הזוועתון – שורשי אירועי הסכסוך הפלסטיני-ישראלי.

הזוועתון – שורשי אירועי הסכסוך הפלסטיני-ישראלי.

 

מסע לשורשי הסכסוך, מנקודת מבט שמשלבת את הזווית הפלסטינית עם הזווית היהודית ועם ניתוח קולוניאלי ומעמדי של המאורעות. שילוב כזה יכול לתת לנו תמונה מורכבת כמה שיותר על הסכסוך, (אבל לא במחיר הסתמכות על מקורות מפוקפקים שיש חשד שהם בגדר תעמולה ולא תיעוד). הבנת השורשים תסייע במשהו להבנת הסכסוך כולו – על אף שהרבה יותר מבני אדם, עמים משתנים לאורך השנים.

 

אז אם אתם חושבים שהסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא סיפור של טובים מול רעים, סביר כי לאחר קריאה מעמיקה תחשדו שמדובר פה בסיפור של לא מודעים למצוקות האחר מול לא מודעים למצוקות האחר, ולאחר מכן סיפור של רעים ואטומים נגד רעים ואטומים (ככל שזה נוגע להנהגות הפוליטיות של שני הצדדים) או סיפור של מפוחדים ומוסתים מול מפוחדים ומוסתים – כשמדובר בעמים עצמם.

 

תגלו שהערבים, בחלק הראשון של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, היו דומים יחסית בהלכי הרוח שלהם לאזרחי ישראל היהודים בימינו אלו, שמרגישים שמשתלטים להם על המדינה, שזרים באים ומשנים את אופיה, ורוצים לדחוק אותם ולחתור תחת היותה של המדינה בעלת אופי לאומי ודתי מסויים. לפיכך הם מוכנים לפעול נגד המאיימים על שליטתם במולדתם באלימות ולהיות אטומים כלפי אנושיותו של הצד השני.

 

בכל זאת ההקבלה הזו לא מדוייקת: בניגוד לערבים הישראלים, היהודים האירופאים, ברובם, לא ביקשו שותפות שווה בניהול המדינה, אלא הגיעו לכאן מתוך אידיאולוגיה לאומית ואף לאומנית; הגיעו לשם הקמת מדינת לאום יהודית בפלסטינה (ולרוב ראו בשאלת הערבים החיים בארץ שאלה זניחה או כזו הדורשת פיתרון של דחיקה ואף גירוש). כמו כן היהודים הגיעו לישראל בחסות מעצמות קולוניאליות אירופאיות, שדיכאו את העמים הערביים באופן אכזרי (אם כי האירופאים דיכאו גם את היהודים שבקרבם, בעיקר במזרח אירופה). ובניגוד ליהודים, התגובה של הערבים של תחילת המאה ה-20 הייתה קיצונית ואלימה הרבה יותר.

 

נתחיל:

(החומר נאסף בעיקר תודות לויקיפדיה העברית ורובו אומת מול מקורות נוספים. אודה על תיקונים, תוספות והערות).

לאורך המאה ה-19 – קבוצות קטנות של יהודים עולים לארץ ישראל מטעמים דתיים לא לאומיים במובהק. בארץ גם מתקיימות קהילות קטנות של יהודים הגרים בה מקדמת דנא בשכנות לאוכלוסייה הערבית. זקני הארץ עוד זוכרים את מסע ההרג הקולוניאלי של נפוליאון ממש לפני תחילת המאה ה-19 – נפוליאון הפיץ כבר אז תעמולה בקרב היהודים שיצטרפו אליו והוא יעניק להם מדינת לאום משלהם (כמאה שנה לפני הרצל!).

 

 

1881-1903 – העלייה הראשונה – בעקבות מעשי טבח אכזריים ואפליה קשה במזרח אירופה, זרם של יהודים עולה משם לארץ (הנשלטת ע"י העות'מנים), אבל עולים גם מתימן ומדינות איסלם שונות. יהודי תימן נחשבו ל"עובדים טבעיים" עבור יהודי אירופה. התחושה הנוגעת לאקט העלייה בקרב האירופאים היא לאומית. אצל התימנים דתית.

 

 1890 (לערך) – התגברות סכסוכים מקומיים בין כפריים ערבים (בעיקר בדואים) לעולים יהודים מהתפוצות, בעיקר אירופאים, כשהאופי עדיין איננו של סכסוך לאומי. משום כך הוקמה מערכת שמירה עברית (שהתבססה גם על שומרים ערביים בשכר). ראו מחלוקת בעניין זה.

אפילו בין היהודים החדשים ליהודים ילידי פלסטינה (היהודים-ערבים) יש מתיחות גדולה, בין השאר על רקע העובדה שהיהודים החדשים מביאים תפישות חילוניות ליברליות-מערביות ושהם נסמכים על מימון של בעלי הון אירופאים ותופשים דומיננטיות על חשבונם. ודאי שכל אלו הם גורמי מתיחות חריפים עוד יותר מול הערבים הלא-יהודים (יש לציין שחלק מהיהודים החדשים עשה ניסיונות, במידה משתנה של כנות ועומק, להשתלב במרחב התרבותי, אפילו מבחינת לבוש). עוד יש לציין שרוב היהודים הוותיקים בארץ – היישוב הישן – מתנגד לציונות ולא רוצה בתוכניתה הלאומית העת הזו.

 

1904 (עד 1914) – החל גל העלייה השנייה שגורם לערבים להתחיל להתעורר ולחשוד שהם עשויים להיות מנושלים מארצם. 35 אלף עולים הגיעו לארץ מתוכם כ-13 אלף עולים נשארו. רובם ממזרח אירופה. מתגברת הלאומנית הערבית ומתגברים העויונות וההתנכלויות ליהודים ולרכושם. מתרחש "כיבוש השמירה" – שומרים עבריים דוחקים את הערבים. רגשות לאומיים וטריטוריאליים מתחילים להתפתח אצל הערבים בפלסטינה, שהיו מוכנים לכיבוש הרופף של האימפריה הע'ותמנית, אך לא לזרם האירופאים לארצם.

 

1908 – ז'בוטינסקי נוסע לקושטא (איסטנבול) לשכנע את שלטון הטורקים הצעירים החדש לתת ליהודים שלטון עצמאי בפלסטינה. תעמולה ברוח זו מתרחשת מול עוד שלטונות, באמצעות פרסומים ועיתונים. יש מקום לחשוד ששמעה זלג לערביי פלסטינה.

 

1909 – התחלת הקמת העיר העברית ת"א מחוץ לחומות יפו – התוכנית להקמת עיר היא סממן מובהק לבעלות וריבונות על הארץ.

 

1910 – מתחילים גישושים של דיאלוג בין האליטה הציונית לאליטה הערבית בישראל – שתגיע בשיאה בהסכם וייצמן-פייסל ב-1919 (המדלג מעל ראשי ערביי פלסטינה המקומיים ובני המעמדות הנמוכים). הדיאלוג נקטע עם מלחמת העולם הראשונה.

 

1915 – שנה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה והנה ניסיון בריטי – בשיתוף עם גדוד נהגי הפרדות היהודי-אירופאי – לכבוש את ארץ ישראל. הערבים מתחילים לחוש את איום הכיבוש הקולוניאלי האירופאי של ארץ ישראל-פלסטינה לאחר שזוועות הכיבוש האירופאי של ארצות ערביות כבר הגיע מזמן למקומיים הערביים (למשל בדמות הגיבור הערבי-אלג'יראי שלחם בצרפתים בהגינות והם השיבו לו באכזריות). עם הכיבוש העות'מאני הרופף והעקיף חיו הערבים באיזון. אבל את היהודים האירופאים זיהו – לפי תרבותם, גישתם ומראם – כחלק בלתי נפרד מהמחנה הארופאי הלבן, האכזרי והקולוניאלי. הם לא הפרידו בין יהודים לנוצרים לצורך העניין הזה – כפי שהיהודים לא ממש הפרידו תחילה בין ערבים מזרמים דתיים שונים.

 

היהודים מצדם רואים עצמם עם שבעצמו נרדף על ידי האירופאים הנוצרים; עם במצב פליטות הזקוק נואשות למקום משלו וכן כבעלי זיקה היסטורית\דתית לארץ, אבל לא ממש מגיעים לדיאלוג נרחב עם הערבים שיבהיר את תפישתם. מצד שני רבים מהם אכן אוחזים במידה כזו או אחרת בגישה מתנשאת ואף גזענית כלפי הערבים וכלפי יהודי תימן המעטים הנמצאים בארץ ולאחר מכן יהודי המזרח.

 

1917 – כיבוש בפועל של ארץ ישראל על ידי הבריטים בסיוע היהודים האירופאים במסגרת הגדודים העבריים שגם מסיבה זו נתפשו כמי שנמצאים בצד של הבריטים (יש לציין כי היו גם ערבים שתמכו בבריטים).[1] במקביל הכלכלה של היישוב מתחילה לפרוח והפער המעמדי בין יהודים וערבים מזנק (עד לשפל הגדול).

 

בסוף המערכה פירסמו הבריטים תמיכה בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל (הצהרת בלפור) כשהנוסח מזכיר את "הקהילות הלא יהודיות" רק כבעלות זכויות, ולא כבעלות זכויות לאומיות. הערבים זעמו על כך – לכן מתחילה להתפתח ביתר שאת תרבות לאומנית ערבית עוינת והתגובה הערבית  לא תאחר לבוא.

1919 (עד 1923) – העלייה השלישית – בחסות היחס האוהד יותר של הבריטים לציונות, 35 אלף יהודים אירופאים מגיעים לארץ, רבים מהם צעירים וחדודי לאומיות יהודית, והם מקימים יישובים חדשים ונאחזים בקרקע. הערבים מרגישים כי הארץ נלקחת מהם בחסות כיבוש קולוניאלי בריטי שעליו אין הם יכולים לפרוק את זעמם. הם מתכוונים לעצור את המגמה הזו בכל דרך אפשרית – ובוחרים בחולייה החלשה של האירופאים בפלסטינה.

 

1919 – מחליפת איגרות נרמז שמה שמכונה "האומה הערבית", מוכנה לוותר על גורלם של ערביי פלסטינה ולתת את השטח לטובת מדינה יהודית. גם הסכם ויצמן פייסל, שנחתם בחשאי בין אליטות, רימז על הלך של פשרה וחלוקת הארץ דומה – אך הדבקים בתפישת מדינת הלאום בשני הצדדים לא קיבלו את ההסכם.

 

1919 – מתחילים כנסים לאומיים פלסטינים בראשות הלאומן הפלסטיני הקיצוני מוסא כאט'ם אל-חוסייני. יריביו הם משפחת הנשאשיבים המתונים. בעת הזו מתגבשת לאומיות פלסטינית שהיא רחבה יותר מהשייכות החמולתית ונבדלת מהאומה הערבית הגדולה.

 

1920, מאורעות תר"פ – כחלק ממתקפת שנאה כנגד השלטונות הקולוניאלים הצרפתים בצפון פלסטינה, הותקפו גם יישובים יהודים (אירופאים). בנוסף שישה יהודים נרצחו בלינץ' שיזמו ערבים בירושלים ורכוש נבזז.

 

1920, מרץ – מאורעות תל-חי, בשל עוינות הבדואים (בראשות הלוחם כאמיל אפנדי) לשלטון הקולוניאלי הצרפתי בצפון הארץ, וחשדנותם כלפי היהודים שאף הם ממוצא אירופאי, הם נכנסו לתל-חי בבקשה לחפש חיילים צרפתים המתחבאים בו, ואף ביקשו להחרים את הנשק של היהודים. בשל אי-הבנה (פליטת כדור), חשדנות ועוינות הפך החיפוש לקרב בו נהרג טרומפלדור.

 

1921 – פרעות תרפ"א – טבח אכזרי במיוחד בשנת 1921 של המון ערבי באזור יפו, בהן נרצחו 43 יהודים ונפצעו 140, ביניהם הסופר יוסף חיים ברנר), הולידו את "ועדת הייקראפט", ובעקבותיו "הספר הלבן הראשון", שמאשר את הצהרת בלפור בדבר זכותם של היהודים לבית לאומי בפלסטינה, אם כי לא בכולה.

 

מהספר הלבן עולות טענות הערבים הדומות לטענות כנגד מהגרים בכל העולם כמו גם בישראל של ימינו – הם גוזלים לנו את הפרנסה. אלא שפה באמת נוצרת כלכלה יהודית-לאומית. טענות נוספות נגעו לניסיון היהודים לשנות את אופיה הערבי של הארץ.

 

1925 – מוקמת ברית שלום,כארגון הקורא לשותפות יהודית-ערבית. אך עוד יותר ממשפחת הנשאשיבים המתונה בצד הפלסטיני, תנועה זו נותרת שולית במיוחד.

 

1928 – אירוע תפילה של יהודים בכותל שלווה בקביעת מחיצה בין גברים ונשים כמעט יוצר התלקחות בשל תפישת המוסלמים את המקום כחלק מחארם א-שריף. בניגוד לתפילות המסורתיות של יהודים במקום מאות בשנים, הצבת המחיצה נתפסה כהכרזת ריבונות או סממן מנכס. התגרויות הדדיות, כולל תהלוכת בית"ריסטים עם דגלים לאומיים לעבר הר בית, כמעט ויצרו גל אלימות. (מקור עיקרי – ויקי העברית)

 

1929 – הלאומן הפלסטיני שיתמוך בעתיד בנאצים, אמין אל חוסייני, מקים את מלון פאלאס בירושלים באמצעות קבלן יהודי. במקביל הפחדה והסתה רבה בעיתונות הפלסטינית המקומית נגד יהודים.

 

1929 – מאורעות תרפ"ט והטבח בחברון – מאורעות אכזריים במיוחד של רצח ושנאה שכבר הופנו לא רק נגד יהודים אירופאים אלא גם נגד יהודי חברון בני המקום מזה מאות שנים. מנגד היו ערבים שהגנו בגופם על יהודים בחברון. חלק מההסתה נבעה מאמין אל-חוסייני שאיבד כוח פוליטי למשפחת הנשאשיבים המתונים. בהיותו האיש החזק במקומות הקדושים הוא הצליח להפוך את המאבק לבעל אופי יותר ויותר דתי וגייס את תמיכתם של אלפי מוסלמים בעולם. סה"כ 113 יהודים נטבחו.

 

 

לסיכום:

למרות שאין לי הכרות מספיקה עם הנראטיב הפלסטיני ונקודת המבט שלהם, אני מעז לומר שגם לאור החוסר הזה בזווית פלסטינית, עדיין מסתמן פה סכסוך שמקורו בטרגדיה של ערביי פלסטינה  -טרגדיה של קבוצה תרבותית (ואחר כך גם לאומית) שאיבדה לנגד עיניה את השליטה על מולדתה, והפכה להיות תוקפנית, עוינת ואלימה מאוד כלפי המהגרים החדשים בחסות קולוניאלית אירופאית.

כמו היהודים של היום, כך הערבים של פעם כרוב השולט במדינה (תחת לשלטון העות'מני או הבריטי הרשמי), אך הולך ומאבד את שליטתו, לא היו מוכנים לשום הנחות, פשרות או ויתורים על הזהות של מולדתם ולא היו מוכנים לשיתוף שוויוני אם מי שהם מיעוט קטן – שהולך וגדל ללא שליטתם. והם הפכו לאלימים מאוד.

אלימות קשה זו הובילה את היישוב היהודי לפתח בעצמו תפישה לאומנית. לכן בעת מאורעות המרד הערבי הגדול נגד הבריטים – שכלל גם תקיפות קשות נגד יהודים – התפתחה תופעה של התקפות נקמה וטרור מצד יהודים נגד תושבים ערבים. במתקפות אלו נרצחו לפחות 150 ערבים ונפתח מעגל דמים שטרם נסגר.

 

 

13 מחשבות על “הזוועתון – שורשי אירועי הסכסוך הפלסטיני-ישראלי.

  1. מה לגבי הקופטים במצרים או קבוצות נוצרית שונות בארצות מוסלמיות? האם הן רוצות או נתפשות כרוצות להשתלט מכוח עמדות קולוניאליות על הערבים המוסלמים? האם יש בארץ מוסלמית כלשהי במזרח התיכון קבוצה לא מוסלמית שלא מנסים להצר את דרכיה? על סמך מה אפשר להניח ששלטון בידי ערבים בארץ ייראה אחרת מכל מיני השלטון בארצות המזרח התיכון? שלטון משותף ערבי-יהודי? כמו בלבנון? כמו בלבנון ממנה משתדלים להגר עוד ועוד נוצרים?

  2. הלוואי וישראל היתה מפנימה את הלקח מהעבר:"כמו היהודים של היום, כך הערבים של פעם ,כרוב השולט במדינה (תחת לשלטון העות'מני או הבריטי הרשמי), אך הולך ומאבד את שליטתו, לא היו מוכנים לשום הנחות, פשרות או ויתורים על הזהות של מולדתם, ולא היו מוכנים לשיתוף שוויוני עם מי שהם מיעוט קטן – שהולך וגדל ללא שליטתם. והם הפכו לאלימים מאוד."

  3. לראיה היסטורית שלמה צריך להסתכל על כל הצדדים של ההיסטוריה.

    אתה מניח כמובן מאליו כי ערביי ארץ ישראל
    (שאתה קורא לה פלסטינה, ולא א"י, ולא אפילו פלשתינה – הכתיב העברי המסורתי של המילה)
    חיו כאן מדורי דורות. אתה מכנה אותם "מקומיים".

    זה נכון רק באופן חלקי.

    ראשית, רוב תושבי מישור החוף הדרומי, עד מצפון ליפו,
    הם מהגרים ממצרים שהגיעו באמצע המאה ה- 19, בימי שלטונו של איברהים פחה, וצאצאיהם.

    שנית, במחצית הראשונה של המאה ה- 20 היה זרם הגירה ניכר, אל א"י. של ערבים מהארצות השכנות.
    ממה שקראתי אני מבין שמספר המהגרים אינו ידוע,
    ולפי הערכות שונות הגיע ל- 10 אחוזים (לדעת הממעיטים) עד 30 אחוזים מהאוכלוסיה הערבית של א"י.

    אז למרות נסיונך הנומינלי להציג דברים באופן אובייקטיבי,
    כאשר אתה כותב כי
    "מסתמן פה סכסוך שמקורו בטרגדיה של ערביי פלסטינה – טרגדיה של קבוצה תרבותית (ואחר כך גם לאומית) שאיבדה לנגד עיניה את השליטה על מולדתה"
    מתברר כי זו הצגה מוטה.

    אתה נכשל בגישה המפלה, הייתי אומר האנטישמית,
    שלפיה הערבי נמצא בביתו בכל מקום שהגיע אליו (וזה כולל את אירופה!),
    ואילו היהודי זר בכל מקום, גם אם אם משפחתו יושבת במקום מדורי דורות.
    ומה שמעניין הוא כי זה טבוע עמוק בהכרה של יהודים וישראלים לא פחות מאחרים,
    ומעוות את ההבנה של המאבק בין הערבים-מוסלמים לבין הישראלים-יהודים.

    אפילו הכינוי "הסכסוך הישראלי-פלסטיני" כשלעצמו,
    כפי אתה מכנה את המאבק הזה,
    הוא כבר הטיה של הדיון ההיסטורי ע"י הכנסה של דעה קדומה במסווה של מונח אובייקטיבי.

    זה רק חלק מההטיות במה שאתה כותב.
    חשוב בעצמך על אי הדיוק וההטיה אפילו במשפט מהקדמתך
    "תגלו שהערבים, בחלק הראשון של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, … [הרגישו] שמשתלטים להם על המדינה".

    אני מציע שתמשיך במסעך כברת דרך נוספת.

  4. רוב תושבי מישור החוף – הכוונה לתושבים הערבים לפני 1947.
    כיום, אפשר לשער – רוב תושבי רצועת עזה.

  5. תודה על התגובות.

    לסתם אחד,
    אני חושב שכל אדם הוא בן\בת בית במולדתו – גם מהגר או פליט. לכן, בניגוד לכל מיני יהודים ימנים-קיצוניים, אני סבור שלישראלים של היום יש חזקה שווה על הארץ הזו, גם בלי להזדקק לנימוקים תנ"כיים. לפיכך המהגרים הערבים ממצרים במאה ה-19 הם תוך דור בני המקום בעיני – וזאת מבלי להיכנס לסוגיית ההטייה הפוליטית של הנראטיב הזה.

    במובן מסויים אני חושב שההיסטוריה יכולה להורות לנו מעט מאוד אם בכלל בדבר הדרך המוסרית לפתור את הסכסוך הזה. נניח, לצורך הטיעון, כי סביהם של הפלסטינים היום היו חלאות אדם אחד אחד, האם זה מצדיק שלאורך הדורות פלסטינים יחיו כנתינים חסרי זכויות בשטחים, שהם מקום הולדתם? בעיני – לא ולא.

    מה שההיסטוריה כן יכולה לעשות, היא ללמד אותנו משהו על דינמיקות – על מה קורה כשלא מדברים, מפתחים פוביות הדדיות ורואים אחד את השני בצורה דמונית.

    לאחת, בהתייחס להיסטוריה המודרנית, הקופטים במצרים הם בהחלט לא מהגרים אירופאים שהיגרו לארץ ושינו את המאזן הדמוגרפי שלה ואת השליטה בה, תוך הישענות על כיבוש קולוניאלי. היחס למיעוטים דתיים הוא לא תמיד להיט – וזה נכון לא רק לגבי העולם המוסלמי. היחס למיעוטים דתיים הוא לפעמים סובלני ומקבל – וזה נכון הרבה פעמים גם לגביי העולם המוסלמי. מה בעצם הטענה פה?

  6. ועוד דבר, הניתוח הזה לא מבקש להיות אובייקטיבי, אלא מרובה נקודת מבט. למעשה דווקא נקודת המבט הפלסטינית חסרה בו למדיי, משום שלצערי אני לא בקי בה.

    ולמי שהלין על ויקי-העברית, הרי שאם כבר היא מטוה מאוד לכיוון הציוני.

  7. על תגובתך.
    דעתי כדעתך בנוגע לזכויות של מהגר ואיש המקום.

    השאלות שהעליתי באמת אינן טענה כנגד טענות ברשומתך, אלא מתייחסות לשאלה אז מה עכשיו?.
    את הקופטים הבאתי כדוגמה לכך שגם כשלא מגיעים כקולוניאליסטים לא זוכים באזורנו (אזורנו – כיוון שזה נושא הדיון) להתייחסות הוגנת. תהייתי אינה כללית לגבי יחס למיעוטים דתיים, אלא ספיציפית לזמן המודרני ולארצות המזרח התיכון. תהיתי מה יקרה אם תתקבל למשל דרישת השיבה של מי שגורשו או נמלטו או עזבו כי כך החליטו לעשות. אם תתממש שיבה והגירה שלהם על משפחותיהם המורחבות לכאן לאיזה מין משטר לאיזו הווית חיים אפשר לצפות?

    אבל סליחה, זה באמת לא מוקד הפוסט הזה שלך. נסחפתי קצת הלאה.

  8. ליריב:

    מי דיבר על פתרון?
    מי אמר שפתרון בכלל אפשרי במרחב הקביל?
    דיברתי על הבנה של המאבק, או אם אתה רוצה מאד לקרוא לו כך – של הסכסוך.

    אי אפשר לבסס הבנה על אידיאולוגיה.
    נסיון לעשות זאת אינו מביא להבנה, אלא רק לחיזוק האידיאולוגיה.

    העמדת היהודים בא"י כמי ש"הגיעו לישראל בחסות מעצמות קולוניאליות אירופאיות"
    כנגד "מקומיים" שהיו "רוב השולט במדינה (תחת לשלטון העות'מני או הבריטי הרשמי)"
    היא גם פשטנית, גם בלתי נכונה, וגם אידיאולוגית.
    היא איננה מובילה להבנה, לפחות לא להבנה אמיתית.

    כשאתה כותב בתשובתך
    "מה קורה כשלא מדברים, [כש]מפתחים פוביות הדדיות ורואים אחד את השני בצורה דמונית"
    אתה רק מראה שאתה שבוי בתפיסה אידיאולוגית מסויימת,
    שאיננה מבוססת על הבנת המציאות, ואיננה מובילה אליה.

    אם אתה באמת רוצה
    "הבנת השורשים [אשר] תסייע במשהו להבנת הסכסוך כולו",
    כפי שהכרזת בתחילת הודעתך,
    לא זאת הדרך.

  9. לסתם אחד,
    אם יש לך נקודת מבט "לא אידיאולוגית" על הסכסוך אשמח לשמוע אותה. מה זה בכלל אומר לא אידיאולוגית? אין בניתוח הזה אידיאולוגיה מובהקת במובן הפרוגרמטי, הוא לא בא לומר כיצד יש לנהוג מעתה והלאה. יש פה ניתוח המשלב כמה סוגים של תפישות עולם ונקודות הסתכלות.

    כל נקודות ההסתכלות הללו אינן אובייקטיביות ואין צורך שיהיו כך. הסכמה לא עושים בין רובוטים אובייקטיביים, הסכמה יוצרים בין עמים, ועמים מורכבים מסובייקטים (וניתן אף לטעון בדבר סובייקט קולקטיבי שהוא העם, במובן מסויים). לכן הניתוח שלי משלב מספר תפישות עולם השייכות לעמים הנוגעים לסכסוך ולקהילה הבינלאומית המכירה בקולוניאליזם ובהחלט משייכת את בריטניה של אותו הזמן לכוחות הקולוניאליים.

    כמו כן היסטוריונים מכל רחבי תבל מסכימים שלבריטים היה יחס הרבה יותר אוהד לעלייה הציונית לא"י לעומת העות'מנים שהיה צורך להערים עליהם ולהציג את העולים כעולי רגל זמניים, על מנת להגניבם ארצה – וראה את היחס שלנו לפליטים אפריקאים הנוהגים בשיטות דומות.

    מכאן שאני לא רואה שום פסול בתיאור של ההגירה ההמונית של ציונים (בעיקר אירופאים) לארץ ישראל כהגירה המתבצעת בחסות מעצמה קולוניאלית.

  10. אנסה להסביר את דברי.

    ישנן עובדות וישנן עמדות, או אידיאולוגיות.
    עמדה היא התייחסות ערכית או רגשית למשהו.
    לכל אדם או קבוצה יכולות להיות עמדות אחרות.
    העובדות אינן תלויות באדם, אינן תלויות בעמדה של מי שמנסה ללמוד אותן.
    לרוב איננו יודעים, ואיננו יכולים לדעת את כל העובדות, אבל הן עדיין קיימות.
    חלק מהבלתי ידועות אפילו מתגלה ברבות הימים.

    להבין את המצב, את "שורשי הסכסוך", זאת אומרת לדעת ככל האפשר את העובדות ואת הקשרים ביניהן.
    הדרך היחידה לכך היא המאמץ כן לתאר את "הסכסוך" באופן אובייקטיבי.
    צריך להיזהר לא להכניס עמדות כאילו היו עובדות.
    (זה שלקבוצה מסויימת ישנה עמדה מסויימת היא עובדה, אבל העמדה איננה עובדה.)
    אחרת אתה מכניס אידיאולוגיה כהנחה, ואין פלא כי אתה מקבל את אותה אידיאולוגיה עצמה כמסקנה.
    זאת לא הבנה. זאת חשיבה מעגלית.

    ועכשיו למה שכתבת, והוא כי
    היהודים בא"י "הגיעו לישראל בחסות מעצמות קולוניאליות אירופאיות"
    כנגד "מקומיים" שהיו "רוב השולט במדינה (תחת לשלטון העות'מני או הבריטי הרשמי)".

    1.
    כשאתה כותב כי היהודים בא"י "הגיעו לישראל …
    אתה מניח שבא"י לא היו יהודים מקומיים, או שהגיעו שנים רבות לפני התקופה שאתה מנסה לתאר.
    זה לא נכון. היו.
    נכון שהיו מעטים, אבל אולי המעטים האלה חשובים להבנת שורשי הסכסוך? אני חושב שהם חשובים.
    לא פחות מהעובדה שרוב היהודים אמנם היגרו אל א"י.

    2.
    כשאתה כותב "הגיעו לישראל בחסות מעצמות קולוניאליות אירופאיות",
    שוב אינך מדייק.
    לפני מלחמת העולם הראשונה לא היתה כאן "מעצמה קולוניאלית אירופאית".
    המעצמה הקולוניאלית כאן היתה האימפריה העותמנית, שלא היתה אירופית ולא נתנה חסות.
    היתה חסות מסויימת, אם אני זוכר נכון, של הקונסוליה הרוסית (הצארית), קלושה למדי.
    ורוסיה הצארית לא היתה מעצמה קולוניאלית.
    ואחר כך, בזמן שלטון המנדט הבריטי, החסות היתה חלקית מאד.
    חלקית בזמן וחלקית במידת החסות. הכל כתוב בספרים.

    3.
    גם הכינוי "קולוניאליות" הוא יותר ביטוי של עמדה מאשר עובדה הנוגעת לענייננו.

    4.
    כשאתה מכנה את הערבים "מקומיים",
    אתה מתעלם מהעובדה שחלק גדול מהם גם הם היו מהגרים
    בחסות מתוך התעלמות (הן כנראה לא תמכו, אבל בהחלט התעלמו)
    של המעצמות הקולוניאליות, העותמנית והבריטית.

    5.
    כשאתה כותב על הערבים כי היו "רוב השולט במדינה (תחת לשלטון העות'מני או הבריטי הרשמי)",
    אתה שוכח כי אף פעם לא שלטו,
    וכי א"י לא היתה מדינה, ולא שום יחידה שלטונית ביורוקרטית נפרדת, תחת השלטון העותמני.

    אז אם אתה רוצה בזה לתת מראית עין של ביסוס לאידיאולוגיה,
    אתה חוטא באי יושר.
    ואם אתה רוצה להבין באמת את שורשי הסכסוך,
    אתה חוטא בחשיבה מעגלית.

    כך או כך, אני בהחלט רואה פסול באופן שהתיימרת להציג את שורשי הסכסוך.

    וכן, יש לי בהחלט נקודת מבט שאני משתדל כי תהיה "לא אידיאולוגית" על הסכסוך,
    וכן, ישנה לי בהחלט עמדה אידיאולוגית לגבי הסכסוך,
    אבל אני מתאמץ להבחין בין השתים.

  11. סתם אחד, הטענה שלך בעד דיבור על עובדות בלבד מוזרה מאוד,

    כמדומני הוויכוח בין הערבים ליהודים איננו בעיקרו ויכוח על עובדות, אלא על פרשנויות, תפישות, נראטיבים ועמדות. מחלוקות עובדתיות משמשות אומנם את הצדדים במאבק, אבל הן בעיקרן תירוצים.
    האם המחנה הציוני היה מקפל את הפקלאות וחוזר לגולה לו היה מתגלה מעל לכל ספק שכל ערביי פלשתינה חיו בארץ לפחות שתי דורות כשהתחילה העלייה הראשונה?

    בכלל, כשזה נוגע למחלוקת בין אנשים או קבוצות של אנשים אני דוחה את מושג האובייקטיביות. אני גם לא מאמין מאידך ביחסיות תרבותית מוחלטת. ישנו מינעד של פרשנויות אנושיות של האדם הסביר שהוא מעבר להטייה תרבותית, ויותר מכך – צריך להיות אידיאל המאפשר פרשנות כזו – למשל זה של רולס.

    הקוגניציה של בני האדם מכילה, לצד השוני, מספיק דמיון מבני ומושגי על מנת שנוכל לזהות פרשנויות אבסורדיות, חד-צדדיות ולא הוגנות באופן קיצוני – למשל אלו של האירופאים הקולוניאלים, שיכלו להצדיק את עמדתם מבחינה מוסרית, רק משום שהיו בעמדה לא פרופורציונלית של כוח מול העולם השלישי. לו היו צריכים להצדיק את עמדתם ממקום הסכמי, במו"מ מול שווים, פרשנות המאשרת את הקולוניאליזם מעולם לא הייתה עוברת. כך נופלות הרבה פרשונויות מוטות כנגד קבוצות מיעוט, ברגע שלקבוצות הללו יש כוח פוליטי אפקטיבי.

    כמובן שיש להיזהר מפרשנויות שמתנתקות לחלוטין מבסיס עובדתי ונאות להן בהפשטה מוחלטת ופנטסטית. מצד שני כל עובדה גולמית תמיד מומשגית ממקום של פרשנות ועמדה. לומר שערבים רצחו או שמא הרגו ואולי פגעו בכוחות האויב, זו בהחלט הטייה ולא ציון עובדה.

    ואם סכסוך הוא בעיקרו על פרשנויות (או פרשנויות של עובדות) ולא על עובדות כשלעצמן, הרי שאת ההטיות הללו, את הפרשנויות הללו, אני רוצה להפגיש בניתוח שמשלב תפישה ערבית עם תפישה יהודית עם תפישות קולוניאליות ומעמדיות שהתפתחו ברחבי העולם הגדול (ושיש להם מקום של המתבונן מהצד – מבחן האדם הסביר).

    יש גם לציין שלא ניתן להסביר סיטואציה של כוח בשלמות, אלא אם מסתכלים עליה גם מנקודת המבט של הצד החלש – ומפה כוחן של תפישות קולוניאליות ומעמדיות: הראייה גם דרך עיני החלש.

    לגביי ההערות הנקודתיות שלך – כל העובדות שציינת כחסרות מופיעות בניתוח – למשל קיומו של מיעוט יהודי בא"י מימים ימימה (ציינתי זאת כבר בהתחלה).

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s