מבחן הילד משדרות

מבחן הילד משדרות הוא מאוד פשוט: אם לארגוני זכויות האדם אין מה להציע לילד משדרות הסובל מפחד הקסאמים חוץ מאשר גינוי הצהרתי של הירי, אין להם מה לחפש בלב שלו ושל משפחתו. אין להם גם סיכוי להתקרב להמוני ישראל ולהיות גורם משפיע. זה לא רק כשל הסברתי, זה כשל מוסרי. המענה למצוקות אלו אסור לו להיות רשיון להרוג בעזה ללא הבחנה, אבל הוא חייב להיות מחוץ למגרש של המוסר התאורטי והאידיאי.

גלי השנאה והבוז לקהילת זכויות האדם בישראל, ובמיוחד קמפיין ההשתקה המקארת'יסטי האחרון של ארגון מזרם הציונית הקריקטורית, מחייבים תגובה שונה. לא הסתגרות ב"צדקת הדרך" (איזה ביטוי איום) והזדעזעות מכמה אנחנו צודקים ו"העם" טועה; היא מחייבת חשבון נפש כנה. אנשי "אם תרצו" ניצחו, במובן הזה שהם המחישו לנו באופן הברור ביותר שאנחנו, ארגוני הזכויות, מחוץ לגדר. לא יעזור פה בג"צ או כל כלי אליטיסטי אחר. אין דרך לחמוק מתקשורת עם העם בגובה העיניים; מפתיחות לביקורת עניינית ולדיאלוג.

תקשורת עם שכבות נרחבות בעם דורשת הבנה של מצוקותיהן: טיפול בוער במצוקות כלכליות-חברתיות (כיוון זה אכן מתפתח לאחרונה בקרב ארגוני זכויות האדם); סובלנות והכרת תתי-התרבויות והזהויות השונות בפסיפס הישראלי (גם לכך מתפתח מענה לא רע); יחס לא מזלזל בפחדים הקמאיים של העם  – פה הציון שלנו הוא אפס.

אין פחד גדול יותר בישראל מאשר פחד ההשמדה, הטרור והמצור שאנו שרויים בו מול מדינות עוינות. ומה התגובה של מחנה זכויות האדם לכך: היא נעה מהתעלמות לביטול או מיזעור התחושה הזו. "זה איום מדומיין", "זו פרנויה", "זה תסביך פוסט-שואתי", "זאת סתם הפחדה", "הביטחון זה הדבר היחיד שנמצא בשיח הישראלי". בשיח אולי כן, אבל לא בחייו של הילד משדרות או של הדודה מירושלים שנסעה באוטובוסים בשנת 2001.

מי שמבין מעט בפסיכולוגיה, יודע שהדבר הטיפשי ביותר לעשות מול אדם דואג הוא לבטל את מושא הדאגה שלו כדמיוני או כתסביך פסיכולוגי בלבד. כי מה עשינו? אומר לו ישראל ישראלי: לא רק שיש לנו איום ביטחוני חמור, ושהממשלה לא מתייחסת אליו מספיק ולא פותרת אותו, יש עוד ארגונים בישראל שמנסים להפוך את האיום הזה לעוד יותר מוזנח ומטוטא מתחת לשטיח. והוא לא לגמרי טועה.

הביטחון עבור ארגוני זכויות האדם הוא מחוץ לתחום – זה שייך למערכת הביטחון. אבל ביטחון הוא נושא קיומי, חשוב מכדי להשאיר אותו לידיו של אהוד ברק במגדל השן. ללא תחושת ביטחון "המנהיג החזק" יכול לחדור ללבבות בקלות. אזרחים מפוחדים נאטמים לזכויותיו של האחר. מהבחינה הזאת "אם תרצו" היא בסך הכל המוגלה שיוצאת לאחר שהעור נפצע בפצעי הטרור ואובדן הסולידריות והערכים. אין לה שום קיום עצמאי, שום דבר שמתקיים ללא אויב.

נכון, ארגוני זכויות האדם מחו על תת-התיקצוב של מיגון שדרות. אבל זה בכלל לא מספיק ובכלל לא מרכזי בשיח שלהם. מה שדרוש לנו הוא מודל משולב יותר: גופים של אנשי ביטחון במיל ואנשי זכויות אדם; גופים שיכולים להציע פתרונות בטחוניים שאינם בגדר הכוחנות האוטומטית, שממזערים פגיעה בזכויות אדם ושמוחים על הזלזול הבטחוני המתמשך שהיה נחלתם של אזורים פריפריאליים כמו קריית שמונה, גילה ושדרות. גופים שיכולים להציע חלופות מדיניות: למנוע את הסיבות לתוקפנות הפלסטינית ולמזער הסיכוי לצעדים לחמתיים, או אם למצער התדרדרנו לאלימות, למנוע את הגישה שלוחת הרסן ללא הגיון צבאי מובהק בלחימה. יש הרבה פתרונות יצירתיים בין קונספציית "דאחייה" (הרובע השיעי ששיטחנו בלבנון), לקונספציית "נלקק להנייה". ובמילים אחרות: ארגוני הזכויות צריכים להכריע בין צדק טהרני, תיאורטי והצהרתי בלבד לבין השפעה מעשית.

גילוי נאות: הכותב עובד בהסברה עם ארגוני זכויות אדם נשואי המתקפה של "אם תרצו".

פורסם לראשונה ב"העוקץ"

 

20 מחשבות על “מבחן הילד משדרות

  1. מה שדופק את אירגוני זכויות האדם זה העובדה שהם לא דורשים כלום מהפלסטינאים מה שיוצר אסימטריה במשוואה.

  2. השמור לימין הכלכלי והפוליטי.הימין הכלכלי והפוליטי משאיר את מסות ההמונים בעליבותם הכלכלית -חברתית .עליבות המאפשרת צמיחה של לאומנות היסטרית הניזונה מהאיומים האמיתיים (במקרה של שדרות ודומיה ) ומהאיומים הדמיוניים של אירן וכד'.הימין הכלכלי והמדיני יודע לשחק יפה ברגשות העמוקים של הפחדים האמיתיים והמדומיינים ולהעצים אותם.אין לו לימין הכלכלי והפוליטי מה למכור (תוכנית מדינית חברתית-כלכלית) למסות ההמונים ולאנשי שדרות ודומיה אלא את הפחד.בדיוק כפי שמסבירה הסדרה המצויינת הזו.

    http://video.google.com/videoplay?docid=2798679275960015727#

    http://video.google.com/videoplay?docid=2798679275960015727#docid=4602171665328041876

    http://video.google.com/videoplay?docid=2798679275960015727#docid=2081592330319789254

  3. המאמר פורסם גם ב'העוקץ', כפי שציינת. מדוע לא התייחסת שם לתגובות של מבקריך? התגובה של אורלי נוי, איתה אני מזדהה לחלוטין, דורשת דיון רציני. למרות חילוקי הדעות, נראה לי כי מטרתינו משותפת.

  4. כפי שציינתי למעלה,השלטון ציני ביותר בגישתו לילד השדרתי.(וגם לילדים נוספים במקומות אחרים ) השלטון משתמש בילד השדרתי למטרותיו,ולאחר מיכן עוזב אותו לאנחות.עד הפעם הבאה בו השלטון נזקק לאותו הילד כדי לקדם את מטרותיו.אני חבר פעיל בקבוצה (שהיא חלק מאחד אירגוני זכויות האדם ) העובדת עם אנשי שדרות כבר כמה שנים,ואני נוכח בניצול הציני השלטוני הזה פעם אחר פעם.כתבתי בעבר תגובות היוצאות נגד הציניות השלטונית הזו.

    "ח"כ חרמש: מנכ"ל משרד ראש הממשלה מונע מיגון ישובים 04.07.06 ראשי ישובים באזור עוטף עזה נפגשו עם חבר הכנסת שי חרמש (קדימה) והציגו בפניו שורת בעיות הקשורות במיגון ישוביהם נגד הקאסמים. חרמש מתח ביקורת על מנכ"ל משרד ראש הממשלה, רענן דינור, שלטענתו, מסרב לאשר תוכנית מיגון כוללת לישובי עוטף עזה בטענה כי "הפרויקט יסבך את המדינה ב300 מיליון שקלים".

    ""הפרויקט "יסבך" את המדינה ב300 מיליון שקלים".

    ובעקבות הציניות הזו של אחד מראשי השלטון:

    http://www.inn.co.il/News/News.aspx/152212

    פרס: קסאמים שמאסמים…
    השר שמעון פרס לא מתרגש מירי הקסאמים על שדרות "קסאמים שמאסאמים", אמר ותהה מדוע כולם מתרגשים. שדרות סוגרת את עצמה במחאה על הירי.

    והציניות הזו:

    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/788342.html?more=1

    בג"ץ למדינה: לנמק מדוע לא יושלם מיגון של כיתות הלימוד

    בתוך כך, בג"ץ הורה למדינה לנמק תוך שבועיים מדוע לא יושלם מיגון מלא של מוסדות החינוך בשדרות וביישובי "עוטף עזה" בתוך זמן קצר. הרכב השופטים, בראשות נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, לא קיבל את הסברי פיקוד העורף, כי מערכת ההתרעה מספקת זמן מספיק לפינוי התלמידים מהמרחבים הלא מוגנים בבתי הספר אל המרחבים המוגנים.

    בתשובת המדינה לעתירות נאמר כי החלטת הממשלה בדבר מיגון מוסדות לימוד ביישובי "עוטף עזה" מתבססת על שימוש ב"מרחבים מוגנים", שיאפשרו לכל תלמיד להגיע לאזור ממוגן ברגע שנשמעת התרעה על ירי רקטות קסאם. לפי התשובה, ימוגנו רק כיתות האם במוסדות הלימוד, ואילו חדרי המעבדה, כיתות מחשבים ומרחבים נוספים לא ימוגנו. לטענת הפרקליטות, מערכת ההתרעה מספקת זמן התרעה של 20 שניות, ובבדיקות שנערכו נמצא כי הילדים יכולים לעבור למרחבים המוגנים תוך 15 שניות.

    כתבתי את זה:

    http://www.haaretz.co.il/captain/objects/ResponseDetails.jhtml?resNo=1540958&itemno=788342&cont=2

    כותרת התגובה: אשקלון שמשקלון,20-15 שניות.באמת עמדו עם סטופר ומדדו?
    שני דברים הורגים את הציבור החלש בארץ,המשלם ברובו את המחיר. 1.אי הדברות מדינית,כדי להשיג רגיעה. מי מתפוצץ בשווקים,באוטובוסים,ובמקומות הומי האדם?מי מופצץ בעיירות הספר?העשירון העליון? אלופי צה"ל? ראש הממשלה? שר הבטחון?השרים? הח"כים? 2.המדיניות הקלקלית. איך בדקו את השניות?מה,באמת עמדו עם סטופר ביד?רולטה רוסית, בחיי הילדים של משלמי המיסים? מעניין אם הילדים האלה כשיגדלו ויהיו חיילים ,בהנחה שהם ישרדו את הקסמים,(אחלה ילדים אצנים יש בשדרות)יגנו על המדינה שלא הגנה עליהם.

    את זה:

    http://www.haaretz.com/captain/objects/ResponseDetails.jhtml?resNo=1538546&itemno=787973&cont=2

    ואת זה:

    http://www.haaretz.co.il/captain/objects/ResponseDetails.jhtml?resNo=1554543&itemno=789673&cont=2

    אדוני,אלה לא ארגוני זכויות האדם שאינם עומדים במבחן הילד משדרות,אלא המדיניות של ממשלות ישראל לדורותן שאינה עומדת באותו המבחן.מהבחינה המדינית,החברתית והכלכלית.

  5. לאזרח,
    תודה על התגובה.
    אני מסכים לחלוטין שארגוני זכויות האדם עושים יחסית לאמצעייהם הרבה יותר מהממשלה למען שדרות. הביקורת היא במישור ההסברתי יותר מאשר במישור של המעשים בפועל. דווקא משום שהם עושים הרבה עליהם למקד גם תשומת לב הסברתית לנושא הזה.

    מעבר לכך, רווחתם של תושבי שדרות וענייני המיגון שלהם הוא לא בדיוק הנושא פה. מיגון משפר במעט תחושת ביטחון אך הוא לא תחליף לירי הטילים. בתחום הזה מיעטו ארגוני זכויות האדם לספק חלופות מדיניות מעשיות, ריאל-פוליטיות, שיאפשרו רדיפת היעד הזה. ועו יותר משמיעטו לספק חלופות, מיעטו להנגיש חלופות אלו לציבור הרחב.

  6. לדרור בל"ד. אני מאמין שחלופות המדיניות ככלי, כפי שהצעתי, לא הובנו על ידי אורלי כראוי. חלופות מדיניות יכולות להיות גם הצעות למניעת התדרדרות להתלקחות ולא רק איך לרמוס את הפלסטינים יותר ברכות. בסגנון הכיבוש הנאור.

    ברור לי לחלוטין שהמצור על עזה החלה עוד לפני עליית החמאס וחטיפת שליט ושתחת תנאים איומים כאלו האלימות היא הרקטית תזכה לתמיכה נרחבת. קשה גם להלין על כך. המצב בעזה מזעזע. ודאי שצריך לחשוף את זה לציבור הישראלי. אך ללא דאגה, במקביל, לשלומו ובטחונו, יהיה קשה להיתקל אלא באטימות.

  7. להיעדר תוכנית מדינית -חברתית וכלכלית ממשית לשיפור שדרות ושאר מקומות ביישובי הספר.מסכים איתך שעל ארגוני זכויות האדם למקד גם תשומת לב הסברתית לנושאים שכתבת עליהם ,ואני חושב שישנה התעוררות בכיוון הזה שאתה מדבר עליו.בגלל היות הארגונים שאתה מדבר עליהם קטנים וחלשים כלכלית ביחס למי שעומד מולם,אין להם חשיפה באמצעי התקשורת הממסדיים של המיין סטרים ,(במיוחד אלה הנשלטים ע"י בעלי העניין ) ולכן אין באפשרות אותם הארגונים להעביר את המסר של החלופות המדיניות ,הריאל-פוליטיות שהם מאמינים בהן.ראה דוגמת רלף ניידר במהלך הבחירות של 2004 .

    http://yes.walla.co.il/?w=2/7802/1359561

    ראה מדקה 82 ומעלה איך לא נותנים לרלף ניידר אפילו לשבת בתוך הקהל הצופה בעימות בין שני המועמדים.

  8. בליכוד מגיבים הערב (יום ד') בחריפות לדברים שאמרה מוקדם יותר יו"ר האופוזיציה, ציפי לבני, נגד ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בדיון שנערך תחת הכותרת "ישראל תחת הנהגת נתניהו – לאן?" בהודעה שפרסם הליכוד, הביעו צער על כך שלבני אינה "נוהגת בממלכתיות" כפי שעשה נתניהו כשהיה יו"ר האופוזיציה: "לבני מביעה צער על הדה-לגיטימציה לישראל שמובילים אויבי המדינה, ובאותה נשימה מאשימה את ראש הממשלה נתניהו בדה-לגיטימציה זאת"
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3857495,00.html

    אתה טוען כי אתה עוסק בהסברה, וכי עבדת כיועץ חיצוני לקרן לישראל חדשה. מבלי להכנס לעיסוקייך הפרטיים, שאינם כמובן מענייני, אני תוהה אם אי פעם שאלת את עצמך מיהו קהל היעד, מהם מאפייניו, ומול איזה מערכת הסברתית המפיצה עמדה הפוכה לשלך אתה עומד.

    התעלומה היחידה בעניינו של נתניהו היא האם הוא עצמו מאמין להבלים אותם הוא מפיץ, או שמא הוא חלק אינטגרלי משלטון אימים אשר כוונותיו מתוכננות בקפידה. קריאה שוטפת באתר העוקץ ובמאמריהם של ספורטא ודהאן תלמד אותך כי מדיניות ישראל – בו שולט הקו הנאו שמרני – מתוכננת כך שאזרחי ישראל לא מתעניינים ולא רוצים להתעניין במצב הפוליטי. הם חושבים שהם מתעניינים, הם מדברים על פוליטיקה ללא הרף, אך למעשה אינם יודעים דבר. ישנם גם כאלה שלא יכולים לדעת. אלו הם אותם קשי יום אשר דאגות הפרנסה בלבד הן אלה המטרידות אותם. גם להם לא תוכל להסביר כי את ירי הקסאמים, את הפיגועים, את המלחמות המיותרות יזמו בכוונת מכוון ממשלות ישראל, והיא גם האחראית היחידה לדם שנשפך.

    לדעתי אורלי נוי הבינה אותך יותר טוב ממה שאתה הבנת את עצמך. היא עצמה עוסקת, בין שאר עיסוקיה, בהסברה. כיו"ר "עיר עמים" היא מארגנת סיורים במז' י-ם, על מנת להסביר. על מידת הבנתה ראה למשל תגובותיה למאמרה של יעל בן יפת – נקמת מעתוק
    http://kedma.co.il/index.php?id=2798#245334

    במבוא לקובץ המאמרים "יודעים ושותקים: מנגנוני השתקה והכחשה בחברה הישאלית" (ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2006) כותבות העורכות חנה הרצוג וכנרת להד: "אחת הטענות הידועות של פוקו גורסת כי השיח אמנם מייצר כח ומשנע אותו, אך בה בעת הוא חותר תחתיו, חושף את נקודת התורפה שלו ומאפשר את חסימתו (פוקו – תולדות המיניות, כרך ראשון, הקיבוץ המאוחד, 1996, עמ' 69-70). חלק ניכר מן הכותבים מציעים דרכים להתמודד עם קונפליקט זה. (עמ' 20) .המשותף לרוב הכותבים הוא תביעה לפוליטיזציה – במובן הרחב של המושג – בשדות השיח השונים. "אין בנמצא שדה החף מהשפעה מוסרית ופוליטית", טוען שנהב ומציע דרכים לחציית הקווים המסורתיים המפרידים בין שדה הפעולה המדעי לזה הפוליטי. דה-פוליטיזציה הוא גורם משתיק, לכן רק פוליטיזציה משמעותית עשויה לגרום לנושא לתפוס מקום מרכזי בדיון הציבורי, תוך הדגשת משמעויותיו הפוליטיות והכלכליות. רק כך אפשר להעתיקו מהשוליים אל המרכז. (שם, שם)
    "חשוב לא פחות להבין את המנגנונים המגוונים של השתיקה וההשתקה. עצם חשיפתם של אלה פותחת צוהר לראייה שונה ודיבור אחר, שאולי יסללו דרך גם לפעולה ועשייה". (שם, שם)

    בתגובתי ל"בעזה ובשדרות ילדים רוצים לחיות" | איתן קלינסקי http://hagada.org.il/hagada/html/modules.php?name=News&file=article&sid=7197

    ציטטתי את חנין זועבי: בל"ד טוענת שלא מספיק להזכיר את השם של הפשע, אלא צריך להזכיר את הפושעים. אין פוליטיקה שמזהה רק את הפשעים, אלא צריך לזהות את הפושעים. קל להגיד 'יש הרג, יש פשעי מלחמה', יותר קשה להגיד מי ביצע את הפשעים הללו". מתוך: בשביל בל"ד, ברכה וחנין יותר מדי ציונים (וואלה)
    http://news.walla.co.il/?w=//1430528

    אפנה אותך למאמרו של סיני פתר – "לא לרוץ להחרים" (העוקץ). http://haokets.org/default.asp?PageID=10&ItemID=4410
    טענתי שם כי תם זמנם של הציונים להבין כי טעו. הפלסטינים סבלו די והותר וחוצפה מצדך לדרוש מהם לסבול עוד עד שתגמור להסביר את הסבריך ועד שהציבור ישתכנע שאתה צודק. ההסברה עברה זה מכבר – הודות למסקנה כי בתוך ישראל אין עוד סיכוי להסביר לציונים – אל המישור הבינ"ל. לא מדובר רק מאנשים מסוגו של עידו לם, אלא כל הציבור הציוני לקה בעוורון ואינו מסוגל עוד להבחין בין יום ובין לילה (ראה למשל: גלי וינשטיין, ד"ר לפיסיקה, "שבוע האפרטהייד הישראלי: הרס הסיכוי לשלום)" http://notes.co.il/gali/65551.asp
    כדאי מאד מאד לכל העוסקים בהסברה לראות שוב ושוב (כדי להאמין למראה עיניהם) את סרטו של – "מליון קליעים באוקטובר" http://www.kedma.co.il/index.php?id=2189
    על מנת להבין עם מי ועם מה הם מתעסקים. טוב יעשו שאר מסבירי ישראל אם יאמצו בחום את קריאתו של ניב גורדון ויסבירו גם הם כי הדרך היחידה (היחידה! אין אחרת!) להחזרת חיי תושבי שדרות למסלולם היא להצטרף לגורמים אותם כינית "שוללי הלגיטימיות של מדינת ישראל".
    http://apartheidweek.org/
    ג'מאל זחאלקה כבר הצטרף להסברה, מה איתך?

  9. שלום יריב, ברור שכוונותיך מצוינות, אבל אתה מוכר לנו חזון רומנטי של ייבוש האוקיינוס בכפית.
    אתה יודע מה, יש אפילו פגם מוסרי בהתמקדות בשיח עם הפחדים של הציבור, אם זה בא על חשבון, כלומר, אם זה גורם לך לוותר על, מיצוי האמצעים הלא-אלימים שעומדים לרשותך כאזרח ישראלי, להתערב התערבות כירורגית דחופה ולנסות למגר את מעשי הנבלה הנעשים בשמנו.

    בעוולות אקרשטיין בדימונה חייבים להיאבק, וגם חייבים להכריז, כמו בצלם, שירי קסאם הוא מעשה טרור במקרים רבים.
    אבל המחשבה שזה יעביר לצידך את המוני העם בענייני הכיבוש איננה מבוססת במיוחד, וכל יום שעובר מפריך אותה יותר.

    מן הראוי, וגם עקבי, להפריד בין עשייה חברתית-כלכלית ראויה *כשלעצמה* ("כח לעובדים" וכו), להצרעה מאסיבית, מוסדית של ישראל, באמצעות חרם, עיצומים ומניעת השקעות.
    האפרטהייד והגזענות לא יסתיימו בלי גביית מחיר כלכלי-משפטי-ציבורי ממקבלי ההחלטות שלנו (מתביעות בחו"ל דרך החרמת מוצרים ועד ביטול מופעים כמו זה של סנטנה). זו גביית מחיר שצריכה להתמקד במדינת תל-אביב (שכותב שורות אלה שייך לשבט שלה), שחיה לה בכיף עם הכיבוש ועם הסטטוס הנוכחי של ישראל כמדינה בחזית "המלחמה בטרור", ואפילו *מרוויחה* מזה הון עתק (נגיד שאתה מהנדס באלביט).

    כן, גם חלשים יותר ייפגעו מההצרעה, אבל עניי עזה הם עניי עירנו והם הכי עניים בעיר. ואם השבט שלנו היה באמת חותר לסיום הכיבוש, אפשר היה לשכנע אוכלוסיות חלשות יותר ("שדרות").

  10. שכחת לציין כמה יפה מתפרנסת גברת נוי מהעבודת שקר כלשהוא שלה בעמותת העמים ולא בכדי חלאה מתרפסת שכמוך.

  11. "אני תומכת בכל מה שידרוש מישראל להתנהג בצורה דמוקרטית ומתוקנת. זו אולי יציאה מן השורה, אז מה? כל מה שאנחנו עושים אנחנו חוטפים", אומרת פלד-אלחנן, "במיוחד עכשיו כשיש בארץ ציד מכשפות". לדבריה, דעת הקהל האירופאית, במיוחד אחרי "עופרת יצוקה" בשלה למהלך של סנקציות על ישראל.
    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1153748.html

  12. לא שאלת את עצמך פעם איך זה לחיות מבלי לשנוא מכל הלב? כדאי לך לנסות.*

    * לא ממליץ לך לעשות זאת ליותר מדקה ברצף, ממש כשם שלא הייתי ממליץ לך לעצור נשימתך ליותר מדקה.

  13. זו רשימת עורכי "מגזין הכיבוש", שעופר לדבריו בין עורכיו:
    Ofra Ben-Artzi
    Sam Blatt
    Daniel Breslau
    Victoria Buch
    Ilana Druker
    Ruth Fleishman
    Roni Hammermann
    Dorit Hershkovitz
    Rachel Hertz
    Edna Kadman
    Jacob Katriel
    Adam Keller
    Ofer Neiman
    David Nir
    Eddie Saar
    Rama Yacobi
    Beate Zilversmidt
    ובכן, מתוך 17 שמות, 4 עבריים, 13 אשכנזים. ואני מוכן להמר גם על מוצאם של בעלי השמות העבריים.
    מש"ל

  14. לאזרח ולעופר.
    מי יודע, יכול להיות שאתם צודקים ואני טועה. ההבדל בינינו שאני מנסה ליצור נראטיב פוליטי שלא יתעלם מאף עובדה. שלא יברח לתיאוריות קונספירציה קשקשה לו להסביר, למשל, את הדינמיקה של ירי הקסאמים המתגברת לעיתים ללא סינכרון ברור עם פעולות הצד הישראלי.

    הסבר ריאליסטי יותר: לירי הקסאמים שלל מוטיבציות, שהדיכוי והמצור הן חלק ניכר מהן. הדיכוי והמצור גם מאפשרים אקלים פוליטי להמשך הפנטזיות הקיצוניות, אך יש גם מוטיבציות פנים-פלסטיניות פוליטיות וכן מוטיבציות אידיאולוגיות אוטונומיות לדיכוי הישראלי, לא-תגובתיות אליו (גם אם בשורש הדברים הדיכוי סייע רבות לשגשוג תת-התרבות הפונדמנטליסטית הזו באזורינו, כבר יש לה חיים משלה). לפיכך, הביטחון הוא נושא שלא ניתן לעשות לא רדוקציה ל-ביטול הדיכוי והמצור, כפתרון הבטחוני האולטימטיבי. רדוקציה כזו אף מסוכנת – אם תתממש היא תוכח כלא נכונה, כי הירי ימשך, והציבור יתאכזב עוד יותר מאג'נדת זכויות האדם. זו סכנה אדירה שלא ברור לי איך אינכם מכירים בה?

    אגב, אני בעד סנקציות דיפלומטיות על ישראל, נגד סנקציות כלכליות וחרם כולל שיפגעו בציבור הישראלי הרחב (כולל במיעוט הפלסטיני) כעונש קולקטיווי. בעד החרמת מוצרים מהתנחלויות. ברור שהפלסטינים לא יכולים לחכות להתפכחותינו.

  15. כותב יריב מוהר: "ההבדל בינינו שאני מנסה ליצור נראטיב פוליטי שלא יתעלם מאף עובדה".
    –הנה נסיונו של עופר: "סוף סוף מפחדים מהשמאל (YNET)
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3855842,00.html
    מול נסיונו של מוהר:
    "אין דרך לחמוק מתקשורת עם העם בגובה העיניים; מפתיחות לביקורת עניינית ולדיאלוג".

    ממשיך מוהר את דרכו של נתניהו: "שלא יברח לתיאוריות קונספירציה שקשה לו להסביר, למשל, את הדינמיקה של ירי הקסאמים המתגברת לעיתים ללא סינכרון ברור עם פעולות הצד הישראלי".

    אם תיאוריות הקונספירציה, לדידו של מוהר, דומות במהותן לאותה דוגמה שהביא, הרי ההסבר הוא פשוט בתכלית. מוהר טוען, וחוזר וטוען, ואף מתפלא על המגיבים כי אינם מכירים בסכנה האדירה, שירי הקסאמים אינו רק תגובה על פעולות הזרוע הצבאית הציונית. ירי הקסאם הוא תגובה על פעולות הזרוע המדינית של התנועה הציונית, לא על זו הצבאית. מניעים פוליטיים נוספים כמובן אינם חסרים, ותמוה כי מוהר סבור כי נעלמו מעיני המגיבים. סברה רווחת היא כי את ההתגרויות האחרונות לפני הטבח בעזה יזמה הזרוע המדינית של החמאס, לא זו הצבאית, כשצפתה אחת לאחת את רצף ההתרחשויות, החל מהטבח עצמו (בעל הבית השתגע? ישתגע בוודאי גם שנית ושלישית עד שייעצר ע"י חרם בינ"ל ועד שראשיו יעצרו בהאג) ועד לתהליך הדה לגיטימציה שיבוא בעקבותיו. חמאס חווה בעצמו תהליך דה-לגיטימציה מצד ה"מדינות הנאורות" ומצד המנהיג "הנאור" ג. בוש, וסבר כי דבר זה ראוי גם לישראל. לצורך כך יש צורך להקריב 1415 מתושבי עזה.

    חודשיים לפני הטבח בעזה הסתובבה שמועה עקשנית, שהדאיגה מאד את הזרוע הבטחונית של התנועה הציונית, כי חמאס מארגן תהלוכת המונים אל עבר מחסום ארז, במטרה לפרוץ את המחסום. מסיבות השמורות לו למסביריו בתקשורת, בחר לבסוף לא לבצע את המהלך הנ"ל. מי שתקף אותו על כך לא היו אנשי הזרוע הבטחונית (אלה נשמו לרווחה) אלא דווקא ארגוני זכויות האדם אשר צפו גם הם את העתיד להתרחש.

    קובע בנחרצות יריב מוהר:
    "יחס לא מזלזל בפחדים הקמאיים של העם – פה הציון שלנו הוא אפס.
    אין פחד גדול יותר בישראל מאשר פחד ההשמדה, הטרור והמצור שאנו שרויים בו מול מדינות עוינות. ומה התגובה של מחנה זכויות האדם לכך: היא נעה מהתעלמות לביטול או מיזעור התחושה הזו. "זה איום מדומיין", "זו פרנויה", "זה תסביך פוסט-שואתי", "זאת סתם הפחדה", "הביטחון זה הדבר היחיד שנמצא בשיח הישראלי". בשיח אולי כן, אבל לא בחייו של הילד משדרות".

    התעלמות? ביטול או מזעור התחושה? אלו טיעונים הנשמעים השכם וערב דווקא מצידם של נתניהו, ישראל הראל, ליברמן ושאר אנשים עימהם אין הכותב מעוניין להכלל ברשימה אחת. ואם כוונותיהם הזדוניות של הראשונים ברורה, מהי כוונתו של מוהר? האם הוא מקנא?
    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1154064.html

    אך כמו מוהר, גם ברדלי בורסטון טועה . רק אלה המכונים בפי הכותב "שונאי ישראל" חשים את הטרגדיה הטמונה בפוטנציאל העצום של אנושיות היורד לטמיון כאן. לשונאים אין שום תחושה של בגידה, הרי אינם בוגדים. תהליך הדה לגיטימציה של ישראל הוא המסקנה המתבקשת ממעשיה של המדינה עצמה. אפילו ציפי לבני מכירה בכך.
    כותב בורסטון: "הם אינם חשים שום צביטת כאב. רק שמחה לאיד". חסר רק המשפט התנכ"י: "תמות נפשי עם פלישתים" כדי להפוך את "שונאי" ישראל ל"בוגדים" וכו'. אך שונאי עם ישראל בפרט, ושונאי שאר אזרחי ישראל בכלל, הם ממשלות ישראל עצמן. מי שלא מקשר בין "יש לנו ממשלה חלולה" לבין "יש לנו ציונות חלולה" מסוכן לא פחות, ולדעתי אף יותר, מנתניהו ומליברמן, שאינם, עדיין, פושעי מלחמה.

    כדי להחזיר את האמון של הצדדים המסוכסכים במזה"ת ביעילותו של המו"מ למציאת פתרון צודק וכדי להצדיק את זכות קיומה של ישראל יש להסגיר את אהוד ברק לבית המשפט הפלילי בהאג. הוא האדם המסוכן ביותר למזה"ת ולדיירים מכל האומות המאכלסים אותו. את זה ורק את זה יש להסביר.

  16. פינגבק: אבוי לארגון זכויות האדם שיהיה מאוזן « הבלוג של יריב מוהר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s