המאבק על המטאפורה של הסכסוך

זה או אנחנו או הם – המאבק על המטאפורה של הסכסוך

כדי להבין את מערכת ההגיונות הפוליטיים בישראל, חשוב להכיר ביסודותיה הפשוטים: ישראלים רבים, גם מצד שמאל של המפה הפוליטית, מאמינים שבסכסוך הישראלי פלסטיני בסופו של דבר זה – או אנחנו או הם.

כלומר, גם אם יתכן לדידם שלום, האפשרות המשכנעת יותר, שהערבים ירצו "לזרוק אותנו לים", תמיד קיימת. ולכן תמיד קיימת האפשרות שאנחנו נרצה לזרוק את הערבים מהשטח שבין הים לירדן. ההיסטוריון בני מוריס, מצביע מרצ לטענתו, מבטא את התפישה הזו בצורה החדה ביותר. הוא מתאר ללא היתממות והתכחשות את זוועות 48' שחוללנו לערבים (גירושים, מעשי טבח, אונס ורצח) וטוען כי חלקן היו הכרחיות ואף שלא נעשה מספיק בזמנו בתחום הגירוש. פשוט משום שזה "או אנחנו או הם".

ודאי, כשזה או אתה או מישהו אחר כל בר דעת יסכים שהמגבלות המוסריות מתייתרות. שכמעט הכל מותר. גם אני מסכים עקרונית. אבל האמת היא שמצב חד ומובהק של "או אנחנו או הם" הוא מצב מאוד נדיר בחיים האמיתיים. בדרך כלל מצב כזה הוא זמני ונסיבתי ולרוב איננו פטאליסטי. כלומר: אם ניתן היה להתערב בתהליך בשלב מוקדם יותר, יתכן שניתן היה למנוע התדרדרות לסימטה ללא מוצא.

אבל לא תמיד זה נמנע. יתכן שכשאסופת יהודים, רבים מהם פליטים נרדפים מרוסיה זרועת הפרעות, בחרו לקראת סוף שנות העשרה של המאה ה-20 לחבור לכוח הקולוניאלי האכזרי הבריטי זה היה מחוסר ברירה (בדוחק קל ניתן לדבר על ברירת ההגירה לארה"ב וארגנטינה). וכך נכנסו הציונים למסלול בלתי נמנע של "או אנחנו או הם" מול הערבים. ליהודים הרוסים הללו, נרדפי הפוגרומים והזוועה, המדינה הייתה כפיסת לחם שיש להיאבק עליה מול רעב אחר, לחיים או למוות. במצב כזה של מאבק הישרדות סימטרי מה יש לדבר על מוסר? – זו טראגדיה, זה מצב שרק בעלי כוח אמיתי יכולים להיות מוכתמים בגינו מוסרית (כלומר רק הבריטים).

אבל החבירה לצד הקולוניאלי, ההסתמכות על בעלי הון יהודים-מערב-אירופאים (כמו רוטשילד), והגישה של התפשטות מרחבית מתמשכת, בכל מחיר, תוך זלזול והתנשאות על התושבים המקומיים, החריגה לאט לאט את הסיפור הזה מסיפור על מאבק הישרדות בין שני רעבים. ברגע חמקמק כלשהו היה פה כבר צד חזק יותר, מגובה יותר מעצמתית, שהלך והשתלט על המדינה. האם אין זה הצד החזק שאמור לצאת ראשון מתסביך ה"זה או אנחנו או הם"?

מבחינה תודעתית כל ההסתייגויות והדקדוקים הללו לא רלוונטיים. ה"זה או אנחנו או הם" הישראלי הוא הנחה מוקדמית, תחושה של מהות קבועה, תפישה של מצב קיומי. זהו לא ניתוח ענייני של המציאות הדינאמית והמשתנה: של הסיכויים, הסיכונים והאפשרויות בקרב הזרמים השונים המרכיבים את העמים הישראלי והפלסטיני הנתונים בסכסוך. זה לא ניתוח של העבר בלבד, זו הכרזה בטוחה בדבר העתיד. ולכן שנת 48' מעולם לא נגמרה בתודעתינו ומדינת ישראל אף פעם לא נוסדה ונוצקה אלא כקרב מתמשך – קרב על ייהוד המרחב הסמלי, התודעתי והממשי.

לתפישה של "זה או אנחנו או הם", כשהיא הופכת לדרך היחידה לבחון את הסכסוך, יש איכות מובהקת של נבואה המגשימה את עצמה. מכר שלי, פעיל אדוק בתנועת השלום הישראלית, סיפר לי על השירות שלו בשטחים כצנחן בימי האינתיפדה הראשונה. המחלקה שלו נקלעה לסמטה חסומה בה המון פלסטיני רץ לעברם עם אבנים, מקלות ובלוקים. מפקד המחלקה הורה בתגובה להסתער לכיוון ההמון, החל לרוץ וכולם אחריו. ההמון ברח. זה הראה לי איך מכריעים קרב, אמר. אז איך זה, שאלתי אותו, שאתה התנגדת גם למלחמת לבנון השנייה, גם למבצע עופרת יצוקה ושאתה מסרב לשרת בשטחים? זה, הוא ענה, בגלל שהדרך לנהל קרב היא לא הדרך לנהל סכסוך ממושך. בקרב, ברגע האמת, אי-אפשר לעצור ולשאול שאלות. במאבק ממושך חייבים לעצור ולשאות שאלות קשות. אחרת המאבק יהפוך לסדרה של קרבות בהם כבר באמת מאוחר מדיי לבחון את עצמינו. ככה אנחנו מובילים את עצמינו למקום של אין ברירה. של זה או אנחנו או הם.

הבעייה מתחילה כשמתפתח זן חדש-ישן ומאוד נרחב של ציונות: ציונות ה"זה או אנחנו או הם". ציונות  שבה הקדם-הנחה הזו מקודמת למעמד של דוגמה דתית ולכן מהווה בסיס לכל קווי המדיניות. שהרי אם אכן זו נקודת המוצא היסודית לשיפוט נכון של המציאות באזור, אז כמעט כל דבר מטורף שנעשה מול המיעוט הפלסטיני – בישראל הרשמית או בשטחים – משתלב בהגיון לכיד, ניתן להצדקה ומקובל. כך מתפתחת מתודה של "ביטחוניזם" שלוח רסן. וכל מי שזועק שמדובר בטירוף וטעות הוא הזוי וחסר הגיון כי הוא עיוור לאמת הבסיסית והקמאית הזו – השאיפות הלאומיות בא"י לא יכולות אלא למגר או להיעלם. כל הויכוח בין הימין והשמאל הריאל-פוליטיים מתנקז לשאלה האם זה אכן אנחנו או הם. אבל מרביתו של השמאל עונה ב"כן רך" לשאלה המדוברת. כך הופך הזן הזה של הציונות לקונספציה מרכזית, קונספציה מסוכנת ומסכנת. הוא מוביל אותנו לאסון.

התפישה של "זה או אנחנו או הם" מובילה להורדות כל הכפפות המוסריות ולהשהיית כל החוקים והנורמות של התנהגות. לכן היא מכילה הנחה סמויה כפולה: א. אין לנו על מי לסמוך אלא על כוחינו הצבאי. ב. מכיוון שאנו בעצמנו יוצרים או מקבעים את המשוואה שרק הכוח מדבר, הרי שברור כי אנו שמים מבטחינו על כך שהחיים אינם גלגל: כלומר מאמינים שתמיד נהייה הצד החזק.

המחשבה שאנו עלולים לאבד את הדומיננטיות בתחום העוצמה הצבאית היא בלתי נסבלית, כי משמעה שההימור להסתמך על הכוח בלבד איננו רק מוטעה, הוא גם הרה אסון.

מנגד, חשוב לזכור שגם בצד הפלסטיני יש אנשי "זה או אנחנו או הם" לא מעטים, והללו מסייעים לקיבוע הנראטיב הזה.

והישראלים והפלסטינים אוהבי האדם זקוקים למיסגור פשוט בהסברה כנגדם: "זה או התפיסה הרואה בצד השני אויב חסר תקנה או החיים של כולנו". ובמילים אחרות: "זה או פעולה ערבית-יהודית משותפת נגד קיצוניות או אסון".

כן, במקרה הזה יש לבקש מאנשים גדולים במיוחד בצד הפלסטיני בקשה חצופה, קשה, מסכנת ולא הוגנת, אבל חכמה בראייה הצופה-פני-עתיד: למרות ההקשר של הדיכוי והאפלייה המתמשכים והקיצוניים מהצד הישראלי, אנא, למען כולנו ובמידת האפשר, צאו נגד קיצוניים פלסטינים בצורה ברורה, רציפה ובקול גדול יותר ויותר. באפשרותכם לפגוע בנקודת התורפה של תפישת ה"או אנחנו או הם". ברור שלכם זה קשה הרבה יותר מלשמאלני מרכז תל-אביב או ליושבים בבתיכם בשכונת בקעה, אבל אין דרך אחרת.

 

אתן מוזמנות ומוזמנים גם לקרוא, בנושא קצת אחר, על המאמץ המרוכז של הקרן החדשה לישראל למען זכויות הדיור של כולנו

 

17 מחשבות על “המאבק על המטאפורה של הסכסוך

  1. אני חייב להודות שנכנסת באומץ לשדה מוקשים ואין אפילו מוקש אחד שאתה מחטיא אותו אפילו בטעות. על מנת להימנע מהמסקנה הכול כך מאיימת עליך שזה או אנחנו או הם אתה מעדיף לשכוח את האסלאם ויחסו ללא מאמינים ואתה השקפה כי האדמה היא אדמת הקדש ושום מוסלמי לא יכול לוותר עליה ללא קשר לשאיפות פוליטיות. אתה חרד מהאמירה או אנחנו או הם כי קבלתה ,לדעתך,מחייבת ברוטליזציה מוחלטת של הסכסוך וגם זו שטות מוחלטת. כל עוד צד לא נדרש באמת לעשות ויתור –הם על החלום המתוק להשמידנו בבוא יום גאולה ועל זכות השיבה ואנחנו על הארץ השלמה עד הנהר פרת ונחל מצרים בצירוף טרנספר חביב, אפשר לחיות במסגרת הסדרים זמניים שישקפו מאזן כוחות עכשווי ושיופרו כאשר צד כלשהו ישוכנע שצפוי לו רווח נכבד אם יפר אותם- אגב גם הסכמי שלום בין צדדים שחשבו במונחים הרבה פחות קיצוניים הופרו כשהיה נוח בדיוק מאותן סיבות. הדבר שתמיד סיכן אותנו הוא השאיפה לשלום חוזי מלא-שמעוררת את כל השדים מרבצם. אין כמו חתירה לשלום אמת על מנת להבטיח את המלחמה הבאה.
    לאחרונה אני מבחין בניצנים של התפכחות בשמאל . המונח הסדר ביניים ומדינה פלשתינאית עם גבולות זמניים והסדרי ביטחון אינם בגדר טאבו. בסופו של יום ייתכן מאד שמדינה כזו תקום ,ללא הסדר כתוב תוך יצירת כללי משחק מוסכמים ולא מוצהרים. הגיע הזמן להתבגר קצת ולהשתחרר מסיסמאות כזב ומרגשות אשמה מיותרים ולהתחיל לדבר "ריאל פוליטיק"

  2. התיקונים המשפרים מאוד של מר משה גולדבלט.

    כמה הערות מתקנות. הציונות החלה בזמן השלטון האמפריאלי העותומני כאשר האימפריאליזם האנגלי לא נראה כל כך קרוב. ראשוני היהודים כאן היו כידוע בני הישוב הישן האשכנזי וכידוע אזרחים של איזורים אחרים באימפריה העותומנית שכללה חלקים נכבדים מצפון אפריקה ומסופוטמיה דרום אירופה וערב. עבורם המעבר מסוריה או עירק לשאם היה כמעבר מניו-ג'רסי לפלורידה כיום, לא עניין גדול. באו גם מרומניה שהייתה אז לא מזמן תורכית וגם מאוסטרו הונגריה וכפי שאמרת גם מהאימפריה הצארית.

    הנסיון לשייך אוטומטית ציונות ישראל ואימפריאליזם אינו מוצלח במיוחד. כל ארצות ערב הנן מוצר קולוניאלי מלאכותי. גבולות לוב, הגבול הסודני מצרי, הגבול בין סיני והנגב, הגבול הסורי תורכי, הפרדת כווית מעירק, לבנון מסוריה ובחריין מאירן הנן מעשה קולוניאלי מובהק שבו אף אחד לא שאל את המקומיים ולא התייחס אליהם בכלל. כידוע לכל לאומן ערבי. הליגה הערבית היא מוצר אימפריאלי בריטי כמו הייצור המלאכותי לחלוטין הקרוי ירדן. האימפריאליזם התורכי שלט כאן יותר מארבע מאות שנים. הוא סולק ע"י בריטניה וצרפת בכח בערמה וכזב רק לפני פחות ממאה שנים. המרד הערבי הנו כמובן פיקציה. במ"ע א' שרתו הרבה יותר ערבים בצד העותומני מאשר בצד צרפת ואנגליה. ואפשר להאריך. גם יש לציין שתורכיה חוזרת ובגדול. ואירן ותורכיה פירקו את המוצר האימפריאלי הקרוי עירק וידן עוד נטויה להחזיר ולתקן את שקלקלו האימפריאליסטים האירופאים ולבנות מחדש את האימפריות שלהם..

    נחזור ליהודים.הרוטשילד שתמך בישוב בתקופה העותומנית היה נתין צרפתי ולא בדיוק מהיותר מוצלחים מצליחים ו/או פעילים במשפחה. לחלק מאנשיו היה קשר עם המערכת האימפריאלית הצרפתית

    גם אני חושב שצריך לחפש את המנהיג הפלשתיני שלהחיות ולבנות את עמו יהיה חשוב לו יותר מלהחזיר ומייד את תפארת האיסלם ולהרוג יהודים.

  3. לגולדבט משה,
    ראשית אני שמח שאתה אומר ש"או אנחנו או הם" זה שדה מוקשים ושנכנסתי אליו. זו הייתה הכוונה. אגב, התפיסה הזו לא מאיימת עלי קונספטואלית, היא מדכדכת מעשית, אבל אם זה אכן המצב יש לקבל אותו. אני חושב שזה לא המצב, משום שצריך לבצע קריאה מאוד ילדותית ומאומצת של העובדות, ולהתעלם מעובדות רבות אחרות כדי לקבוע שזה אכן "אנחנו או הם" (במובן הפטאליסטי – ודאי שיש בשני הצדדים כאלו החשים כך, אך רבים שבשבילם זה חזון אוטופי רחוק – כפי שרמזת גם אתה – או שכלל לא חושבים כך).

    שנית, איפה קראת פה שאיפה לפתרון מוחלט של הסכסוך המנותק מתנאי שטח, אינטרסים ומבנה הזדמנויות? פשוט אין תפישה כזו. יש תפישה של מאבק משותף משום שיש גורמים רבים בשני העמים שמבינים כי יש אינטרס משותף. המאבק הזה, הוא לכן, אינטרסנטי גם כן. אינטרס מיטיב יותר לטעמי, אבל בהחלט סביב אינטרס.

  4. תודה יריב,
    משה מתעלפ מהמעשים הברוטאלים שעשינו – במלחמות ומחוצה להן – ושההצדקה הניתנת להן היא "או אנחנו או הם".
    נדמה לי שאתה צודק שאו אנחנו או הם היא האווירה בחלקים רבים מהציבור אבל מה אם הפוליטיקאים? נראה לך שביבי, בגין וליברמן גם חושבים כך? בעצם, בגין אולי כן אבל מה עם שני האחרים ורוח הפחד וההתלהמות שהם זורעים?

    בהעדר מנהיגים שיכוונו לגישה פחות מאיימת נשאלת השאלה איך אפשר לפעול ולשנות את הפסיכולוגיה של הציבור בארץ. רעיונות?

  5. יהודים שברחו מגרמניה צ'כיה ואוסטריה לא ברחו מפוגרומים אלא ממשהיו הרבה יותר גרוע: מהנאצים שהיו משמידים אותם.

  6. הדוגמה שלך נהדרת. היה צנחן באינתיפדה הראשונה, שנקלע למצב של אנחנו או הם. רק בכאילו, כי אם באמת המחלקה שלו היתה מפעילה את כלל הכוח שבידיה – כמו שאתה שוב ושוב טוען שישראל עושה – לא היו נשארים ערבים בסמטה ההיא. כנראה שמדובר בהרג של כמאה מאתיים אנשים לא חמושים, משהו שעבור מחלקה, אפילו צנחנים, לא אמור לקחת יותר מחמש דקות.

    אבל המ"מ ההוא של החבר שלך בילף. הוא כנראה רץ לכיוון ההמון – שרצה להרוג אותו – כנראה עם אלה שלופה או מה, אבל בוודאי לא תוך כדי ירי מדויק. הוא לא ביצע בהם "אנחנו או הם", אבל הוא השתמש במה שהם חושבים עלינו. בכך המ"מ ההוא מנע מצב של "אנחנו או הם". הוא מצא דרך החוצה מהקונפליקט. יש מקום להניח שכמה מהמפגינים אושפזו בגין שברים, ושלו הדבר היה קורה היום אנשים כמוך היו גובים בקפידה עדויות בכדי שהמ"מ הזה ייתבע במדינות שנשלטות על ידי הקבוצה הרעיונית שהם משתייכים אליה, כלומר אירופה (זו תיאוריה פוסט קולוניאליסטית של החברה הטובים). אבל לא זו הנקודה.

    הנקודה היא שהמ"מ הזה, בניגוד לחברך האידיוט, דווקא כן חשב תחת לחץ. וכאן אני מתחיל להגיע לפואנטה. קצין אמור לחשוב תחת לחץ, זה בוודאי לא חדש לך. ב"אנשי פאנפילוב" פאנפילוב ממש עושה מזה עניין גדול. לחשוב, למדוד זמנים, לא לתת ללחץ הרגשי לשלוט בך.

    והנה, החבר שלך חשב שיש בסימטה ההיא מצב של "אנחנו או הם". אם הוא היה אחראי על המחלקה, כנראה שמאה ערבים היו נטבחים. כתגובת לחץ. ומה שאני חושש, הוא שההתמודדות עם לחצים רגשיים מייצרת הרבה מהאנטי ציונות, כתגובה קלה ואוטומטית, כלומר תגובת כזו, לחיצה.

  7. לעידו לם,
    תרגע. מי אמר שהנאצים לא עלו ב-33? האם לפני זה לא הייתה בכלל עליה ממערב אירופה? היסטוריה אני במקרה יודע. ואם יש פרט שלא ידעתי אני משנה את התפישה שלי לפיו ולא מנסה להתאים אותו. אכן העלייה שלאחר עליית הנאצים, לפחות מגרמניה, היא עליית "אין ברירה" בעיני.

    סמולן,
    לא ציינתי זאת, אבל המחלקה הייתה חמושה בעיקר בנשק לפיזור הפגנות. אפילו להחליף מחסניות מגומי (כמדומני היו כבר בשימוש כדורי גומי – אוודה עם החבריקו) ל"חי" כנראה לא היה להם זמן. זה אכן לחץ. החבר ה"מטומטם" שלי גיבה בהחלט את המ"מ בסיטואציה הזו. אבל הבין שהקונסטלציה הרחבה שמובילה אותו לסמטה ההיא ולסיטואציה ההיא, היא קונסטלציה של יש ברירה, והיא קונסטלציה נבזית והיא קונסטלציה שמגשימה את הנחותיה השחורות על טבע האדם הפלסטיני.

  8. למעשה, אני מוכן להתערב שהמ"מ היה עם נשק טעון חי, דרוך ונצור. העובדה שהחבר שלך גיבה את המ"מ שלו משקפת אינדוקטרנציה לקויה… ברור שהיו כמה קורבנות שחוסר נכונותו של המ"מ הזה להכיר בריבונותם גבתה, כמו גם התעקשותו להוביל את הסיטואציה ולשלוט בה. לך תדע אילו טראומות יש לפלסטינים שהשתתפו במאורע הדיכוי הברוטאלי הזה… אני מציע שתברר את פרטיו של הקצין הציוני. אין התישנות על פשעי מלחמה… וזכור שאם אתה לא עושה את זה, אתה שותף למכונת הדיכוי. הציוני, כמובן.

  9. לעידו לם,
    אני כנראה חייב לך התנצלות. זכרתי שבעלייה השלישית היה מרכיב משמעותי ל עלייה ממערב אירופה. נראה שזכרוני הטעה אותי. הורדתי את החלק הזה. אודה לכל תיקון עובדתי נוסף אם חלילה ישנן שגיאות נוספות.

    למעשה, כפי שניתן אולי להבין, עמדתי היא שעד ל-48' בגלל רצף אירועים טראגיים, רוב הזמן הייתה המשגת ה"או אנחנו או הם" מדוייקת או לפחות לא מופרכת. ככל שהתקדמו השנים, היא הפכה למכשיר פוליטי עלוב ומסוכן.

    לסמולן,
    הם היו עם תחמושת לפיזור הפגנות בקנה. היה צורך בפעולה מסויימת על מנת להיארך לסכנת חיים מיידית. ובכל מקרה העקרון החשוב – ולא הזוטות- שקרב פנים אל פנים הוא לא משל מוצלח למאבק ממושך.

  10. אגב, לצורך איוורור הדיון:
    אני חושב כמובן רק ברמה העקרונית, מבלי להגיד שום דבר על המציאות שלנו בשלב הזה. רק כדי להסכים על גבולות הדיון. בהקשר הזה עלו בראשי [כבעל פטיש לסרטי פעולה – גם לשמאלנים זה קורה] הסצנות מהסרט הקלאסי "רמבו 1 – משחק הדמים". אנחנו למעשה מזדהים שם עם גיבור שקוצר בירי אוטומטי שוטרים שלפחות בהתחלה לא רוצים להרוג את הגיבור (סילבסטר סטאלונה) אלא לעצור אותו. כמובן, מתוך הפוסט-טראומטיות שלו לאחר שהיה חייל ביחידה מובחרת בוויטנאם ועבר עינויים אנו מבינים כי הוא חווה את המצוד אחריו במונחים קשים הרבה יותר. יחס ברוטאלי מתורגם לסכנת חיים.

    אינסטינקט ההישרדות שלו פועל פעולת יתר וכמעט מסכן את חייו (למעשה אם התסריט לא היה נכתב לשוק האמריקאי הוא כבר היה מת. בכל זאת, קצת ריאליזם). והנה הדמגה, ברמה העקרונית כמובן, כיצד המשגה של אני או הם יכולה להפוך לפארנויה מסוכנת.

    אבל חשוב מזה, מעניין היחס השיפוטי-ערכי שאנו מפתחים אליו. בתור ילדים וצעירים אנחנו בדרך כלל סולחים לו או כלל לא מתעסקים במוסר. בסך הכל זה סרט מענג בצורה פרברטית כלשהי. אבל אם הוא היה קצת פחות פופולר אקשיין וקצת יותר סרט מלחמתי רציני בסגנונו [ויש לסרט נסיונות קלושים להיות כזה], היינו נדרשים לעניין המוסר. אז היינו מפתחים בוודאי עמדה שהולכת פחות או יותר כך: הרמבו הזה קצת דפוק בשכל. הוא למעשה מסוכן לציבור מתוך מצוקתו הנפשית וחוסר שיקול הדעת שלו וזקוק לטיפול ותמיכה. הוא אולי לא חלאה, אחרי הכל ניתן להבין את הפוסט-טראומה הקשה, אבל זה לא מקובל לחלוטין לפטור אותו מאחריות למעשיו לאחר שישוקם.

    כל ההקדמה הזו, רק כדי לטעון שבוואריאציה מאוד אחרת, העמדה הזו מתאימה גם לעמים פוסט-טראומתיים: אתה יכול להבין מאיזה מקום הם פעלו, איזה "משקפיים" היו עליהם בזמן שראו את העולם בצבעים שראו, אבל אתה לא יכול להצדיק את זה מוסרית מזמן הווה. אתה יכול, לא לשפוט אותם מוסרית באופן שמתיימר לנהוג אחרת לו היית במצבם. אבל אתה כן יכול לטעון שעוולה נעשתה, שצריך להכיר בה ולא להשכיח או להדחיק או להכחיש אותה.

  11. הסרט הראשון מבוסס על ספר בשם "משחק הדמים" שנכתב על ידי פרופסור לספרות אנגלית בתחילת שנות השבעים. אתה יכול לראות אותו, לדעתי, כביטוי לפנטזיה של תרבות הנגד: נטען שהלוחמים בויטנאם הם למעשה שכבות מוחלשות. הפנטזיה היא, אם כן, שהמוחלש המיומן ימצא את עצמו – בכח נסיבות כלשהן – במצב שיעורר את המודעות שלו, ויביא אותו לבצע את מה שצריך, כלומר להרוג באנשי הממסד (מוחלשים כמוהו, אבל פחות מודעים). הסרטים האחרים, למרבית הפלא, הם בערך בכיוון ההפוך… מתברר שאמריקה היא ההכי טוב, בכל זאת.

    לענייננו, יש אמנם דוגמה ומשל שאתה הבאת, אבל אני מתעקש לחשוב מדוע בעצם אתה חושב שהוא מבטא לחימה חסרת פשרות, כשמדובר בסך הכל בבלוף שהפחיד פלסטינים שרצו להרוג אבל לא לקבל מכות.

    אתה חושב ככה כי זו הפרשנות שקיבלת מהחבר, בסדר. אבל למה הוא חושב כך ? הוא חושב כך כי יש לו בעיה מסוימת של תפקוד תחת לחץ (לא אשמתו – בשביל זה היה לו שם קצין) שגורמת לו להחליף איום אמיתי במדומין. צנחן אמור להיות מסוגל להחליף מחסנית ולהבריג את הדבר הזה מקצה הרובה שלו, אה, בעשר עשרים שניות. ובינתיים, גם כדורי הגומי הם לא לגמרי לא קטלניים.

    כך שביססנו שתי נקודות: האחת היא שהחבר שלך לא מבין ולא מפנים איזה כח הרג יש לו בידים. אני לא מדבר באופן מופשט: סביר מאד שלא עלה בדעתו להחליף מחסנית ולהרוג אנשים שהוא היה משוכנע לגמרי שהולכים להרוג אותו, במקלותיהם ובאבנים שהחזיקו. החלפת המחסנית והלחיצה על ההדק נדמו לו, מן הסתם, כנאציזם. הנה לך בעיה מדומיינת של השמאל הקיצוני. הוא צריך נאצי מולו כדי שיתיר לעצמו להלחם. הבעיה המדומיינת השניה, כאמור, היא חוסר ההבנה של הסיטואציה אפילו במבט לאחור: החבר שלך לא היה מסוגל להכיר בכך שבמצב הזה – אפילו במצב הזה – המחלקה או הכיתה או הצוות שלו היו ביתרון ברור, אם ורק אם יעבדו בקור רוח. הוא מחויב לראות את עצמו כקורבן, וזה הדבר היחיד שמצדיק מבחינתו הפעלה מאד מבוקרת של אלימות, שנתפסת על ידו כלחימה חסרת מעצורים וגבולות. זו בעיה בתפיסה של מציאות, וטוב שאתה מביא דוגמאות כאלו. לצורך העניין, לא משנה כמה קשוח והחלטי החבר שלך נראה לך.

  12. אויש סמולן,
    מה נעשה בלעדיך. מורי בפניך את הכובע על הניתוח של רמבו ושות'. באמת התרשמתי ולא ידעתי. זה סרט שגדלתי עליו.

    לגבי העניין עם ההמון הזועם. מה הקשקוש הזה? הייתה שם סכנת חיים. היו יריות של כדורי גומי, אבל אפקט ההסתערות מנע מהם את הצורך לבחון האם היכולת לרסס עולה על היכולת של ההמון לרוץ ולספוג קצת כאב. זה אומנם מבחן אמפירי כמו ש"סמולנים" אוהבים, אבל לא הייתי רוצה להתנסות בו. זה אכן מלחיץ. אולי "סמולנים" קורצו מחומר אחר אבל תשמע, זה פחד וזה אינסטינקטים חייתיים וזה כל הג'אז הזה של לשחרר רסן.
    אם זה בהסתערות או בירי אוטומט של כדורי גומי\חי מאחורי הג'יפ זה כבר פחות משנה, לא זה האישיו.זה מצב בו לא יורים בבודדת. זה מצב, עם זאת, מאוד מסויים ונסיבתי. אסור שהוא יהיה מטאפורה לסכסוך ממושך.

  13. האמירה שלך היא, בגדול, שבאמת מדובר במצב מלחיץ אקסמפלרי – לדעתך. וזה בדיוק מה שכתבתי – יש כאן נטיה להלחץ. ומילא במצבים שבהם באמת מנסים להרוג אותך (אותה קבוצת פלסטינים), אבל השימוש במטאפורה הזו וההתמסרות לניתוח הרגשי ולחיץ שלה, גם כשאתה במרחק של שנים וליד נקלדת ידידותית לגמרי, מצביע על בעיה מסוימת, על מניפולציה רגשית שאתה (אתם) כנראה קצת נוטים לה. שים לב, שוב, שאנחנו כנראה לא באמת מתווכחים.

  14. סצולן,
    א מניפולציה כי אם הבנה. מצב של אנחנו או הם, מצב מסכן חיים, דור הסרת כפפות. לא ניתן להתייחס לסכסוך של עשרות שנים לפי הפרדיגמה הזאת (אני יודע, זה שימוש מאוד חופשי במונח פאריגמה).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s