הוגנות קשוחה או ניצול רכרוכי

טור בהעוקץ

http://www.haokets.org/default.asp?PageID=10&ItemID=4604

 

דימויים פוליטיים מושרשים וחזקים יכולים להאפיל על כל מערך של טיעונים ראציונליים. ג'ורג' לאקוף, תלמידו של חומסקי, עשה חיל בתיאור חלק מהדימויים הללו בהקשר של ארה"ב. בישראל ישנו גם כן עולם שלם של דימויים פוליטיים ודימויים פוליטיים פוטנציאליים, הדורשים כי יראו בהם ארסנל חשוב במלאכת ההסברה האידיאולוגית. 
 אבל בניגוד לדימוי הגשמי יחסית שמציע לאקוף, אני רוצה להתעקב על תכונות יותר יסודיות, ולא על דימוי שלם. אני רוצה לבחון את הציר הפשוט, הבנאלי והחביב כל כך על ישראלים כשהם באים להעריך פוליטיקה ופוליטיקאים: כוח מול חולשה, תקיפות מול ותרנות, עוצמה מול רכרוכיות. נכנה זאת בקיצור: "הציר העוצמתי-רכרוכי".

קל להראות ש"הציר העוצמתי-רכרוכי" מרכזי מאוד ככלי לפרשנות בהוויה הפוליטית הישראלית. ניתוח תוכן מדגמי של כתבים פוליטים ופובליציסטיים ידגים זאת כמעט תמיד: "ברק מראה נחישות", "נסיגה חד-צדדית תקרין חולשה", "שיחרור מחבלים זה כניעה לטרור".

כך או כך, בשיח הישראלי על מדיניות, הציר הזה פועל כפריזמה הקובעת והכמעט יחידה כשמבקשים לבחון מהלכים מדיניים. "הציר העוצמתי-רכרוכי" לוקח אותנו מעבר להקשר של עיון מוסרי ואפילו מעבר לפרגמטיזם קצר טווח. מתוך גישה הישרדותית אנחנו יודעים לדבר בעיקר במונחים של עוצמה או רכרוכיות משום שאין רלוונטיות לתוכחה מוסרית. עצם הצורך להיות מוסרי הוא מה שצריך להוכיח. ומהמש"ל לנמשל: גם בשמאל כשבאים לנגח את נתניהו טוענים בעיקר שהוא "לחיץ" ולא שהוא מקובע על מדיניות המובילה לאפרטהייד רך. ומהצד השני ברק ורבין, כשרצו לראשות הממשלה, מיהרו להציג עצמם כאנשי צבא קשוחים ולא התעסקו בלהעלות לסדר היום ענייני הוגנות מדינית או חיזוק הדמוקרטיה.

מעניין מאוד שאם מוסיפים עוד ציר למשוואה הזאת הדברים יכולים להיראות באופן שונה למדי. ניקח את הציר המציב עשיית עוול או ניצול מול הוגנות ("הציר הנצלני-הוגן"). כיום נהוג באופן אינטואיטיבי לשייך את הציר הזה לציר הכוחני-רכרוכי כך שהוגנות מזוהה עם חולשה. אבל אין שום הכרח למסגר את הדברים כך. שני הצירים יכולים להיחתך אנכית להבדיל מלהקביל אופקית.

וכך אנו מקבלים טיפולוגיה של 4 טיפוסים אידיאליים; כלומר 4 מודלים של תצורות מדיניות ומנהיגות: 1. עוצמתית נצלנית. 2. עוצמתית הוגנת. 3. רכרוכית הוגנת. 4. רכרוכית נצלנית.

עם קצת הגיון בריא, ניסיון חיים או להבדיל כמה ניסויים מסוגת תורת המשחקים, או תצפיות אנתרופולוגיות נוכל ללא ספק להבין שהמודל שמציע שרידות, הצלחה וברות-קיימא הוא המודל העוצמתי-הוגן. ניסויים בתורת המשחקים כבר הראו את חשיבותה של הוגנות להצלחה ביחסים ארוכים טווח. רובנו, עם זאת, מבינים שלעיתים יש צורך בעוצמה ובקשיחות לצד ההגינות, על מנת להתמודד היטב עם סכסוך אלים.

מצד שני הברירה הגרועה ביותר היא נצלנות או עשיית עוולה ממקום רכרוכי המנסה לפייס ולרצות את המנוצל כל הזמן, במקביל להמשך הניצול. או במילותיו של קלינט איסטווד: אם אתה רוצה לנצל תנצל, אל תדבר.

אבל האם יש לנו בתרבות הפוליטית בישראל דימוי של עוצמה הוגנת או הוגנות עוצמתית? כמעט ולא. ואם חושבים על דימוי לא כעל מיסגור ריק, אלא כעל ייצוג חד ופשוט של תופעה ממשית, הרי שה"כמעט ולא" מצטמצם עוד יותר.

גנרלי השלום שלנו, רבין, ברק ובמידה מסויימת שרון, מעולם לא הלכו על הטיקט של הוגנות ועוצמה. הם לכל היותר דיברו על עוצמה ושלום או על שלום של אמיצים בגירסתו של שרון. בכל התצורות הללו היה המודל שהוצע בפועל מודל של המשך הניצול (מפעל ההתנחלויות וגזל האדמות) בעתיד הנראה לעין בשילוב עם רטוריקה של עוצמה ופיוס. מנהיגי אוסלו אמרו משהו כזה: נמשיך בקידום ההתנחלויות תוך כדי תהליך שלום, ובמקביל נפגין עוצמה ואטימות אל מול הדרישה לדיאלוג רציני בגובה העיניים.

בפועל קיבלנו לתקופות מסויימות את המודל הגרוע ביותר של מדיניות: ניצול-רכרוכי. מצב בו המנהיגות המנצלת כל כך שסועה בזהותה ו\או תקועה פוליטית כך שהיא מבליגה באופן שערורייתי על גלי טרור שמכים בעיקר בפריפריה החברתית והגיאוגרפית, בשכבות המוחלשות של מזרחיים ועולים הרחוקים מלב האליטה. במקביל ממשיכה אותה מנהיגות בניצול של הפלסטינים בשטחים, במסגרת משטר ההפרדה המקיים את מפעל ההתנחלויות הישראלי המפלה והמשגשג, ותוך כדי הטלת סגר מתמשך על הגדה (החל ממרץ 93') שהתהדק לפרקים (למשל לאחר הטבח של גולדשטיין בפלסטינים). הוגן זה לא.

מיסגור כזה של המציאות עושה סדר חדש ומעלה אפשרויות חדשות של הסברה והבנה של הסכסוך הפלסטיני-ישראלי. העובדה ששנים היינו תקועים במטוטלת שבין ניצול-רכרוכי לניצול-אגריסיבי הובילה את הישראלים לזהות את את הניצול-הרכרוכי עם הוגנות או עם ניסיון כנה לפיוס. אלא שניסיון כזה לא נעשה. נעשה ניסיון לניצול רך, נחמד, רכרוכי. ניצול התפור במידותיהם של אדריכלי אוסלו שלא נרתעו להקריב כמה מאות אנשי פריפריה למען השלום הניאו-ליברלי. שלום של נצלנים (עם רטוריקה פייסנית).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s