לתקוף, לפייס, להתנהל בדרך האמצע או לזגזג?

כנגד ארבעה סוגי דיבור ושיח בעייתיים אודות מדיניות בתחומי חוץ וביטחון בישראל יש להתריע: 1. פייסנות מקובעת, 2 כוחנות מקובעת, 3 מתינות דוגמטית של תמיד ללכת בדרך האמצע, 4. התפכחות קיצונית – מעבר קיצוני משיח קצה אחד לשיח קצה אחר לאחר תהליך מדומיין של פקיחת עיינים.
*
ארבעת סוגי השיח הללו אודות המדיניות הנכונה לישראל בתחומי חוץ וביטחון הם טיפשיים, במובן שהם לא מציעים כלים טובים להתמודדות עם מציאות מורכבת ומשתנה, בעיקר בהקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני והישראלי-ערבי. את זה אפשר לומר ללא קשר לעמדה פוליטית. ממש כמו שתהליך שלום כושל אחד לא מעיד על כישלון דרך הפיוס וההוגנות כך מלחמה כושלת אחת לא יכולה להעיד על כישלון דרך הכוחנות. המציאות מורכבת ודינמית מדי לסוגי השיח המקובעים, הגורסים שיש כלי אחד (פיוס או כוחנות) שטוב כמעט לכל בעייה בתחומי החוץ והביטחון.
*
להבדיל מסוגי השיח האלו יכול להתקיים שיח של רוויה, פרשנות והקשר שממסגר סוגיות של מדיניות ושיפוט מדיניות בצורה שונה לחלוטין. לפי ההגיון הכללי של שיח זה כלים שונים של מדיניות טובים להקשר מסויים ויש להפעיל אותם עד לרוויה או מיצוי של האפקט שהם צפויים להניב. כשמפעילים כלי אחד יש תמיד צורך לזכור כי אסור להפעילו פחות מדיי או יותר מדיי, וכי שימוש בכלי אחר בתכלית יכול להיות הצעד ההגיוני הבא. כשמפעילים כלי של מדיניות, חשוב גם לזכור כיצד הוא יתפש בעיני הצד השני ובעיני העולם ולתת על כך את הדעת. זהו ההיבט של הפרשנות הסבירה.
*
למשל, הכפלה של מספר המתנחלים תוך כדי קיום של תהליך שלום מסרה לפלסטינים מסר כי התהליך הוא הונאה ישראלית. זוהי פרשנות סבירה לחלוטין לאור העובדה שהישראלים בעצמם חושבים על עצמם, ובוודאי על הפוליטיקאים שלהם, כי הם תחמנים ורמאים ("ישרא-בלוף" הוא כינוי גנאי של ישראלים על הישראליות עצמה). אם כך מדוע לא יחשדו הפלסטינים, המצויים איתנו בעימות שמטבעו מגביר חשדנות וחוסר אמון, כי מדובר בהולכת שולל ישראלית וניסיון לקבוע עובדות בשטח?
*
שיח של הקשר, פרשנות ורוויה יכול לאפשר לשמאל לצאת מהפינה אליה נקלע בעקבות אינתיפדת אל-אקצה שדחקה המוני ישראלים ימינה. קריאה לאחור של המציאות הפוליטית לאור השיח הזה תגלה כיצד: 1. לא מיצתה ישראל את דרך השלום וההוגנות, למרות טענותיה, 2. כיצד לא מיצתה נכון גם את דרך הלחימה על מנת להשיג משהו מעבר ל"צריבה תודעתית" (דהיינו ניסיון לשעבד את רוחם של הפלסטינים כנתינים חסרי זכות התנגדות).
*
ראשית, מיצוי חכם של תהליך השלום מחייב הוגנות מול הפלסטינים, בהימנעות מהרחבת התנחלויות ודרישות פירוז חד-צדדיות. שנית, מיצוי התהליך חייב השקעה אסטרטגית בהגנת העורף הישראלי מאויבי ההסכם הפלסטינים – ישראלים מוכי טרור ומפוחדים יחפשו מנהיג חזק וכוחני ויסגו מדרך השלום. זהו כלל ברזל בדינמיקה פוליטית (יזכור מי שתבע את המושג האיום "קורבנות השלום"). באופן סימטרי קיום תהליך השלום חייב את הגנת העורף הפלסטיני ממתנגדי ההסכם והנסיגות היהודים (גולדשטיין, נתן זדה, צבא שיורה מיליון קליעים באוקטובר בניגוד להוראות הממשלה וכו') – כן, גם תושבים פלסטינים מפוחדים ומוכי טרור פונים לכוחנות. ולבסוף צריך היה להכשיר את הלבבות, לאור הידע ההיסטורי, כי רוב תהליכי השלום בעולם, בסכסוכים ממושכים מהסוג הזה, נכשלו ואף יותר מפעם אחת. חתירה לשלום דורשת אורך רוח, אמונה והבנה כי בניית האמון בין שני הצדדים היא שברירית – היא בגדר ריצה למרחקים ארוכים ולחימה משותפת במתנגדי פיוס שמטבעם רוצים ויודעים לסכסך. ללא כל אלו לא היה מיצוי אמיתי של התהליך.
*
גם להפעלת הכוח מצד ישראל לא הייתה שום הכוונה או ייעוד ללא מטרות ריאליות וברורות. מבחינת העיקרון של מיצוי האפקט יש להבין כי הרתעה כוחנית (שלא לומר רצחנית) עובדת עד שלב מסויים, שלאחריו הצד השני מפוחד פחות – ולמעשה כבר אין לו מה להפסיד, הוא חסר כל עכבות. צריך היה להבין שכוח הנשק יכול לסייע נגד טרוריסטים-בפועל במקרי קצה בודדים, אבל לתת את הדעת עד כמה ההרג מסייע לטרור כרעיון פונדמנטליסטי-אידיאולוגי להתפשט באוכלוסיה. אלו הן נקודות הרוויה של הפעלת הכוח, שמעבר להן הוא בגדר אכזריות לא ראציונלית בעליל ואף מזיקה  – להבדיל מכלי בעייתי שניתן להתווכח על מוסריות השימוש בו.
*
מצד הפרשנות, העובדה שגדר ההפרדה, עד שכבר הוחלט על הקמתה, הוקמה בתוואי מפותל להחריד על שטח פלסטיני, בצורה לא הומנית ולא הגיונית, שידרה מסר כי לא הגנה על אזרחיי ישראל עומדת פה על הפרק, אלא מחטף שטח, שליטה והענשה. אם היה בהפעלת הכוח מצד ישראל ראציונל למנוע מהפלסטינים לבחור בדרך הנשק, הרי שהזלזול בהם בעת המשא ומתן (הכפלת מספר המתנחלים) הניע אותם לכיוון ההפוך.
*
ללא הבנה כיצד יתפרשו בצד השני פעולותיה של ישראל, ומהו האפקט המקסימלי שאליו ניתן לשאוף, הגיעה המדיניות של ישראל לסתירה פנימית ופשיטת רגל, כך שאיש כבר לא מבין מה אנחנו רוצים ולאן אנו הולכים. גם לא אנחנו. המדיניות היא כנראה תוצר של פשרות קואליציוניות חסרות כל הגיון מחוץ לזירת פוליטיקת הביבים. האם יכולה ישראל לקיים מדיניות הגיונית, שלא לומר ראציונליות תקשורתית, החורגת מהשאיפה להפעלת כוח נקמנית? אם כן, נדמה שרק שיח של הקשר, פרשנות ורוויה יכול לסייע בכך. שיח כזה מאפשר להסביר את הכשלים גם בדרך השלום, גם בדרך המלחמה, וגם בדרך המתינות הדוגמטית או הזיגזוג .

5 מחשבות על “לתקוף, לפייס, להתנהל בדרך האמצע או לזגזג?

  1. יש לך הכשרון לכתוב הדברים הכי פשוטים ובנאליים בדרך הכי מסובכת, לא קריאה ולא מענינת. אתה שוב ושוב עושה את זה.

  2. יריב,
    אני מבין מה רצית לאמר, וסה"כ יש צדק בדבריך, אבל עשית את זה בטקסט מתיש, ארוך יתר על המידה וכתוב בשפה ובגישה אקדמית מדי.
    וטיפ קטן- כשאתה מפרסם קישור, תשתמש ב- bit.ly, אחרת הקישור יוצא ממש ארוך (במיוחד ששם הדף הוא בעברית.

    • אהלן רועי,
      הטקסט נכתב בחלונות הזמן הקצרצרים שיש לי. אני בטוח שאפשר להדק אותו, ללטש ולהפוך את השפה לאלגנטית יותר. בהזדמנות.
      מצד שני אם אתה רואה בו חשיבות ובא לך על משימת העריכה – אהלן וסהלן. תשלח לי נוסח.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s