גם סוציאליזם צריך לדעת לעשות

אגב המשבר ביוון ובספרד, והעליהום שעומד בפתח נגד הסוציאל דמוקרטיה, יש לומר את הדברים הבאים:

מדינת רווחה מכילה סכנה מובנית לניוון התחרותיות והיזמות ואף יצירת תמריץ שלילי ליציאה לעבודה. אלו הטיעונים הקלאסיים נגדה. אך הרבה מהמתח הזה שבין רווחה לבין חיוניות כלכלית יכול להיפתר או להצטמצם באמצעות מכניזמים מתוחכמים יותר מאלו הנהוגים כיום.

דוגמה אחת היא חקיקה המחייבת נציגים של ועדי עובדים בדריקטוריונים וחלוקת אחוזים מסויימים מהדיווידנדים לעובדים. מנגנון כזה יוצר חלוקה מחדש של ההון לשכבת העובדים אך גם הופך את העובדים לאחראים יותר ליציבותה של המערכת היצרנית שהם נהנים ממנה – קרי החברה או המפעל בו הם עובדים. הם לא יציבו דרישות מוגזמות להנהלת החברה, דרישות שעשויות לפגוע אנושות ברווחיות וביציבות של החברה, משום שזהו "הענף עליו הם יושבים". וכך באופן טבעי ימצא האיזון בין תנאי העובדים לצרכי השוק והיצרנות.

לזה יקרה סוציאליזם של שוק חופשי.

12 מחשבות על “גם סוציאליזם צריך לדעת לעשות

  1. יריב-

    אתה מציע בעצם לתת מניות לעובדים (אחרת, לא ברור איך הם יקבלו דיוידנד…)? אם כן, אז ראשית – זה לא רעיון חדש. יש מי שכבר מדברים על כך הרבה זמן בתור מודל מסויים כחלק מהשכר הכולל. כך שמהבחינה הזו הרעיון הוא לא "סוציאליזם" אלא שיטת תשלום. אני גם אשמח לדעת מה יעלה בגורלו של מי שלא מעוניין לקבל מניות כחלק משכרו? כמה מניות יקבלו? האם הן יהיו סחירות? בנוסף אני גם לא מבין לפי איזה מפתח ימנו חברי ועד לדירקטוריון? ועל דעת מי? מה יקרה אם חלק גדול מהעובדים (שהם גם בעלי מניות) לא מעוניינים במינוי חבר מהועד ויש להם מועמד חילופי? בקיצור – יש הרבה עניינים שצריך לענות עליהם לפני שאפשר לטעון שזה סביר.

      • יריב-

        לא הצלחתי להבין מה בקישור שלך אמור להסביר את הרעיון שלך. אתה מקשר לכל מיני מודלים שאיני מבין במה הם דומים להצעתך. אני מבין שאתה מציע שהעובדים יקבלו מושבים בדירקטוריון ושהנציגים יבחרו בבחירות דמוקרטיות. אני גם מבין שהעובדים אמורים לקבל דיווידנד. אלא שזה ממש לא הופך את העניינים לברורים, ובניגוד למה שאתה חושב לשאלות ששאלתי יש השלכות כבדות משקל על הרבה עניינים. אז רק כדי לפשט את הסיפור אני אשאל עכשיו שתי שאלות פשוטות – האם העובדים יקבלו מניות של החברה? ואם כן כמה?

    • העובדים יקבלו מניות בלתי סחירות, או שיחולקו להם דיווידנדים שאינם נמנים על סך המניות -כמעין הפרשה מיסית.
      כמה בדיוק? זו שאלה דומה לשאלה כמה מס הכנסה ראוי שישלם מפעל X.
      בחזוני האישי אני רואה משהו כזה: בנוסף על המשכורות חמישים אחוז מהרווחים הולכים לסך העובדים וחמישים אחוז למשקיעות\ים וליזם\מים\יות.

      באופן הזה יש תגמול ברור ליזמות: על השקעה, סיכון הון, יצירתיות, עמל, כאב ראש; והכרה ביזמות כמוסד חשוב להנעת המשק; אבל ישנה גם הכרה בשותפות שבין הון, חזון ועמל.

      יש לשקול שחברה שעברה בירושה האחוזים יטו יותר לטובת העובדים לעומת חברה שהוקמה על ידי בעליה ומשרתת כמקום תעסוקה.

      יש לציין שהטיעון בדבר הסיכון שהמשקיעים לוקחים, בכל זאת מוגבל בזכות מוסד הבע"מ ולכן, ביחס לכמה שיש להם, הם לא בהכרח מסתכנים יותר מהעובד הפשוט במקרה שהחברה קרסה.

      הלינק שהבאתי לרעיון הדמוקרטיה הכלכלית קיצוני יותר ומציע כמדומני שהעובדים יהיו הבעלים העיקריים. אני מאמין שללא מנהיגות עם תיגמול יתר מסויים ומשמעותי אנחנו בבעיה.

  2. עזוב כל מדינה שתצליח העיתונים יגידו שזה בגלל הקפיטליזם בה וכל מדינה שתיכשל העיתונים יגידו שזה בגלל הסוציאליזם בה. לפני המשבר הגדול במזרח הרחוק ב-97-98, טענו שדרום קוריאה היא מודל מופלא של קפיטליזם שהצליח, אך בעקבות המשבר פתאום החליפו טענות וגרסו שהמבנה הכלכלי של קוריאה מנוון מיסודו בגלל האיגודים שמשביתים את המדינה כל הזמן ובגלל שהפירמות עצמן הן "צ'בולים", כלומר פירמות משפחתיות ולא יזמות פרטית. בשנת 2000 כשישראל צמחה בטירוף אמרו שזה בגלל הכלכלה החדשה והמעבר מכלכלה בולשביקית ליזמות חופשית, עם פרוץ המשבר בשנת 2000 אמרו שזה בגלל הקצבאות והמגזר הציבורי המנופח. גם ביוון המצב לא חד צדדי. רק לאחרונה יוון הפריטה את חברת התעופה שלה (לפני פרוץ המשבר), ובשנים האחרונות יוון תחת הממשלה הימנית צמחה מאוד והעיתונים החשיבו זאת כהצלחה של מדיניות קפיטליסטית של הממשל הימני. שימו לב, שאף אחד לא כותב על לטביה שהלכה עם הקפיטליזם עד הסוף ובכל זאת נכנסה למשבר חמור עם שיעורי האבטלה הגבוהים באירופה (יותר מיוון וספרד) ועם שיעורי הצמיחה השלילית הגרועים בעולם! בנוסף, היא כבר קיבלה סיוע מעולם כדי להיחלץ מהמשבר, שבינתיים לא עוזר.

  3. אוי דוגמה נגדית,
    עוד פעם עם ההגדרות שמתאימות אך ורק לדוגמה נגדית כדי שההגיון של דוגמה נגדית יעכל אותם.
    מתן ייצוג לעובדים בחברות אינו שיטת תשלום, אלא שינוי מבנה הכוח בחברות.
    אני יודע שקשה לך לנהל דיון שהוא לא במונחים שנוחים רק לך, אבל זו בדיוק הנקודה ייצוג ומתן כוח לשכבות שאין להן הון הוא לא "שיטת תשלום" אבל אני מניח שזה השלב שתגיד שכמובן יש לי סתירה בדברי, כי כל מעבר של הטבות בתוך פירמות הוא תשלום, או כל אמירה פסוודו מדעית/כלכלית אחרת.

    • מה שאמר אבשלום…
      בדיוק.
      וגם, אם דוגמה רוצה כל כך לחשוב במונחים התועלתניים האלו – סו בי איט. העיקר שיהיה פה סוציאליזם של שוק חופשי. או שמא דמוקרטיה כלכלית.

    • אבשלום-

      ואם אני לא אקרא לזה שיטת תשלום זו לא תהיה שיטת תשלום? מה שמשנה זו המהות. ובמהות, עד כמה שהצלחתי להבין (עד שהקישור של יריב בילבל אותי) מדובר ברעיון שבו חלק מהתשלום לעובדים יבוא מדיבידנדים והם כבעלי מניות יוכלו לבחור נציגות לדירקטוריון. מהעניין הזה מתחייבות כמה וכמה שאלות שהכרחי לענות עליהם. אם אין לך תשובה או מה לתרום אתה מוזמן לשתוק. אם יש לך מה לתרום, אנא תרום. אבל לדבר ולא לתרום דבר זה ממש לא לעניין…

      • דוגמה נגדית אתה מאמין במהויות?
        כלומר אתה חושב שההמשגות שלך נכונות יותר מההמשגות המתחרות משום שהן מצביעות על המהות האמיתית של התופעה?
        אגב, יתכן ששני סוגי ההמשגות – שלך ושל אבשלום – טובות בהקשרים שונים על מנת להבין את המכניזם שתיארתי. תלוי מה בו רוצים להסביר, מאיזה זווית, למי וכו'….
        מבחינתינו כמודאגים מחוסר האיזון המובנה בין הון לעמל ההסבר המארקסיסטי באופיו ראוי יותר. אבל הוא בהחלט לא היחיד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s