בחזרה לבריון השכונתי

המעבר מהגיון של בריון שכונתי להגיון של הוגנות, דיאלוג, סובלנות ואחווה לא יכול להתקיים ישירות, ללא מערכת מושגית מתווכת – מערכת מושגית מהשכונה.
*
בשיח הפוליטי והביטחוני בישראל יש מקום של כבוד למטאפורה של הביריון השכונתי: פעם משמש התואר "בריון שכונתי" לגינוי ישראל, פעם הוא אידיאל – מה שישראל צריכה להיות בשכונה הקשוחה של המזרח התיכון; ופעם זו תווית מפחידה למדינה אחרת באזור שמאיימת עלינו. המטאפורה הזו היא כלי מרכזי לנתינת פשר למצב באזורינו, וחשוב להבין את ההיגיון שלה.
*
קל לשער למה אנחנו חוזרים לדימוי של השכונה ולבריון שבתוכה. איך אפשר להבין מושגים מרוחקים ומורכבים כמו ביטחון לאומי ויחסי עוינות וכוח בין מדינות ולאומים? התופעות ה"גדולות" מובנות רק דרך התופעות ה"קטנות", היומיומיות – הן לא יכולות להיות מובנות ללא תיווך כזה. אדם לא מבין מה היא חברה אלא על ידי שהוא מבין ראשית מה זה קולקטיב קטן יותר, ובראש ובראשונה הקולקטיב הראשון שנפגשים בו – המשפחה. כך, לפי טענת הבלשן הקוגניטיבי ג'ורג' לייקוף (Lakoff), אנו מבינים אחר כך גם מושגים כמו "מדינה", "משילות" ותפישות פוליטיות נרחבות.
*
וכשאנו יוצאים – מטאפורית וליטרלית – מהתחום של המשפחה, אנחנו בתחום של השכונה. שם יש בריון שכונתי. הבריון הוא מה שלייקוף ובלשנים נוספים מכנים מטאפורה גשמית (embodied metaphor), מטאפורה שנגזרה מחוויית חיים ממשית ושגורה (היתקלות בביריונות, למשל). זו מטאפורה שמעניקה משמעות ופשר לעולם הכאוטי של חדשות ופרשנויות על יחסי ישראל ושכנותיה, ויוצרת מיסגור קבוע לאירועים ביטחוניים ומדיניים.
*
המטאפורה הזו לא סתם רווחת, תפוצתה מעידה על מבוכת פרשנות – על חוסר יכולת להסביר את העולם האקטואלי במושגים הגבוהים והמתוחכמים מתחום מדיניות החוץ והביטחון. במיוחד נכון הדבר לאחר התרסקות הסכם אוסלו וגלי הטרור שלאחריו, שעיגנו את מושגי החשד והכוח של הימין ועירערו את מושגי האמון וההידברות של השמאל. מכאן התפקיד החשוב שמטאפורת הביריון משחקת בתפישת הביטחון וחוסר הביטחון של הישראלים.
*
ההיגיון הנובע מממטאפורת "הבריון השכונתי" מכתיב כמה כללים פשטניים: חוסר אונים או השפלה הם סכנה קיומית (כמו במקרה של חיילי השייטת מול הטורקים במשט. כמו במקרה הירי המתמשך על גילה או על שדרות); פחד או התנהגות שיכולה להתפרש כפחד הם סכנה קיומית; חולשה היא סכנה קיומית, איומים ורטוריקה אלימה הם סכנה קיומית. כן, אין הרבה מגוון בשכונה.
*
בהמשך להגיון הזה השמאלנים נתפסים כמי שלא יודעים מה זה ביריון שכונתי. כמי שגדלו בשכונות בהן לא היה בריון שכונתי, הקונספט הזה בכלל לא קיים במפה המושגית שלהם. לחילופין הם היו אלו שחטפו מהביריון השכונתי מכות ונסוגו לעמדה שאלימות זה רע – עמדה שיכלו להרשות לעצמם רק בגלל שבשכונה שלהם היו מספיק גורמים מרסנים מכדי לחייב אותם להתמודד עם הבריון או להמשיך לסבול.
*
עם ידע פרקטי קשה להתווכח. חוד החנית של הסוציולוגיה התרבותית כיום מזהה את מה שניתן לכנות כ"מפנה הפרקטיקה". במילים אחרות, איך אנו מעניקים פשר לעולם והבחירות שלנו בדפוסי פעולה מושפעים בעיקר מהפרקטיקות החברתיות הרווחות בחיינו, שמבנות סכמות של אינטראקציה והתנהגות. הפרקטיקה קובעת את התודעה! הפרקטיקה הביטחונית הראשונית ביותר היא הגנה על עצמך כילד בשכונה, יצירת רפיוטיישן של כוח ורשת חברים שמושתת על מוכנות לאלימות למען חבריה. זו חוויית הביטחון (והיעדרו) הראשונה. למקום הראשוני והקמאי הזה חוזרים כשהפתרונות המתוחכמים יותר מאכזבים (לכן, אגב, לשמאל אסור לאכזב – רוב הפרקטיקות הראשוניות הם לא בדיוק שיווין ואחווה).
*
אם כן, בהיעדר תשובות ברורות והסברים ברורים למצבינו חוזרים הישראלים לשכונה. ובמצב כזה רק ידע מהשכונה יכול להיות רלוונטי להסברה ושינוי תודעתי. רק לידע כזה יקשיבו ויפתחו – רק למה שפרקטי, כפי שנתעצב על ידי חוויות החיים של רוב הישראלים. רוצים לשכנע מעגלים נרחבים? חפשו בשכונה את הפיתרון: את המטאפורות, המיסגורים והסמלים החלופיים. המעבר מהגיון של בריון שכונתי להגיון של הוגנות, דיאלוג, סובלנות ואחווה לא יכול להתקיים ישירות, ללא מערכת מושגית מתווכת – מערכת מושגית מהשכונה.
*
גם אצלי בשכונה היה בריון שכונתי מג'ונן. וכמה שלא היה מפחיד, הוא גמר עם סכין בלב בגיל צעיר, והפך לסיפור מיתולוגי על יריבות בין קבוצות מג'סי כהן ובן גוריון – שתי שכונות בחולון שיודעים בהם ביריון שכונתי מה הוא. אפילו בזירה המאוד תחומה ובעייתית, מאוד כוחנית ולא משקפת את העולם כולו, של הביריונות השכונתית, מי ששרד ושגשג בשכונה היה בחור שלצד היותו קשוח ידע ליצור הסכמות רחבות, לפייס ולהתפשר. אפשר לזכך קצת את הגישה שלו, לנקות אותה מכמה מרכיבים עבריינים, ולמסגר אותה כ:הוגן-אבל-קשוח.
*
זהו קונספט שרובינו מכירים מחיי היומיום, מהשכונה, אבל הוא זניח במפה המושגית הפוליטית של הישראלים מימין ומשמאל. אנו יודעים שלל של גישות מעוותות ליחסי כוח בפוליטיקה ובמשילות שלנו: גישת ההכל בכוח וגישת ההכל במו"מ (שתיהן תיאורטיות בלבד); גישת "האדון הטוב", המתנשאת –למשל בקביעתו של נתניהו: "יתנו יקבלו" (פירורים); גישת הדיכוי הרכרוכי (גידול בהתנחלויות ובסגר לצד התעלמות מהטרור בתקופת ברק כראש הממשלה), וגישת הלארג'יות האדנותית (ההצעה של ברק למדינה מפורזת).
*
מעולם לא צמח בישראל "בריון שכונתי" הוגן וקשוח, שיגיד בלי למצמץ – לפלסטינים מגיעה מדינה אמיתית לא פחות מאשר לנו, ולנו ביטחון לא פחות מאשר להם. כל עוד המשוואה הזו לא תתקיים לא יהיה שקט ולא יהיה טוב. וללא ביריונים, אולי מבריונה תבוא הישועה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s