא לכיוון פוסט-ציוני אלא פשוט לכיוון תיאורטי מסויים, לרוב כיוון ליברלי-טהרני שכבר קשה להגן עליו במונחים של פילוסופיה פוליטית. גם שמאלנים קיצוניים במיוחד ישמחו לצאת נגד הכיוון הפילוסופי הזה.

*

לצד העניינים הללו יש בדוח בעיקר ציטוטים של הבעות עמדה ועצומות עליהם חתומים מרצים ושאמורים לזעזע את המיינסטרים הציוני.  ביניהם עצומות- טיפשיות בעיניי – לחרם לא סלקטיבי על ישראל\ האקדמיה. אז מה?

*

בחלק על לימודי הלאומיות יש בכלל עדשה גסה של תיוג. בין היתר נטען שם שג'ון רולס, כהוגה ליברל, שולל כל הטייה ערכית של מנגנוני המדינה, ורוצה מדינה "ריקה" ערכית. רולס ודומיו הוצגו כמאוזכרים אזכור יתר. לעומתם גישות רב-תרבותיות או קהילתניות המכירות בזכותן של קהילות, ולא רק פרטים, לשעתק את ערכיהם וסמליהם, אוזכרו פחות (חבל שכך, בין היתר משום שזה גם הבסיס הרעיוני לפעולתם של ארגוני חברה אזרחית חשובים כמו הקרן החדשה לישראל או הקשת הדמוקרטית המזרחית). אז אכן ייתכן ויש כאן עיוות באיזון התיאורטי, אך הוא לא קשור כלל לויכוח על ציונות לעומת פוסט-ציונות, אלא על עמדות ברות הגנה אקדמית וייצוג תיאורטי נאות – כלומר זו סוגייה של אקדמיה דיאלקטית, מתווכחת וטובה.

*

לדוגמה, יש טעם לבקר את הדגשת היתר של העמדה הרולסינאית בפרשנותה הליברלית האדוקה בלבד (אם אכן לכך הוגבלה הצגתו של רולס בכיתות) משום שהלוגיקה של ג'ון רולס עצמו מובילה בהכרח אל מעבר לליברליזם, אל הרב -תרבותיות. על אף שרולס ראה עצמו ליברל, זכותינו לחלוק עליו: הרעיון הרולסיאני של משא ומתן על עקרונות מאחורי מסך בערות (כשאיש לא יודע אם הוא הצד החזק או המנצח) מכיל בהכרח זכויות של צדק חלוקתי בהון חברתי (ובתוך כך זכות ההתאגדות וההתקהלות לקהילות). קריאות כאלו של רולס, כמו זו של קימליקה,  מציבות כבעייתית מאוד את הגבלת הצגתו של רולס דרך עמדה ליברלית-טהרנית – הרואה רק בפרט הבודד נקודת מוצא להסדרים בחברה – וספק שאכן כך קורה. אבל אם הם צודקים באם תרצו, ולכך מוגבלית פרשנותו של רולס, יש פה אכן בעיתיות – והיא קשורה רק בדימיונם הקודח לויכוח על ציונות: כן, לא, למה וכמה.

*

אז זה ויכוח חשוב, אבל חשוב כפליים לא לקיים אותו במסגרת הקמפיין הפוליטי הזה המבקש לא גיוון רעיוני-תיאורטי חשוב אלא איזון פוליטי אינסטרומנטלי (מבקש להנמיך את הביקורת על המימשל בעת שהימין בשיא ההגמוניה שלו ומיתמם שאינו מבקש להשתיק אותה) . כמובן שמוסד ביקרותי הוא בעיקר ביקורתי כלפי המיינסטרים ואחר כך ביקורתי כלפי הביקורתיות על המיינסטרים. אבל הקמפיין הזה מנסה להפחיד אותנו מכוחה של הביקורת, מבקש מאיתנו להאמין שהכוחות בעולם העושים  בפועל דה-לגיטימציה לישראל (להבדיל מלמדיניותה) הם תוצר מובהק של מרצה שעושה דה-קונסטרוקציה לנראטיב הציוני  בחוג למדע המדינה באוניברסיטת בן-גוריון. וכך, הם טוענים, זו לא ביקורת אלא אקדח טעון במערכה הראשונה שאנו יודעים מה תפקידו במערכה האחרונה.

*

יש עוד כמה אנקדות: על אורי רם הם מלינים כי החדיר את המושג "פוסט-ציונות" לשיח – ורק שכחו להזכיר כי עמדתו כלפיו הייתה דואלית למדיי; הם מקוננים על הדגשת הגישות הרואות בלאומיות תופעה מודרנית שהתחילה במאה ה-18 ומכנים זאת פוסט\אנטי-לאומיות (אבל קביעה היסטורית כזו לא אומרת כשלעצמה דבר נגד הלאומיות כקונסטלציה הסדרית, רק שזה קצת דופק להם את הנראטיב המיתולוגי  של השיבה הבייתה מהגלות); את עמדתו של הברמאס הם מנתקים מההיגיון הבסיסי שלו של ראציונליות תקשורתית, המדגישה קודם כל את היכולת להסכים על עקרונות משותפים, עמדה שבעצמה מאפשרת זליגה תיאורטית לרב-תרבותיות ואף לקהילתנות (ולכן יש לבחון איזה פרשנות של הברמאס מוצגית בקורס ולא רק לרעום: הברמאס!).

*

עם הביקורת על אי-ההזכרה של ספרו של רובינשטיין "ישראל ומשפחת העמים" אני נאלץ להסכים (במובן שהיא השמטה מצערת, לא במובן שמדובר בהכרח) – זה ספר שאכן יש ללמוד וגם להתווכח איתו לפרקים.

*

תיוג הסילבוסים שלהם הופך את העדשה הגסה לגרוטסקה – ספירת ראשים של אזכורים הנשמעים פוסט\אנטי-ציוניים. אגב, הדומיננטיות לגישות המבקרות היבטים כאלו ואחרים – בעיקר את אלו המיתיים – של הלאומיות, הם טבעיים במוסד ביקורתי, במדינת לאום שכל מערכת החינוך הבסיסית שלה ותרבותה מקדשים את הלאומיות בגוון המיתי שלה (לא לאומיות כקונסטלציה הסדרית).

*

חוץ מזה, גזירת הדרישות האופרטיביות שלהם מהדוח הזה מחפירה ולא הגיונית. היא גם מסוכנת ומקוממת, ואפשרית משום שהדוח משכנע כל כך בכשלים שהוא אכן חושף, ושאינם קשורים כלל למהלך הפוליטי ה"מתקן" שהם" מנסים לעשות.

*

וחוץ מזה נוסף, יש מרצים שמאלניים עם אדנותיות, גסות רוח וצרות אופקים מעציבה (וממילא זה נכון לגבי אחוז מסויים מכלל המרצים), ובקריאת הדוח (ככל שהמקור הזה מדוייק) צריך להודות שקל להבין כיצד דמם של אנשי ימין רותח לפעמים באקדמיה.